מיקרופדיה תלמודית:הלכה למשה מסיני

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דינים שניתנו למשה בסיני, ואין להוציאם בלימודים מתורה שבכתב

גדרה

מסורה מסיני ולא נרמזה בתורה

ההלכות שהן הלכה למשה מסיני הן המקובלות בידינו רב מפי רב עד למשה מסיני (ראה עדיות ח ז, וידים ד ג), ששמען בעל פה (רש"י חולין כ ב ד"ה אבל, ונדה עב ב ד"ה איני) מפי הגבורה (פירוש המשניות לרמב"ם עדיות שם) ומסרן לישראל (ראה ר"ן נדרים לז ב ד"ה הלכה למשה), אבל אין להן רמז במקרא, ואי אפשר להוציאן בדרך מדרכי הסברא, או באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן (רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות).

ואף על פי שכל התורה והמצות ופירושיהם ניתנו למשה מסיני (תורת כהנים ויקרא כה א, ושם כו מו; ברכות ה א; ירושלמי פאה ב ד), מכל מקום הם נלמדים במידות שהתורה נדרשת בהן (רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות), ואילו היו הלכה למשה מסיני לא היה צורך לדרשם (ראה סוכה כח א, ובעוד מקומות, וראה רש"י חולין כז א ד"ה וקרא, ותוספות יומא לב א ד"ה גמירי).

היוצאים מכלל זה

  • כשיש לו רמז נסתר, כמו ניסוך המים בחג, שהוא רמוז בכתוב (ראה שבת קג ב), אלא שהוא רמז נסתר (מגלת אסתר לספר המצוות תחלת שורש א).
  • כתבו ראשונים שמיתה בידי אדם צריכה רמז במקרא, אם לא שכבר חייב כרת או מיתה בידי שמים (ר"ן סנהדרין פא ב. וראה להלן: תוקפה).
  • וכן יש שאמרו רמז מפסוק בנביאים (מועד קטן ה א, ורש"י שם), ובכתובים (ראה סנהדרין שם).

נסמכת באסמכתא

יש שסמכו חכמים את ההלכה על הפסוק, כדי שיהיה שמור בזכרון, מאחר שלא נכתבו, והיה מקום לחשוש לשכחה (רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות; קרית ספר בהקדמה א. וראה ערך אסמכתא), כמו שאמרו בשיעורי תורה שסמכום לפסוק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וגו' (דברים ח ח. ראה עירובין ד א. הקדמת פירוש המשניות שם. וראה ערך שעורים), ועוד (ראה סוכה כח א, בפטור נשים מסוכה; פסחים פא ב, בעצם כשעורה, ועוד).

וכן מצינו אסמכתות מהנביאים (ראה יומא עא ב, באיסור ערל בעבודה; יבמות עא ב, בפריעת עור המילה, ועוד. וראה ערך דברי קבלה).

אין צריכה טעם

הלכה למשה מסיני אין צריכה טעם (רש"י גיטין יד א ד"ה כהלכתא). ואמרו: בשעה שעלה משה למרום הראהו הקדוש ברוך הוא לרבי עקיבא שיושב ודורש, כיון שהגיע לדבר אחד - שצריך טעם (רש"י) - אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני (מנחות כט ב). ולפיכך אין משיבים על ההלכה (רש"י נזיר כט א ד"ה בשלמא).

ומכל מקום יתכן שחכם יזכה להסכים מסברתו להלכה למשה מסיני (בבא בתרא יב ב, ורש"י ד"ה ולאו), ולפיכך יש שכתבו שבמקום שנוכל לתת טעם - נותנים (ראה שדי חמד כללים מערכת ה כלל לד).

על תקנות דרבנן

  • כתבו ראשונים שלפעמים מצינו לשון זה אף על דינים מדרבנן (ראה ידים ד ג, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, ורא"ש מקואות א), והכוונה שהדבר ברור כהלכה למשה מסיני (רא"ש מקואות שם. וראה ר"ש שם).
  • ויש מהראשונים סוברים שהלכה למשה מסיני ממש היא (ראה רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות), ופירשו אחרונים בדעתם שנאמרה אף על מה שעתידים חכמים לתקן (רדב"ז תרומות א ו; העמק שאלה להנצי"ב קלז ב).

