מיקרופדיה תלמודית:הלכה (א) - קביעת ההלכה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - קביעת ההלכה במקום ספק או מחלוקת בדין מדינים של תורה או של דבריהם.

גדרה

פירוש השם

השם הלכה הוא משורש הלך (ערוך, הלך), ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים שהוא דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף (ערוך שם, בפירוש הראשון), היינו דבר המקובל בישראל והולך מסיני ועד עתה (דורות הראשונים א ה עמ' 482-3, לדעה זו).
  • יש מפרשים שהוא דבר שישראל מתהלכים בו (ערוך שם, בפירוש השני), היינו הדרך המקובלת שילכו בה ישראל, כמו שכתוב: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן (שמות יח כ. דורות הראשונים שם, לדעה זו).
  • ויש מפרשים שהיא מילה השאובה מארמית, שכן הכתוב: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת (שמות כא ט) מתורגם: כהלכת בנת ישראל (אונקלוס שם. מוסף הערוך לערוך שם).

פירוש המושג במובנו הרחב

במובן הרחב נקראים כל דיני התורה בשם הלכה, כמו שדרשו: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וגו' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה', וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וגו' לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' (עמוס ח יא-יב), "דבר ה' " - זו הלכה (שבת קלח ב), והיא כוללת כל דברי תורה שבעל פה, כמו שאמרו: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שמות לד כז), אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות (גיטין ס ב), והיינו תורה שבעל פה (כן משמע מהגמ' שם).

פירוש המושג במובנו המצומצם

בדיונים שבתלמוד וראשונים ופוסקים נתייחד השם הלכה במובן של הכרעה ופסק דין במקום שיש מחלוקת של חכמים ודעות מתנגדות, כמו פלוני ופלוני - הלכה כפלוני (עירובין מו ב), או אין הלכה כפלוני (ברכות כח א), הלכה-כדברי-המכריע (ראה ערכו. ברכות מג ב), יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט א).

ולכן כשיחלקו בשום דבר הוצרכו לומר הלכה כך וכך (מבוא התלמוד ד"ה והלכתא); וכשאומרים הלכה כפלוני הרי זה מוכיח שיש מחלוקת, כמו שאמרו: הלכה מכלל דפליגי (שבת קו ב), שאם אין חולקים הלכה למה לי (רש"י עבודה זרה לב ב ד"ה אמר ליה); וכן כשנולד ספק באיזה דין, אמרו הלכה כך וכך (עירובין צג א); אבל מכל מקום יש ואומרים בתלמוד הלכה כך וכך אף על פי שאין בדבר מחלוקת (רמב"ן בבא בתרא קמו א).

מובנים נוספים למושג

מלבד זאת לעיתים בא המושג הלכה במובנים נוספים:

  • דברים מקובלים שאין להרהר אחריהם, כמו שאמרו: אם הלכה היא נקבל, אף על פי שיש תשובה על כך (משנה יבמות עו ב), וכן: כל באמת הלכה היא (ראה ערך באמת אמרו. בבא מציעא ס א), שאין להסס ולגמגם בדבר (רש"י שם ד"ה באמת), ובמובן זה קראו לדינים המקובלים למשה מסיני בשם הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. ידים ד ג; הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה).
  • בניגוד לאגדה, כמו: ומלמדו הלכות ואגדות (משנה נדרים לה ב), או בניגוד למדרש (כן משמע מהמשנה שם), או למקרא, כמו: מלמדו הלכות, אבל לא ילמדנו מקרא (משנה שם), הלכה עוקרת מקרא (סוטה טז א), מקרא מועט והלכות מרובות (משנה חגיגה י א).
  • שם לואי למקצועות מיוחדים, כמו: הלכות שבת חגיגות ומעילות (משנה חגיגה שם), הלכות דרך ארץ (ברכות כב א), הלכות יצירה (סנהדרין סז ב). וכן בראשונים קראו לכל הדינים של מקצוע מיוחד בשם הלכות אותו המקצוע (שמות הענינים השונים שברמב"ם).

כשאין מחלוקת מעשית

אין קובעים הלכה אלא במקום שהמחלוקת היא בדבר של חיוב או פטור וכיוצא, אבל כשנחלקו אמוראים בלשון התנא של הברייתא כיצד אמר לא שייך לומר הלכה כפלוני (סנהדרין נא ב, ורש"י שם ד"ה הכי קאמינא); וכן כשהמחלוקת היא בגדר של הלכתא-למשיחא (ראה ערכו); וכן כתבו ראשונים שאין אומרים הלכה כפלוני כשהמחלוקת אינה על מעשה מן המעשים אלא דברי דעות ואמונה בלבד (מבוא התלמוד, בסופו; פירוש המשניות לרמב"ם סוטה כב ב, ושבועות ב ב), כגון בשכר ועונש וכפרה (פירוש המשניות לרמב"ם שם ושם), וכגון במחלוקת אם יעמדו אנשי סדום לדין, ואם עשרת השבטים עתידים לחזור (סנהדרין שם); או בדרשות של פסוקים (מעשה רוקח תשובה ז ד); וכתבו גאונים שאף בדברי מידות ומוסר אין אומרים הלכה, שאין אלו דברי איסור והיתר שצריכים לומר בהם זו הלכה, או אינה הלכה (תשובות הגאונים (הרכבי) שפ; תשובות הגאונים (שערי תשובה) כג).

פוסקי ההלכה

ההלכה נקבעת לכל ישראל על ידי בית דין הגדול, ועל ידי חכמי תורה שבעל פה.

בית דין הגדול

בית-דין-הגדול (ראה ערכו) שבירושלים - סנהדרין הגדולה - הם עיקר התורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה (ראה ערכו), ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, וחייבים כל ישראל לסמוך מעשה הדת עליהם ולהישען עליהם (רמב"ם ממרים א א), שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה (דברים יז יא) - זו מצוה עשה (ספרי שופטים קנד; רמב"ם שם).