הלכות שנשנו יחד

כמה הלכות למשה מסיני שנשנו יחד, יש מהראשונים שכתבו שכך ניתנו, כדי ללמוד אחת מחברתה (תוספות מועד קטן ד א ד"ה אלא); ויש שכתבו שנשנו יחד מפני שנשאלו בבית המדרש, ושמע השומע וסידרן כסדר ששמען (רש"י סוכה לד א ד"ה הלכה למשה מסיני).

מחלוקת ושכחה בהלכה למשה מסיני

אם תיתכן מחלוקת

בהלכה למשה מסיני, כתבו ראשונים שאין בהם מחלוקת (הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות ובממרים א ג; תוספות יבמות עז ב ד"ה הלכה), ודבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו (רמב"ם ממרים שם). ויש מהראשונים החולקים על זה (ראה תוספות יומא עט ב ד"ה לומר, ורמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש א).

ולדעה הראשונה כתבו אחרונים, אף שבמקומות רבים יש מחלוקת, אלא שאם לא אמר בעל ההלכה בפירוש שהיא הלכה למשה מסיני, אלא הגמרא מפרשת דבריו, אפשר שחבריו לא ידעו (שו"ת חוות יאיר קצב כה, בדעת התוספות ביבמות), ועוד כתבו, שלא מצינו מחלוקת בעיקר הדבר, אבל אפשר שיחלקו בפרטיה (חוות יאיר שם; תורת נביאים [מהר"ץ חיות] מאמר תורה שבעל פה).

ויש שכתבו שאפשר שתהיה מחלוקת אם היא הלכה למשה מסיני או נלמדת מדרשה, או שהיא מדרבנן, אבל שיהיה חולק על הדין לא מצינו (מהר"ץ חיות שם. וראה מועד קטן ד א, ונדה עג א).

בפרטי ההלכה

יש שכתבו שלא קיבל משה מסיני אלא כלל ההלכה, כגון בשיעורים, שלא פירט לו הקדוש ברוך הוא אלא נמסרו לו דרך כלל, ששיעורי אוכלים בכזית וכביצה וככותבת וכו', ונמסר הדבר לחכמים מהו השיעור בכל דבר, ומתוך כך נולדה מחלוקת בפרטים (מסכת הלכה למשה מסיני [רבי שלמה רפאל יהודה ליאון] על פי רמב"ם טומאת מת ב ב), וכן נמסרו לו שמונה טרפות, וחכמים הוציאו לאור פרטי הטרפות באיזה אבר ובאיזה חסרון וכיוצא (פליתי כט סק"ג).

אבל יש שגם הפרטים הם הלכה למשה מסיני, כמו חצי לוג שמן לתודה, ורביעית לוג שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה (מנחות פט א).

נשכחו והחזירום

בכמה הלכות למשה מסיני אמרו שנשתכחו והחזירום אחר כך:

  • שיעורים של עונשין - באיזה שיעור של אכילות אסורות חייב עונש, החזירום בית דינו של עתניאל בן קנז (יומא פ א ורש"י).
  • אותיות מנצפ"ך, החזירום צופים - נביאי הדורות (שבת קד א, ומגילה ב ב ורש"י).
  • מצות ערבה, בזמן שבית המקדש קיים, חזרו נביאים ויסדוה (סוכה מד א[2]. וראה ערך ערבה).
  • וכן אמרו בדין שני מיני שעורים לפאה (ראה ערכו. ירושלמי פאה ב ד, ופני משה שם).

ושלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ואחת מהן חטאת שמתו בעליה (תמורה טז א. וראה ערך חטאות המתות)[3]. ואף ההלכות הנ"ל, יש שכתבו שהם מכלל הלכות אלו (מהרש"א חידושי אגדה שבת קד א ד"ה דאפילו); ויש שכתב שכשחזרו בית דין וגזרו עליהן, לא בתורת הלכה למשה מסיני גזרו, ויכול בית דין אחר לבטלן (מראה הפנים שבת א ד ד"ה חמש חטאות).

תקפה

בלאו ובעשה

על הלכה למשה מסיני מוזהרים בעשה ובלא תעשה (רמב"ם ממרים א ב וג; רמב"ן בספר המצוות שורש א; חינוך תצו), שנאמר: וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ (דברים יז יא. ספרי דברים קנד; ספר המצוות עשה קעד, ולא תעשה שיב; סמ"ג עשין קיא, ולאוין ריז; חינוך תצה ותצו), ומן הדבר, זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש עד משה רבנו (רמב"ם ממרים שם). וכתבו ראשונים שאינו עובר אלא כשחולק על עיקר הדבר, ולא כשעובר להנאתו (קרית ספר ממרים א. וראה ערך לא תסור).

כדין תורה

הלכה למשה מסיני היא כדין תורה (רמב"ן בספר המצוות שורש ב; מגיד משנה אישות א ב. וראה יד מלאכי כללי הרמב"ם ז, וראה שדי חמד כללים מערכת ה כלל כד), ולכן יש שאמרו עליה הלשון "דבר תורה" (של"ה תורה שבעל פה כלל לשונות ד. ראה עירובין ד ב, ברכות יט ב), ויש שאמרו עליה הלשון "מן התורה" (ראה סוכה מג ב, ושם לד א, כתובות י א, ורמב"ן שם קי ב), וכן מצינו שנקראה "דאורייתא" (עירובין יא ב ורש"י, סנהדרין פט א ורש"י, מנחות לט א ד"ה קשר, נדה ט א ושם טו א ורש"י, ועוד).

דברי סופרים

  • יש שקראו אותה דברי סופרים, שכל מה שאינו בפסוק יקראוהו דברי סופרים (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ו ז, ועוד. וראה ערך דברי סופרים).
  • ויש מחלקים בין דבר שעיקרו כתוב בתורה שיקרא דברי סופרים, שאלמלא שקיבלו הסופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך, ובין דבר שעיקרו התחדש מהלכה למשה מסיני, שיקרא דבר תורה, אבל לא דברי סופרים (יד מלאכי כללי הרמב"ם ז).
  • ויש מהראשונים סוברים שאינה נקראת דברי סופרים (רמב"ן בספר המצוות שורש ב ד"ה והנה הרב תלה).

ואפילו לסוברים שנקראו דברי סופרים, דינם כדין תורה (ראה לעיל), אלא שאינם במנין תרי"ג מצות (מגילת אסתר ומרגניתא טבא לספר המצוות שם).

חילוקים מדינים דאורייתא

אף על פי שדינה כדין תורה, מצינו הבדלים ביניהם:

  • זקן ממרא (ראה ערכו), אינו חייב אם המרה על דבר המפורש בתורה (ראה ערך דבר שהצדוקים מודים בו וערך זקן ממרא), וחייב על הלכה למשה מסיני (סנהדרין פז א ורש"י).
  • בית דין שהורו בשגגת הוראה, אינם חייבים פר העלם דבר של ציבור (ראה ערכו) על דבר המפורש בתורה (ראה הוריות ד א, וראה ערך הוראת בית דין וערך שגגת הוראה), וחייבים על הלכה למשה מסיני (קרית ספר בהקדמה ב).
  • שתוי יין (ראה ערכו) מותר להורות בדבר המפורש בתורה (ראה ערך הוראה), ואסור בהלכה למשה מסיני (כריתות יג ב ,וראב"ד על תורת כהנים ויקרא י י).
  • הלכה למשה מסיני אסור לכתוב, ככל דברים שבעל פה שאי אתה רשאי לאמרם בכתב (ראה ערך תורה שבעל פה. פרי מגדים בריש פתיחה כוללת)[4].
  • במצות תוכחה, בדבר המפורש בתורה צריך למחות אף כשלא יקבל ממנו (ראה ערך תוכחה), ובהלכה למשה מסיני מוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד (שו"ת מהר"ם אלשקר לה; צל"ח ביצה ל א; שו"ע הרב או"ח תרח ד. וראה ערך הנ"ל).