וכל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל, ושאל לבית דין שבעירו ולא ידעו (רמב"ם שם ד), וכן בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם - בין בדבר שיראה בעיניו, ובין בדבר שקיבל מרבותיו - וחולקים עליו (רמב"ם שם ג ח), הרי השואל עם אותו בית דין או שלוחיו, או החכם והחולקים עליו, עולים לירושלים ושואלים לבית דין שבהר הבית (ראה ערך בית דין); אם לא ידעו או לא שמע החולק, באים לבית דין שעל פתח העזרה (ראה ערך הנ"ל); ואם לא ידעו או לא שמע החולק, באים ללשכת-הגזית (ראה ערכו) לבית דין הגדול, שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, אם ידעו - בין מפי הקבלה, בין מפי המידה שבתורה שדנו בה (רמב"ם שם א ד) - אומרים מיד, ואם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנים בו, ונושאים ונותנים בדבר, עד שיסכימו כולם או רובם, ואומרים לשואלים כך הלכה, שנאמר: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וגו' וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וגו' וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים שם ח-י. תוספתא חגיגה (ליברמן) ב ט, וסנהדרין (צוקרמאנדל) ז ה; רמב"ם שם א ד, ושם ג ח), ומשם הלכה יוצאת ורווחת בישראל (תוספתא שם ושם) ואין אדם רשאי לחלוק על הוראתם (ראה ערך בית דין הגדול). ואפילו רוב או כל החכמים שבאותו הדור חולקים עליהם - שומעים לסנהדרין הגדולה, שהם סוף הוראה, ואין אחר דבריהם כלום (שאילת דוד (פרידמן) מקור בית אב עמ' 10). וכתבו ראשונים שאם היה חכם גדול וראוי להוראה, והוא סובר שהם טעו בהוראה, לא יתיר לעצמו דבר האסור לפי דעתו, אלא צריך לבוא ולסדר טענותיו לפניהם וישאו ויתנו עמו, ואם אחר כך הסכימו לבטל את דעתו מחוייב לשמוע להם ולנהוג כדעתם (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש א; חינוך תצו).

תולדות המחלוקת בפסיקת ההלכה

בתחילה לא היתה מחלוקת בישראל (תוספתא חגיגה וסנהדרין שם; רמב"ם שם א ד), שכל טעמי תורה היו ידועים להם ידיעה ברורה (אגרת רב שרירא גאון (מצגר), כיצד נכתב המשנה), ודעות החכמים היו קרובות זו לזו (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה), וכל ספק ומחלוקת היו תמיד מכריעים בסנהדרין הגדולה (קרבן העדה חגיגה ב ב; משפט ההוראה (חיות) א), אם רבו מטמאים – טמאו, ואם רבו מטהרים - טיהרו (תמורה טו ב), ומשעמדו למנין היו המועטים מסכימים לדברי המרובים (הגהות הגר"א שם טז א), שמעת שעמדו למנין ראו המועטים שדברי המרובים אמת (עת לכל חפץ עמ' קטז ועמ' קכה, בדעת הגר"א).

בימי יוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן נחלקו על הסמיכה (ראה ערכו) על הקרבן ביום טוב (תוספתא שם ושם; ירושלמי חגיגה ב ב). שהיו בימי גזירות היוונים (עת לכל חפץ עמ' קכה), ושבתה העבודה מבית המקדש שלש שנים (מכבים א א נט, ושם ד נב) - וכשהושבה העבודה לא זכרו את הדין - ולא עלתה בידם לעשות בה הלכה פסוקה על פי הרוב של הסנהדרין בלשכת הגזית (קרבן העדה שם), ונחלקו בה הנשיאים ואבות בית דין חמשה דורות (חגיגה טז א), והיא המחלוקת הראשונה שהיתה בחכמי ישראל (רש"י שם ד"ה יוסי).

שמאי והלל נחלקו בארבעה דברים (ירושלמי שם): הסמיכה, ועוד שלשה דברים (טורי אבן חגיגה שם, על פי עדיות א א-ג).

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו רבותיהם כל צורכם - רבו המחלוקות בישראל (תוספתא שם ושם; סוטה מז ב; ירושלמי חגיגה שם), ונחלקו לשתי כתות, אילו מטמאים ואילו מטהרים, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד (ירושלמי שם).

חכמי התורה שבכל דור

כל בית דין חשוב שבדור, נקרא בית דין הגדול (רא"ש סנהדרין ג מא), ובכל מקום שיכולים לשאול את הדבר מבית דין הגדול שהוא קיים באותה שעה שואלים ועושים כדבריו, ואין לך אלא שופט שבימיך (תשובות הגאונים (הרכבי) שמז), וכן שנינו: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד ט), ולמה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו, שלא יאמר אדם - על בית דין שבימיו (רש"י ראש השנה כה א ד"ה למה לא) - וכי פלוני כמשה ואהרן, ופלוני כנדב ואביהוא (ראש השנה שם) שאשמע לו, עכשיו שלא נתפרשו אמור לו: אם אינו כמשה ואהרן הרי הוא כאחד משאר זקנים שאינך יודע מי הם (רש"י שם), ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה; ואם באים אנו לדון אחר בית דין שבימיו צריכים אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו (משנה ראש השנה שם).

וכן אמרו: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט (דברים יז ט), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו (גמ' שם ב), לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך (רש"י שם ד"ה הא אין).

וציונו ה' להתנהג בפירושי התורה על פי הפירוש האמתי המקובל לחכמינו הקדמונים, ובכל דור ודור שנשמע אל החכמים הנמצאים שקיבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו להבין עומק מיליהם, שאפילו אם יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטובה תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו (חינוך תצו).