החמירו בה

לפעמים החמירו בה יותר מדבר המפורש בתורה, כמו שאמרו במצות ערבה שדוחה שבת במקדש, כדי לפרסמה (סוכה מג ב. ראה לעיל), אף שלולב אין דוחה שבת מלבד ביום הראשון (שם מג ב), לפי שהצדוקים היו חולקים על מצות ערבה (ריטב"א שם).

ויש שמטעם זה הקלו בערבה, שאין נוטלים אותה בזמן הזה כל שבעה זכר למקדש, אלא ביום השביעי בלבד (רמב"ם לולב ז כב).

בקום ועשה

הלכה למשה מסיני שהיא בקום ועשה, יש מהראשונים סוברים שדינה כעשה שדוחה לא תעשה (רמב"ן בספר המצוות שורש ב [מה' שבתי פרנקל עמ' פ] ד"ה והנה הרב תלה):

  • ולכן המדיר את בנו בנזיר (ראה ערך אב (א) וערך נזיר. וראה נזיר כח ב מחלוקת אם היא הלכה למשה מסיני), הבן מגלח ראשו, אף שעושה הקפת הראש (ראה ערכו. רמב"ן בספת המצוות שם).
  • וכן מצות ערבה - להקיף עמה את המזבח, דוחה איסור כניסת בעל מום בין האולם למזבח (ראה סוכה מד א), אפילו לסוברים שאיסורה מן התורה (מגילת אסתר לספר המצוות לא תעשה סט. וראה ערך ביאת מקדש וערך בין האולם ולמזבח וערך ערבה (ב)).

באיסורים

איסור מהלכה למשה מסיני אין בו לאו (ראה בכורות טז א) ולא עשה (ראה נזיר כה ב, ותמורה יח א). ולכן הנשבע על דבר זה - השבועה חלה, ואין אומרים מושבע ועומד מהר סיני הוא, כנשבע על דבר המפורש בתורה (ראה פרי מגדים פתיחה כוללת. וראה ערך שבועה).

בעונשין

אין עונשים על איסור מהלכה למשה מסיני, ואפילו אם נסמך על לאו שבנביאים (ראה לעיל: גדרה), כגון ערל שעבד במקדש (רש"י סנהדרין פד א ד"ה לא יבוא; רמ"ה שם פג ב, ועוד). וכן ערלה בחוץ לארץ (קדושין לח ב, וראה ערך ערלה מחלוקת בדבר), אין לוקים עליה אלא מכת מרדות (ראה ערכו. רמב"ם מאכלות אסורות י כא).

אבל אם עיקר האיסור בתורה, והלכה למשה מסיני באה לתת לו שיעורים, או לכלול בו עוד דבר - נענשים עליו, שאף זה בכלל הלאו המפורש בתורה, כגון המעביר ארבע אמות ברשות הרבים (ראה שבת צו ב) - חייב סקילה, הואיל והוא בכלל מלאכת מוציא (ר"ן על הרי"ף שבת לא ב ד"ה והמוציא).

עונש מהלכה למשה מסיני

יש שההלכה באה ללמד עונש על איסור המפורש בתורה, כמו פרועי ראש (ראה ערכו), שעונשם במיתה בידי שמים (תענית יז ב ועוד. ראה רמב"ן ומגילת אסתר בספר המצוות לא תעשה קסג).

אף במיתה בידי אדם מצינו כך:

  • הגונב את הקסוה - כלי שרת (ראה ערכו) - והמקלל את חברו בשם, והבועל ארמית (ראה ערכו) - קנאים פוגעים בהם בשעת מעשה (סנהדרין פא ב. והם הלכה למשה מסיני, ראה עבודה זרה לו ב, ורמב"ם איסורי ביאה יב ד, בבועל ארמית; ר"ן סנהדרין שם, ורמב"ן בספר המצוות שורש ג, בגונב הקסוה ומקלל).
  • מי שלקה ושנה במלקות של כריתות (ראה ערך חייבי כריתות), מכניסים אותו לכיפה, ומאכילים אותו שעורים עד שכרסו נבקעת (סנהדרין פא ב, ור"ן שם).
  • כהן ששימש במקדש בטומאה, פרחי כהונה מפצעים את מוחו בגזרים (שם, ור"ן שם).

וכתבו ראשונים שאין מיתה בידי אדם מהלכה למשה מסיני אלא אם כן יש לו רמז מיתה בתורה, או שחייב מיתה בידי שמים, והלכה למשה מסיני מחייבתו אף בידי אדם (ר"ן שם. וראה לעיל: גדרה).

בספק

ספק באיסור מהלכה למשה מסיני, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהולכים בו להחמיר כבספק של תורה (רמב"ן בספר המצוות שורש א בד"ה והנה בכאן, ובשורש ב בד"ה והנה הרב תלה; חינוך רמו; בית יוסף יו"ד רצד, וט"ז שם ס"ק יג, וש"ך ס"ק יט; פרי מגדים או"ח משבצות לב ס"ק כז להלכה. וראה בארוכה בשדי חמד כללים מערכת ה כד), מלבד כשנאמרה כך ההלכה שספקה מותר, כערלה בחוץ לארץ (קדושין לט א ורש"י). וכן כשאין עיקרה מפורש בתורה, ונפל הספק בשיעורו (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קלא).
  • יש סוברים ספקה להקל (טור יו"ד רצד, ראה בית יוסף שם; רמב"ן בספר המצוות שם, ולחם משנה שחיטה ח כא, בדעת הרמב"ם; שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא יו"ד קמו, ובתשובת בנו בשיבת ציון מח), מלבד אם עיקרו מן התורה שספקו להחמיר (פירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש מקואות ו ז, על פי תוספתא מקואות; רמב"ם מקואות ח ו), לפי שההלכה באה לגלות כוונת הנאמר בתורה, ונחשב כאילו כתוב בפירוש בתורה (שו"ת שיבת ציון שם).
  • ויש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת אם ספק דאורייתא הוא מן התורה לחומרא או מדרבנן (ראה ערך ספק דאורייתא), שלסוברים שאינו אלא מדרבנן, לא החמירו חכמים בספק הלכה למשה מסיני (פרי חדש יו"ד כט; פרי מגדים יו"ד פתיחה לטרפות ד"ה אמנם)[5].

מידות התורה בהלכה למשה מסיני

בקל וחומר

נחלקו תנאים אם למדים ממנה קל וחומר (ראה ערכו): לרבי עקיבא דנים קל וחומר, ולרבי אליעזר אין דנים (נזיר נו ב, וראה שבת קלב א), שאין דנים אלא מדבר הכתוב בתורה (רש"י פסחים פא ב ד"ה ומי), אבל לא מתורה שבעל פה (רש"י שבת שם ד"ה עקיבא). ויש מפרשים שזה בכלל מה שאמרו: אין דנים דברי תורה מדברי סופרים (ידים ג ב. אליהו רבא להגר"א טהרות ח ז, וידים שם. וראה לעיל: דברי סופרים, וראה ערך דברי סופרים).

הלכה כרבי אליעזר (ראה תוספות ראש השנה ט א ד"ה ורבי ישמעאל, ובעוד מקומות; ראה רמב"ם נזירות ז ו. וראה כללים שבבאר יעקב יט - כב), בין כשהמלמד הוא הלכה, ובין כשהלמד הוא הלכה (יבין שמועה קא; מידות אהרן ב ב; באר יעקב כלל כב). ויש מצדדים שאם הלמד הוא הלכה למשה מסיני למדים קל וחומר מדברי תורה (ראש אפרים שו"ת ד וה, אלא שסיים שדבריו בטלים נגד רש"י).

וכן אין סותרים קל וחומר מהלכה למשה מסיני לומר דין פלוני יוכיח, לפי שכשאנו אומרים יוכיח אנו רוצים לומר "אף אני אביא" בלמד שיהיה כאותו דין המוכיח, והרי אין למדים מהלכה למשה מסיני (תוספות סוטה כח א ד"ה אינו ומהרש"א. וראה שושנת העמקים א ד"ה ואגב). אבל כשאומרים "יוכיח" לחזק הקל וחומר ולבטל פירכא - יש סוברים שאומרים הלכה למשה מסיני פלונית תוכיח (באר יעקב כללים כא; שושנת העמקים א); ויש מהראשונים סוברים שאף לבטל פירכא אין אומרים יוכיח מהלכה למשה מסיני (שיטה מקובצת בבא קמא כו א, בשם ה"ר ישעיה).