עמידה למנין לאחר בית הדין הגדול

וכן היו קובעים הלכה אף בדורות שאחר בית דין הגדול כדעת המרובים, שכשנחלקו תנאים או אמוראים היו עומדים למנין, ואמרו: הואיל ויש כאן מטמאים, ויש כאן מטהרים, נעמוד למנין (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ד ב), וכן קבעו כמה הלכות לדורות על ידי שנמנו וגמרו (ראה עירובין יג ב), או נמנו ורבו (משנה שבת יג ב), ולא במחלוקת בלבד, אלא אף דברים שנולד בהם ספק בהלכה היו נמנים על הדבר זקני הדור (ראה תוספתא שם יח יז), או בית הדין של אותו הדור (משנה גיטין נה ב).

ההלכה במקום שיש ספק או מחלוקת נפסקת במספר דרכים:

  • על פי הקבלה.
  • על פי הרוב.
  • על פי הטעם.
  • על פי המעשה.
  • על פי קולא וחומרא.
  • על פי הגדול בחכמה.

על פי קבלה מראשונים

הקבלה עמוד גדול בהוראה ובה ראוי להיתלות (רמב"ם שמיטה י ו), וכל דבר שהוא בקבלה מהקדמונים כן הלכה (כן משמע מחגיגה ג ב), ותנאים היו אומרים: אם לדין יש תשובה, ואם הלכה היא נקבל (משנה יבמות עו ב, וספר כריתות טו ב), כלומר אם כך קיבלת מרבותיך (רש"י יבמות שם ד"ה אם, וספר כריתות שם ד"ה אם, ותוספות יבמות עז ב ד"ה הלכה), וכל עדות שהעידו בשם ראשונים - הלכה היא (רש"י חולין יח ב ד"ה על מוגרמת), וכן הפוסקים סומכים על מי שדבריו היו מקובלים (ראה תוספות חולין מד א ד"ה כדי; רא"ש ברכות ד יד, ושבועות ו כט; ריב"ש שצד).

על פי הרוב

יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט א; רמ"א חו"מ כה ב) בכל מקום (רמ"א שם), בין לקולא ובין לחומרא, ובין בממון ובין באיסור (באור הגר"א שם ס"ק יח), וכן שנינו: אין הלכה אלא כדברי המרובים (עדיות א ה), ואמרו: בכל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירים, הלכה כדברי המחמירים המרובים, ואפילו בדבר שאיסורו מדרבנן (עירובין מו א), והוא הדין אם יחיד מחמיר ורבים מקילים, הלכה כרבים (תוספות מועד קטן כ א ד"ה כל).

וכשם שבית דין הגדול שלא הסכימו כולם לדבר אחד ועמדו למנין הולכים אחר הרוב, ואומרים לכל השואלים כך הלכה (ראה ערך בית דין הגדול), כך בכל מקום שתיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה, הולכים אחרי הרוב, שנאמר: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב. ספר המצוות מצות עשה קעה; חינוך עח). וכן אמרו: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה - שאם היתה הלכה פסוקה, ואין להוסיף ואין לגרוע מדין הכתוב בתורה, ואם יהיה שינוי וספק יהיה אסור להורות, לא היה אפשר להתקיים, שרוב פעמים הענין משתנה (קרבן העדה סנהדרין ד ב) - אלא אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות, רבו המזכים - זכו, רבו המחייבים - חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת במ"ט פנים טמא, ומ"ט פנים טהור (ירושלמי שם).

טעם הדבר

הטעם שהלכה כרבים, לפי שרובי הדעות יסכימו לעולם על האמת יותר מן המיעוט, ובין שיסכימו לאמת לפי דעת השומע, ובין שלא יסכימו לפי דעתו - הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב (חינוך עח)[2].

כשלא נחלקו פנים בפנים

כשלא נחלקו במושב אחד פנים בפנים, אלא כמחלוקת תנאים ואמוראים או פוסקים, נחלקו הפוסקים בדבר:

  • יש אומרים שמדין תורה הוא שפוסקים הלכה כדעת הרוב מהכתוב אחרי רבים להטות (ש"ך יו"ד רמב, הנהגת הוראת איסור והיתר).
  • ויש אומרים שאין דין זה מדין אחרי רבים להטות שנאמר בתורה, שאחרי רבים להטות היינו כשנחלקו בשעת מעשה בדין מן הדינים שבא לפני הסנהדרין או הבית דין, אבל אותו פסק אינו נשאר בתורת הלכה קבועה לדורות, שלא יוכל בית דין אחר לחלוק על אותו פסק (ראה ערך בית דין הגדול. גט פשוט כללים כלל ה; תומים כה, קיצור תקפו כהן ס"ק קכג); ועוד שלא נאמר אחרי רבים להטות אלא כשכל הדיינים מקובצים יחד במקום אחד, ונושאים ונותנים באותו דין פנים אל פנים, אבל במחלוקת בדברי הפוסקים זה אוסר וזה מתיר, וכל אחד כתב סברתו לפי דעתו בספרו, בין שהיו החולקים בזמן אחד, ובין שהיו בזה אחר זה - אין ברור לומר שבאופן זה מן התורה הולכים אחרי הרוב, כיון שלא עמדו למנין, ולא נשאו ונתנו ביחד (גט פשוט שם כלל א; משפט ההוראה ד-ה; שאילת דוד (פרידמן), מקור בית אב ב).

מה נחשב רוב

יש אומרים שהלכה כדברי המרובים אפילו היו שלשה נגד שנים (בנימין זאב שג); ויש אומרים שאין הדברים אמורים במקום שאין כלל זה סותר כללי הלכה אחרים, אבל היה כלל אחר נגדו אין אומרים הלכה כרבים אלא כשיחיד ממש חולק עליהם (כנסת הגדולה יו"ד רמב הגהות בית יוסף סק"ד).

כשהרוב מסכים לדעה אחת מחמת טעמים שונים

היו המרובים מסכימים לדין אחד, אבל לא מטעם אחד, נחלקו בדבר:

  • יש אומרים שנקראו רבים, ופוסקים הלכה כמותם (מהרי"ק מא ונב וצד וקב, על פי חולין לו א; רמ"א חו"מ כה ב; מהרי"ט ב יו"ד ט).
  • יש אומרים שאינם נחשבים כרבים (כן משמע מתשובת רבי אברהם בן הרמב"ם בכסף משנה קרבן פסח ה ב; מגיד משנה אישות ז יב; לחם משנה תמידין ח יט, בדעת הרמב"ם).
  • ויש מחלקים באיסורים דאורייתא בין אם המרובים לפנינו ומחולקים ביניהם, שהולכים אחר רובם אפילו כשאינם אומרים מטעם אחד, כמו בסנהדרין (ראה דיני נפשות), ובין שאין הרבים לפנינו אלא שאנו באים להכריע הדין מתוך החיבורים ודעות הפוסקים, שאם אינם אומרים מטעם אחד אינם מצטרפים לרוב, כי שמא בזה העיקר כאותו פוסק המחמיר, ובדבר השני העיקר כפוסק השני המחמיר (ש"ך חו"מ כה ס"ק יט; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק יח; שלחן ערוך הרב או"ח תמ קונטרס אחרון סק"ו).

האומר שמועה בשם אומרה

האומר שמועה בשם אומרה ולא חלק עליו, מן הסתם אף הוא סובר כמותו וחשובים כשתי דעות, והם רבים נגד יחיד החולק (רא"ש סוכה ד א; שו"ת הרשב"א א תסד). ודוקא במקום שנזכר שם האומר וידענו שאדם גדול הוא, אבל אם לא הוזכר האומר, אפשר שתלמיד שלא הגיע להוראה אמרו, ואינו מצטרף להיות רבים (חתם סופר או"ח קסד).

כששתי הכיתות החולקות אינן שוות בחכמה

כשהכת המרובה קטנה בחכמה מהכת המועטת, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהולכים אחר הכת המועטת, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה (חינוך עח), ואפילו בבית דין של שלשה, כששנים אומרים כך, ואחד אומר כך - אם הם שוים בחכמה מניחים דברי יחיד ועושים דברי שנים, ואם האחד עדיף מן השנים הולכים אחר מי שנתן טעם לדבריו (רמב"ן סנהדרין לב א, בשם תשובת רב האי גאון, על פי יבמות יד א; תשובות גאונים קדמונים (קאסעל) קמד).
  • יש אומרים שכשהמיעוט גדול בחכמה מהרוב, אין ההלכה מוכרעת כמי לעשות, והרוצה לעשות כרוב בחכמה – עושה, והרוצה לעשות כרוב במנין - עושה (ריטב"א ראש השנה יד ב, על פי יבמות שם; מאירי יבמות שם).
  • ויש שמחלקים בין בית דין שיושבים בדין שהולכים אחר הרוב, אפילו האחד יותר גדול, לכשאינם יושבים בדין אלא נחלקו חכמים בהלכה, שאין דברי היחיד שגדול יותר בטלים, אלא שאף בזה מחלקים בין יחיד נגד רבים, שאפילו אם הוא גדול יותר דבריו בטלים, לרבים נגד רבים, שאין הולכים אחר רוב מנין, אלא אם רצו הולכים אחר רוב חכמה (רמב"ן שם, על פי יבמות שם)[3].

מקומות שבהם הלכה כיחיד

כלל זה שהלכה כרבים לא אמרו אלא במקום שלא נפסק בפירוש הלכה כדברי היחיד, אבל במקום שאמרו בגמרא בפירוש הלכה כדברי היחיד - הלכה כמותו (תוספות מועד קטן כ א ד"ה כל), ובכמה מקומות פוסקים בגמרא הלכה כיחיד נגד רבים (תוספות עבודה זרה נט א ד"ה אמר; רא"ש שם ד יב), ובמקום שמסתבר טעמו של היחיד - פוסקים הלכה כיחיד (תוספות יבמות קא ב ד"ה הואיל; תוספות הרא"ש שם; שו"ת הרשב"א א קיד). וכן אמרו בתלמוד במקומות שפסקו במפורש הלכה כחכמים, שבאו להוציא שלא נאמר כאן מסתבר טעמו של היחיד (ביצה יא א, ויבמות מז א, ונדה ל ב, ושם מט א ועוד), ונחלקו בדבר אם אחר חתימת התלמוד יכולים ראשונים בעצמם להכריע הלכה כיחיד מפני שמסתבר טעמו נגד הרבים (מחלוקת הרי"ף ורבנו חננאל ברא"ש בבא בתרא א נ)[4].

העושה כדברי הרבים כשנפסק כיחיד

במקום שנפסקה בתלמוד הלכה כדברי היחיד, ולא נאמר אין הלכה כרבים, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שגדול כח המרובים שבדיעבד אם עשה הדין כדברי המרובים מה שעשה עשוי, ואין מחזירים המעשה, אבל אם נאמר בפירוש אין הלכה כמרובים - מחזירים המעשה אפילו בדיעבד (אור זרוע ד סז).
  • ויש אומרים שאפילו אם נאמר הלכה כיחיד בלבד - מחזירים המעשה כשעשו כמרובים (אור זרוע שם, בשם ריב"ן).

העושה כדברי היחיד כשנפסק כרבים

במקום שנפסקה הלכה בפירוש כרבים, אין עושים כיחיד כלל אפילו בשעת הדחק, ואפילו בדבר שהוא מדרבנן; אבל במקום שלא נאמרה בפירוש הלכה כמותם, אלא שאומרים הכלל של יחיד ורבים הלכה כרבים, כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת-הדחק (ראה ערכו. עירובין מו א, ונדה ו ב, ושם ט ב)[5]. ונחלקו ראשונים אם כך הדין אפילו בדין דאורייתא (אור זרוע ב שו; שו"ת הרשב"א א רנג, לפי רשב"ש תקיג; ט"ז יו"ד רצג סק"ד; גט פשוט כללים ו); או שדוקא בדין דרבנן, אבל בדאורייתא אין לסמוך על יחיד במקום רבים אפילו בשעת הדחק (רשב"ש שם, בשם הר"ן והתשב"ץ, על פי עירובין מו א; מהר"ם אלשקר כו; ש"ך יו"ד רמב, הנהגת איסור והיתר, ונקודות הכסף רצג)[6].