בבנין אב

אף בנין אב (ראה ערכו) אין למדים מהלכה למשה מסיני (זבחים צג ב, ורש"י ד"ה ומהלכתא; רש"י סוכה יח א ד"ה הכי גמירי, ובעוד מקומות; תוספות חולין כג ב ד"ה פרה), וכן אמרו: אין למדים מן ההלכות (ירושלמי פאה ב ד, ופני משה שם).

בהיקש

אם למדים מדבר לדבר בהיקש (ראה ערכו) דבר שהוא מהלכה למשה מסיני, נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה (מכות יא א ורש"י שם). הלכה שלמדים בהיקש (ראה שלמדו כך במעילה טז ב, בכורות טז א. וראה רמב"ם ספר תורה ט יג), שהיקש הרי זה כמפורש בתורה (ראה ערך הקש), ולכן אפילו שכל י"ג מידות אין למדים מהלכה (ראה רש"י שבת קלב א ד"ה עקיבא), בהיקש למדים (צל"ח ביצה ז ב, לרש"י ד"ה שיעורו; מהר"ץ חיות בתורת נביאים ו).

בגזרה שוה

וכן ללמוד מדבר לדבר בגזרה שוה (ראה ערכו) דבר שהוא מהלכה למשה מסיני - יש מהראשונים שכתבו שלמדים (רמב"ן בספר המצוות שורש ב ד"ה והנה הרב תלה; שו"ת פנים מאירות ב צז, והוכיחו מפסחים פא ב); ויש שכתבו שאין למדים כשם שאין דנים קל וחומר, אלא שאם למדים בגזרה שוה על דבר המפורש בתורה למדים באותה גזרה שוה אף על דבר שהוא הלכה למשה מסיני (צל"ח פסחים שם).

כשההלכה באה לפרש המקרא, יש מהאחרונים שכתבו שלמדים ממנה גזרה שוה, שזהו כדבר המפורש (פרי מגדים או"ח תרמ משבצות סק"א, וביו"ד כט שפתי דעת סק"ט לענין קל וחומר).

דרשה בפסוק כתבו ראשונים שאין סברא שתבוא ללמד על איזה ענין בדבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני (תוספות נזיר סא ב ד"ה ואימא).

הלכה עוקרת מקרא

הלכה למשה מסיני לפעמים עוקרת את הפסוק להוציאו מפשוטו, מהם שעוקרת לגמרי, ומהם שמוסיפה עליו (סוטה טז א).

בשלשה מקומות ההלכה עוקרת המקרא (בכיסוי הדם, בתער בנזיר, ובגט אשה - סוטה שם ורש"י. ובירושלמי קידושין א ב: עבד נרצע במקום תער בנזיר), ואף על פי שלמדנום גם מדרשות, עיקרם הוא ההלכות והדרשות אסמכתא (ראה ערכו. רש"י ומאירי שם).

ויש שהלכה למשה מסיני מוספת על המקרא, ולא החשיבוה עם שלשת המקומות, לפי שאינה עוקרת אלא מוסיפה (בתגלחת במצורע. רב פפא בסוטה שם. וראה דעת רב נחמן בר יצחק שם).

יש מהאחרונים שכתבו שאין נחשב הלכה עוקבת מקרא אלא כשהיא עוקרת את פירוש המקרא במקום אחד ממשמעותו בכל מקום, אבל כשההלכה מפרשת את המשמעות בכל מקום, אין זו עקירה (שו"ת חתם סופר או"ח קמ).

לשונות הלכה למשה מסיני

בלשונות שונים אמרו בגמרא דינים, שהכוונה בהם היא על הלכה למשה מסיני:

אמר רחמנא

"אמר רחמנא" (סדר תנאים ואמוראים מו. וראה חולין כח ב וברש"י שם)[6], ויש מהראשונים שכתבו שלפעמים משמעו מדרבנן (רמב"ן על ספר המצוות שורש א).