כשמנהג המקום ללכת אחר היחיד

היה מנהג המקום ללכת אחר רבם בכל דבר, הולכים אחר דעתו אפילו להקל, ואפילו דעתו דעת יחיד (שו"ת הרשב"א א רנג; רמ"א חו"מ כה ב), ולכן במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות איזמל למילה בשבת (ראה ערך מילה וערך מכשירין. שבת קל א), ובמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב (ראה ערך בשר בחלב. שבת שם).

כשקיבלו מאחרים

היחיד והמרובים שנחלקו לא מסברת עצמם אלא לפי מה שקיבלו מאחרים, אין החיוב מן הדין של אחרי רבים להטות ללכת אחר המרובים אלא כשהיחיד קיבל את דבריו מהיחיד והמרובים מהמרובים, אבל אם היחיד קיבל אף הוא מהמרובים, אין האחרים חייבים מן הדין ללכת אחר המרובים, אלא שמוטב וראוי שיעשו כדעת המרובים ולא כדעת היחיד (פירוש המשניות לרמב"ם עדיות ה ז; ברטנורא שם).

כשמנין המקבלים שונה מהמוסרים

אחד אומר שמעתי מפי שנים, ושנים אומרים שמענו מפי אחד, יפה כח האחד ששמע מפי השנים, מכח השנים ששמעו מפי אחד (ירושלמי נדה א ב).

כשמנין האמוראים שונה מהתנאים

יחיד ורבים בתנאים שנחלקו, ואחר כך נחלקו באמוראים יחיד ורבים, והיחיד באמוראים סובר כרבים של תנאים והרבים באמוראים סוברים כיחיד בתנאים - נחלקו ראשונים אם הולכים אחר הרבים של התנאים (שו"ת הרדב"ז ה ט, בדעת הרמב"ם והרמב"ן); או אחר הרבים של האמוראים (שו"ת הרדב"ז שם, בדעת רבנו יונה והריטב"א).

כשחלוקים על תנא קמא

תנאים שחולקים על תנא קמא במשנה, יש להם דין של רבים נגד יחיד, והלכה כמותם (רא"ש בבא מציעא ז יא; כסף משנה כלאים ב א), אלא אם כן אמרו בתלמוד שאותם חכמים הם כתנא יחיד, שאז אין כחם יפה לדחות דברי התנא קמא (יד מלאכי תרסא, על פי רא"ש פסחים ד ח, ונדה ב ד)[7].

על פי הטעם

ההלכה תלויה בטעם (בבא בתרא קמב ב), ומי שאינו יודע מדעתו דין התלוי בסברא אינו בר סמכא בהלכה (כן משמע מגיטין ו ב, ורש"י ד"ה בשלמא). ובמקום שיש מחלוקת, הללו אומרים כך והללו אומרים כך, מי שיכול לעמוד על טעמו של דבר רואה טעמו של מי מסתבר יותר ופוסק הלכה כן (בכורות נח א, ורש"י ד"ה חוץ) ומי שאומר טעם שאינו מסתבר - אין הלכה כמותו (בבא בתרא קז ב, ורשב"ם ד"ה טעמא).

כשכלל זה סותר כללים אחרים

כשאמרו בגמרא בפירוש מסתבר כהלכה שאמר תנא פלוני, וזה סותר לכללי ההלכה במחלוקת של תנאים שאמרו פלוני ופלוני הלכה כפלוני (ראה ערך הלכה ד), נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שההלכה כאותו שאמרו עליו מסתברת הלכה שלו, לפי שזה נאמר על הלכה זו שדנים עליה, והכלל הוא כולל, ואין-למדין-מן-הכללות (ראה ערכו. רמב"ם ערכין א ו, לפי כסף משנה שם).
  • ויש אומרים שאין דוחים הלכה פסוקה שפלוני ופלוני הלכה כפלוני מחמת זה שמסתבר (ראב"ד שם).

כיוצא בדבר כשאמרו בתלמוד מסתבר כדברי פלוני האמורא, וזה סותר לכללי ההלכה במחלוקת של אמוראים (ראה ערך הלכה ה) - יש מהראשונים פוסקים הלכה כזה שמסתבר (רי"ף תענית יב א; רא"ש שם א יג); ויש פוסקים ככללי הלכה (רא"ש שם, בשם הראב"ד).

כשלא נאמר בפירוש מסתבר כתנא פלוני, כללי ההלכה במחלוקת קיימים, ואין אומרים במקום זה מסתבר כפלוני, ובמקום אחר מסתבר כפלוני (כן משמע מעירובין מו ב).

אחר חתימת התלמוד

אף אחרי חתימת התלמוד הולכים אחר הטעם והסברא, שאם למד אחד מהגאונים שדרך הפשט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעים לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון ובין אחרון (הקדמת הרמב"ם ליד החזקה).

דברים שאין לעמוד עליהם על ידי טעם

יש דברים שאין לעמוד עליהם על ידי טעם, לפי שהם נאמרו מפי השמועה על ידי נביאים והם כהילכתא בלא טעמא (תוספות בכורות נח א ד"ה מפי, בדעת רש"י), וכן אמרו - לשבח (תוספות בבא בתרא יב א ד"ה אמר) - אין אלו אלא דברי נביאות (עירובין ס ב, ובבא בתרא שם), שאינו נותן טעם לדבריו (רש"י עירובין שם ד"ה אמר, ובבא בתרא שם ד"ה אין אלו), מפני שאין לחלק בסברא מועטת כזו אלא ברוח הקודש נאמר (תוספות שם).

ויש דברים שתיקנו חכמים בקניני ממונות ואמרו שעשאום כהלכתא בלא טעמא (גיטין יד א), כאילו קיבלום הלכה למשה מסיני שאין צריך לתת בה טעם (רש"י שם ד"ה כהלכתא)[8].