אגמריה רחמנא

"אגמריה רחמנא" (ראה עירובין טו ב, ורש"י ד"ה אגמריה), ויש שאמרו כך על דבר הכתוב בתורה (ראה נדה כד א בשסועה, ורש"י ד"ה רב סבר).

באמת אמרו

על הלשון "באמת אמרו" (כלאים ב ב, ותרומות ב א ועוד, ברכות כ ב, וביצה יז א ועוד) אמרו: כל מקום ששנו באמת - הלכה למשה מסיני (ירושלמי כלאים ב א ועוד. וראה שבת צב ב: כל באמת הלכה היא), וראשונים נחלקו אם זו הלכה למשה מסיני ממש, או שזוהי הלכה פסוקה שאין חולק בדבר כאילו היתה הלכה למשה מסיני (ראה ערך באמת אמרו).

גמירי

"גמירי" (יומא לב א, ורש"י שם ד"ה אמר; מנחות סב ב, ורש"י שם. וראה כסף משנה שחיטה י יב), וכן "הלכתא גמירי לה" (שבת צז א, פסחים יז ב, ורש"י שם ד"ה הלכתא, ושם פא ב ורש"י, ועוד), "גמרא גמירי לה" (שבת צו ב, ורמב"ם שבת יב ח; פסחים פב ב, ותוספות ד"ה אבל, ועוד), או "גמרא" בלבד (חולין כז א ורש"י, שבועות יט ב ורש"י, ועוד). אבל מצינו לשונות אלה גם במובן שהדבר מסורת בידינו מאבותינו (ראה פסחים נב ב, ורש"י ד"ה וגמירי, על "גמירי"; ראה תוספות יום טוב סוטה ב ב, ורש"י חולין ט ב, על "הלכתא גמירי לה"; ראה תוספות יום טוב זבחים א ג, ויבין שמועה תקח, על "גמרא גמירי". וראה הליכות עולם שער ב).

על הלשונות דבר תורה ודברי סופרים, ראה לעיל: תקפה.

הלכה

"הלכה" (שבת קלב א, נזיר נו ב, ורש"י נז א, ושם כה א, ושם כט א, סנהדרין פז א, ורש"י, סוטה טז א, ועוד). ויש שנחלקו במובנה (קדושין לח ב). כשאמרו "אם הלכה נקבל" (יבמות עו ב, וכריתות טו ב), או: "הלכה אני אומר" (יבמות שם), כתבו ראשונים שאין מובנו הלכה למשה מסיני, אלא קבלה מרבותיו (תוספות יבמות עז ב ד"ה הלכה, וראה רש"י כריתות טו ב ד"ה אם); ויש מצדדים שזו הלכה למשה מסיני (הליכות עולם ג א. וראה לעיל: מחלוקת ושכחה בהלכה למשה מסיני).

הלכות

"הלכות" בלשון רבים, יש שפירושן הלכה למשה מסיני (קדושין מט א, ורש"י שם; נדרים לה ב, ופירוש הרא"ש שם לו ב; תמורה טז א), אלא שיש מהן שיש ראשונים שמפרשים שהלכות היינו משנה (רי"ף ורא"ש קידושין שם; רמב"ם אישות ח ד); ויש ש"הלכות" כוללות משנה וברייתא והלכה למשה מסיני (ראה נדה עג א: כל השונה הלכות כו', ורש"י שם).

נאמרו למשה מסיני

"נאמרו למשה מסיני" (חולין מב א, ורש"י ד"ה שמנה עשרה, ושם מג א; רמב"ם שחיטה ה ב) - יש שכתבו שלשון זה מורה גם על דברים שמקצתם מפורשים בתורה, ומקצתם מהלכה למשה מסיני, כגון טרפות (ראה ערך דרוסה), וסימני הקטורת (ראה ערך קטורת. ערוך לנר כריתות ו ב); ויש שכתבו שנאמר על דברים שעיקרם מפורש בתורה, אלא שפירוש פרטיהם מהלכה למשה מסיני (שו"ת ראש אפרים ו); ויש שלשון זה אמור על דברים המפורשים בתורה בלבד (ראה ראש השנה לב א, ומכות כג ב).