על פי הגדול

היו שני חכמים חלוקים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו (עבודה זרה ז א), ונחלקו ראשונים אם דברי הכל היא (רשב"א חולין מג א, ושו"ת א רנג; חידושי הר"ן חולין שם; ריב"ש שעט; מהר"ם אלשקר נד; רמ"א חו"מ כה ב; לחם משנה ממרים א ה); או שיש מהתנאים החולק על זה וסובר שאין הבדל בין גדול מחברו לאינו גדול, אלא בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המיקל (רבי יהושע בן קרחה בעבודה זרה שם), והלכה כמותו (רמב"ם ממרים שם; הגהות מימוניות שם; סמ"ג עשין קיא; כסף משנה שם).

בשעת הדחק (ראה ערכו) והפסד מרובה (ראה ערכו) אומרים כדאי הוא הקטן לסמוך עליו (שו"ת הרשב"א שם; רמ"א שם)[9].

גדול במנין

גדול במנין שאמרו כאן נחלקו בו ראשונים:

  • יש מפרשים במנין התלמידים (ריטב"א עבודה זרה שם, בפירוש השני; הגהות אש"רי שם א ג), דהיינו או שיש לו תלמידים הרבה (הגהות אש"רי שם, בפירוש הראשון), או שרוב התלמידים אומרים כמותו (ריטב"א שם, בפירוש השני; הגהות אש"רי שם, בפירוש השני).
  • ויש מפרשים גדול בשנים (ריטב"א שם, בפירוש הראשון; מאירי שם), ופירשו ששימש תלמידי חכמים יותר (ריטב"א שם).

גדול בחכמה מול גדול במנין

היה אחד מהם גדול בחכמה וחברו גדול במנין, הולכים אחר הגדול במנין (הגהות אש"רי שם; דרכי משה יו"ד רמו סק"ט, וסמ"ע חו"מ כה ס"ק יח, בשמו).

סיני ועוקר הרים

היה אחד סיני, היינו בקי, שמשניות וברייתות סדורים לו כנתינתן מסיני (רש"י הוריות יד א ד"ה רב יוסף), ואחר עוקר הרים, היינו חריף ומפולפל בתורה ואינו בקי כל כך (רש"י שם ד"ה וחד), נחלקו תנאים איזה מהם עדיף (רבי יוחנן שם, שנחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים). ואמרו רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, ושלחו לארץ ישראל לשאול איזה מהם קודם להעמידו לראש ישיבה, ושלחו להם סיני קודם, שהכל צריכים לבעל החטים (ברכות סד א, והוריות שם), שהמשניות והברייתות אבות ההלכות (רש"י הוריות שם ד"ה הכל צריכין), ולפיכך כתבו ראשונים שבמחלוקת בדין של סיני ועוקר הרים - הלכה כסיני (תוספות עירובין מ א ד"ה אדעתא; מהרי"ק קסט), שלהיות ראש ישיבה היינו להורות הוראות כולן (מהרי"ק שם)[10].

חריף מול מעיין

באחד חריף ומקשה ומתרץ, ואחד מתון ומעיין ומסיק כהלכה, הדבר ספק אחרי מי הולכים (הוריות שם, ורש"י ד"ה חריף).

אמורא שעלה לארץ ישראל מול אמורא שנשאר בבבל

יש שצידד לפסוק כאמורא שעלה לארץ ישראל נגד אמורא מבבל, לפי שאויר של ארץ ישראל החכים אותו יותר (מלחמות לרמב"ן ראש השנה כח א).

מפי רב

חכם שמדייק ואומר שמעתתא מפי רבו עדיף יותר לסמוך עליו (אגרת רב שרירא גאון (מצגר), כתיבת התלמוד, על פי ברכות לח ב), וחכם שלמד מרב אחד עדיף יותר מזה שלמד מפי רבים (אגרת רב שרירא גאון, על פי חולין יח ב), כי שמא שמע דבר מפי אחר שלא דקדק בדברים כמו שנאמרו (רש"י חולין שם ד"ה מכולי עלמא)[11].

על פי קולא וחומרא

מיקל ומחמיר

היו שנים חלוקים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, ואין אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שההלכה כמחמיר (תנא קמא בעבודה זרה ז א).
  • ויש אומרים שבשל תורה הלכה כמחמיר, ובשל סופרים הלכה כמיקל (רבי יהושע בן קרחה שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם ממרים א ה; רמ"א חו"מ כה ב).

ודוקא לנו, שהדבר ספק הלכה כמי, הרי ספק של תורה להחמיר, אבל החולקים עצמם, כיון ששקולים הם וכל אחד ואחד עומד בשמועתו, כל אחד נוהג כדבריו, אפילו לקולא בדאורייתא (רמב"ן חולין מג ב; ריטב"א עבודה זרה שם).

ואפילו לנו, דוקא בענין אחר כיוצא בזה שנחלקו, אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו בה, כיון ששקולים הם ונחלקו בבת אחת, אין הוראת איסור חלה באותה חתיכה, ורשאי מי שרוצה לסמוך על המיקל (ריטב"א שם; מאירי יבמות מד ב).

היה אחד מהם גדול, ראה לעיל: על פי הגדול; אם לכל אחד מהחולקים יש חומרא מצד אחד וקולא מצד שני, ראה להלן: כשלא נפסקה הלכה.

יחיד ורבים

יחיד במקום רבים, הולכים אחר הרבים (ראה לעיל: על פי הרוב), אפילו להקל בשל תורה, ולהחמיר בשל סופרים (עירובין מו א).

פיקוח נפש

מחלוקת בפיקוח נפש אם דוחה שבת, הולכים אחרי המיקל, שספק נפשות להקל (ראה ערך ספק נפשות. שבת קכט א).

דברים שהלכה כדברי המיקל

יש דברים שאמרו בהם הלכה כדברי המיקל:

  • הלכה כדברי המיקל בעירוב.
  • הלכה כדברי המיקל באבל.
  • כל המיקל בארץ - במצות התלויות בארץ - הלכה כמותו בחוץ לארץ.

הלכה כדברי המיקל בעירוב

הלכה כדברי המיקל בעירוב (רבי יהושע בן לוי בעירובין מו א; רבי יהושע בן לוי ושמואל בירושלמי עירובין א א) בכל משפטיו (רש"י שם ד"ה בעירוב), בין בערובי-חצרות (ראה ערכו) ובין בערובי-תחומין (ראה ערכו. מאירי שם ב) ותחומין בכלל (רש"י שם א ד"ה בעירוב), ואפילו יחיד אצל רבים (ירושלמי שם; רמב"ן וריטב"א ורשב"א ומאירי שם א; רא"ש עירובין ג ב וד).

וכתבו ראשונים שיש אמוראים החולקים על כלל זה (תוספות עירובין סה ב ד"ה איקלעו, בדעת רבי יוחנן; רמב"ן שם מו א, בדעת רב ושמואל ורבי יוחנן בבבלי)[12], ומכל מקום הלכה כמותו (שאילתות מח; רי"ף עירובין מו א; רשב"א שם ב, בשם הראב"ד, והסכים עמו; בית יוסף או"ח שסו י, בדעת הטור); ויש הסוברים שביחיד אצל רבים אין הלכה ככלל זה (רמב"ן שם, בדעת הגאונים; מגיד משנה עירובין ו יז, בדעת הרמב"ם); ויש מהפוסקים הפוסק ככלל זה בדיעבד (רמ"א שם).

טעם הדבר

בטעם הדבר שהולכים אחר המיקל בעירוב, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהוא מפני שעירוב הוא מדרבנן (תורת האדם לרמב"ן, ענין אבלות; ריב"ש תה), שאילו היה עירוב של תורה - אין לנו להקל (תורת האדם שם), ודוקא בעירוב שהוא דרבנן ושאין לו עיקר מן התורה (ריב"ש שם), אך בדיני המחיצות אין אומרים הלכה כדברי המיקל (ירושלמי שם; ריב"ש שם), שיש להם עיקר מן התורה (ראה ערך מבוי וערך רשות היחיד. ריב"ש שם).
  • ויש אומרים שאפילו אילו היה עירוב מדאורייתא היתה הלכה כדברי המיקל בעירוב (תוספות שם מו א ד"ה דאמר), ואף במחיצות ההלכה כדברי המיקל (מרדכי עירובין תפב; הגהות מימוניות שבת טז ח, בשם רבנו חננאל).

במחלוקת אמוראים

במחלוקת אמוראים נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף כאן הלכה כדברי המיקל (תוספות עירובין סב ב ד"ה ורבי, ושם סה ב ד"ה אלקעו, ושם סו א ד"ה יפה; רא"ש שם ב ד, בדעה השניה; הגהות מימוניות שבת טז ז וח, בשם רבנו חננאל; ריטב"א עירובין נח ב, בשם הגאונים).
  • ויש אומרים שלא אמרו כלל זה אלא במחלוקת תנאים (רשב"א שם מו א, בשם הראב"ד, והסכים עמו; ריטב"א שם; רא"ש שם, בדעה הראשונה; מאירי שם ב, בשם גדולי המפרשים; הגהות מימוניות שם ח, בשם מהר"ם; הגהות אש"רי שם ד ט), שכיון שהכלל נאמר בדור הראשון של האמוראים, לא נאמר אלא במחלוקת התנאים, ואיך יפסוק אמורא בדור הראשון במחלוקת האמוראים שבאו אחריו, והוא לא שמע המחלוקת (רשב"א וריטב"א שם).

במחלוקת הפוסקים

ואף בדברי הפוסקים יש סוברים שהלכה כדברי המיקל (תשב"ץ ב לח; אבקת רוכל מז); ויש סוברים שכלל זה נאמר רק במחלוקות שנזכרו בתלמוד (כן משמע מהב"ח או"ח תטז ה; חזון איש עירובין, לקוטים ד י).

ספק בתלמוד

יש אומרים שלא אמרו הלך אחר המיקל בעירובין אלא במקום שיש מחלוקת חכמים בדבר, זה אוסר וזה מתיר, יש לנו לומר כדאי הוא רבי פלוני לסמוך עליו באיסור עירוב דרבנן, אבל דבר שהוא ספק בתלמוד עצמו כבעיא שלא נפשטה, ואין מי שיאמר שמותר, אין בידינו להקל (ב"ח או"ח שצח ב ותד א); ויש שאינם מחלקים בכך (תשב"ץ ב לח; ב"ח או"ח שצח ב, בדעת הרמב"ם והשו"ע).

כשסותר כללים אחרים

במקום שכלל זה של הלכה כמיקל בעירוב סותר כללי הלכה אחרים, כגון הכללים במחלוקת של תנאים פלוני ופלוני הלכה כפלוני (ראה ערך הלכה ד), יש סוברים שנדחה הכלל של עירוב (רא"ש עירובין ב ד; כן מצדד הרשב"א שם מז ב); ויש סוברים שלא נדחה כלל זה (כן משמע מהריטב"א שם מו ב).

שתי קולות סותרות

שתי קולות בעירוב הסותרות זו את זו, אין הולכים בהן אחר המיקל (תוספות שם מו א ד"ה קמ"ל; רא"ש שם ד ח ו-ו יג), אבל הולכים אחר הקולות של שתי הדעות במקום שאינן סותרות זו את זו (תוספות ורא"ש שם; פירוש המשניות לרמב"ם עירובין מה א)[13].

הלכה כדברי המיקל באבל

הלכה כדברי המיקל באבל (שמואל בעירובין מו א, ומועד קטן יח א), אפילו ביחיד אצל רבים (עירובין שם), וכתבו ראשונים שיש אמוראים שחולקים על כלל זה (תוספות מועד קטן יז ב ד"ה ושמואל, בדעת עולא; ריטב"א שם, בדעת רב; מלא הרועים ב, הלכה כדברי המיקל, בדעת אביי ורבא), ומכל מקום הלכה כמותו (רא"ש מועד קטן ג מח; בית יוסף יו"ד שמב).