שונים

"שונים" לפעמים אמרו על הלכה למשה מסיני (ראה רש"י נדה מט א ד"ה שונין, אבל ראה שבת צו א שפירש בברייתא; ראה קדושין מט א, ורש"י ד"ה הלכות).

הלכה מפי הקבלה

יש שכתבו ראשונים "הלכה מפי הקבלה", והכוונה להלכה למשה מסיני (ראה רמב"ם נזירות ב יג, ושם ו טז, ובנזקי ממון ב ג, ועוד)[7], וכן "מפי השמועה" (ראה רמב"ם שבת יב ח, ושמיטה ג א, ועוד).

בבן נח

בשיעורים

הלכה למשה מסיני לא ניתנה אלא לישראל (רדב"ז על רמב"ם מלכים ט י; גינת ורדים להפרי מגדים מה, ופרי מגדים יו"ד משבצות סב סק"א), ולכן בן נח שמוזהר על אבר מן החי (ראה ערכו), ועל בשר מן החי (ראה ערכו), חייב עליהם בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורים אלא לישראל (רמב"ם מלכים שם), שהם הלכה למשה מסיני (ראה לעיל: מחלוקת ושכחה בהלכה למשה מסיני. רדב"ז ופרי מגדים שם). ויש סוברים שאף בן נח חייב בכזית (ראה תוספות חולין לג א ד"ה אחד), ואחרונים מפרשים שאף הם סוברים שאין הלכה למשה מסיני לבן נח, אלא שלדעתם אכילה בתורה היא בכזית, והלכה למשה מסיני באה לאסור, בלא עונש, אף בכל שהוא (ראה משנה למלך חמץ ומצה א ז, וראה ערך אכילה), ולכן בבן נח מותר בפחות מכשיעור (פרי מגדים יו"ד שם).

בגדלות

אף שיעור גדלות אדם בי"ג שנה ויום אחד (ראה ערך גדול), כתבו אחרונים שמכיון שאף זה בכלל שיעורים (ראה שו"ת הרא"ש טז א, וראה ערך הנ"ל), בן נח שיעור גדלותו לפי מה שהוא בדעת (שו"ת חתם סופר יו"ד קפד ושיז. וראה ערך בן נח).

בפריעת מילה

מטעם זה כתבו אחרונים שבני קטורה שנתחייבו במילה (ראה סנהדרין נט ב, וראה ערך בני קטורה), אינם חייבים בפריעה, שהיא מהלכה למשה מסיני (ראה תוספות יבמות עא ב ד"ה לא ניתנה. שאגת אריה מט; מנחת חינוך ב)[8].

הערות שוליים

  1. ט', טורים שסה – שפז.
  2. וראה רש"י שם שלפירושו במסקנא חזרו מתירוץ של שכחום וכו'.
  3. וראה ספר מלאכת חושב לתמורה טז אם הלכות אלו הוחזרו גם כן על ידי עתניאל בן קנז בפלפולו.
  4. וראה ערך הנ"ל וערך הוראת שעה שמשום עת לעשות לה' התירו לכתוב דברים שבעל פה.
  5. וראה שו"ת חתם סופר אהע"ז א ב שכתב להיפך, וראה שדי חמד מערכת ה כד.
  6. וראה ברכות יא א, ושם לה א, ושבת פד ב, ופסחים צ ב, ועוד לשון זה על לימודים מהתורה.
  7. וראה חוות יאיר קצב שר"ל שהלכה מפי הקבלה לרמב"ם אינו הלכה למשה מסיני.
  8. רשימות מפורטות של הלכה למשה מסיני ראה: שו"ת חות יאיר קצב; מסכת הלכה למשה מסיני [רבי שלמה רפאל יהודה ליאון, אמשטרדם תצ"ד]; ואלו ההלכות [ר"ח ביברפלד, ברלין תרל"ט]; הלכה למשה מסיני [הרב רבל, ניו - יורק תש"ב]; התורה המסורה לשיטת הרמב"ם [ר"ק כהנא]; דברי סופרים [רש"ב סופר ירושלים תשט"ז], ועוד.