בקריעה

בקריעה (ראה ערכו) אין אומרים הלכה כדברי המיקל (מועד קטן כו ב), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

  • יש אומרים שלא אמרו הלכה כדברי המיקל באבל, אלא מפני שאבלות היא מדרבנן (ראה ערך אבלות), ולפיכך אין הדין כן בקריעה, לפי שקריעה היא מן התורה (תורת האדם לרמב"ן, הקריעה, בשם מקצת החכמים; תוספות הרא"ש מועד קטן שם; ריטב"א שם, בשם יש שפירשו; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים).
  • יש אומרים שהקריעה היא מדרבנן, אלא שהכלל של הלכה כדברי המיקל לא נקבע אלא באבלות, וקריעה היא כשאר דברי סופרים, שהולכים בהם אחרי הרבים, או אחרי המסתבר (תורת האדם שם; חידושי הר"ן שם; ריטב"א שם).
  • ויש אומרים הטעם שאין קריעה בכלל הלכה כדברי המיקל באבל, לפי שהקריעה דינה קודם שתחול האבלות (שיטת ריב"ב שם; נמוקי יוסף שם).

אבלות יום ראשון

  • לדעה שההלכה כדברי המיקל מפני שאבלות דרבנן, באבלות של יום ראשון, לסוברים שהיא מן התורה (ראה ערך אבלות), אין הולכים אחרי המיקל (כן משמע מתורת האדם לרמב"ן, אבלות).
  • ולדעה שאין הטעם של הלכה כדברי המיקל מפני שאבלות דרבנן, אפילו לדעת הסוברים אבלות של יום ראשון היא מן התורה, הולכים בה אחר המיקל (תוספות עירובין מו א ד"ה דאמר; פסקי תוספות מועד קטן קמג; הגהות אש"רי עירובין ד ח).

אבלות לאחר שבעה

באבלות שלאחר שבעה, נחלקו ראשונים האם הלכה כדברי המיקל (תורת האדם שם, בשם הרי"ץ גיאת, והסכים עמו; רא"ש מועד קטן ג מח; ריטב"א שם כג א; חידושי הר"ן שם), וכן הלכה (בית יוסף יו"ד שמב); או שאין אומרים כן אלא באבלות שבעה (תשובות מימוניות שופטים כ, בשם ה"ר יוסף וה"ר יצחק).

אונן

באונן, שמתו מוטל לפניו, אין אומרים כלל זה (רי"ף ברכות יז ב; רא"ש שם ג ב; רמב"ם אבל ד ו; שו"ע יו"ד שמא א)[14], לפי שעדיין לא מתחילה האבלות עד אחר הקבורה (רא"ש שם)[15].

כשהמחלוקת לא מטעם אבלות

אם המחלוקת היא לא מטעם אבלות, כגון במתה אשתו שנחלקו מתי מותר לישא אשה אחרת, שאין טעם ההמתנה משום אבלות, אלא כדי שישכח אהבת אשתו הראשונה (ראה ערך אבלות), אין אומרים שם הלכה כדברי המיקל (תוספות מועד קטן כג א ד"ה עד).

קולא שיש בה מצד אחר חומרא

בקולא שיש בה מצד אחר חומרא, אין אומרים הלכה כדברי המיקל (תוספות שם כד א ד"ה הלכה; ריטב"א שם).

במחלוקת אמוראים

יש מן הראשונים סוברים שלא אמרו הלכה כדברי המיקל באבל אלא במחלוקת של תנאים, ולא במחלוקת של אמוראים (תוספות כתובות ד א ד"ה אבל, בשם הלכות גדולות, ומועד קטן כד א ד"ה הכי; תורת האדם לרמב"ן, שבתות ויו"ט; מרדכי מועד קטן תתקו; רא"ש כתובות א ז); ויש סוברים שאף באמוראים אומרים כן (מרדכי מועד קטן תתפב). היתה מחלוקת האמוראים תלויה במחלוקת תנאים, לדברי הכל אומרים הלכה כדברי המיקל (תורת האדם שם).

במחלוקת הפוסקים

במחלוקת הפוסקים יש סוברים שאף בהם הולכים אחר המיקל באבל (בית יוסף יו"ד שצו ג; יעיר אוזן פ סב); ויש חולקים (רדב"ז בשו"ת ג תקנח, ואבל יא ג; מהרשד"ם יו"ד רא).

בספק שלא נפשט בתלמוד

אף בבעיא שלא נפשטה בתלמוד, כתבו ראשונים שהולכים להקל (נמוקי יוסף מועד קטן יד א)[16].

כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ

כל המיקל בארץ - במצות התלויות בארץ - הלכה כמותו בחוץ לארץ (ברכות לו א), ואפילו יחיד אצל רבים (ר"ן קדושין מא א; אור זרוע א רכא)[17], ואפילו בדברים שבארץ הם אסורים מן התורה (ברכות שם), שכיון שאינו מן התורה בחוץ לארץ הלך אחר המיקל (רש"י שם ד"ה דכל המיקל)[18].

בית שמאי ובית הלל

במחלוקת של בית שמאי ובית הלל אין אומרים כל המיקל בארץ וכו', ולעולם הלכה כבית הלל, שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה (ברכות שם ב), ואם היינו מקילים כבית שמאי היה זה שלא כהלכה (רבנו יונה שם).

בין זמן הבית לזמננו

כתבו אחרונים שאין אומרים הלכה כמיקל בחוץ לארץ אלא בהבדלים שבין הארץ וחוץ לארץ, אבל לא בהבדלים שבין זמן הבית ושלא בפני הבית, שבדבר שבזמן הבית הוא מן התורה ובזמן הזה מדבריהם אין אומרים כל המיקל בזמן הבית הלכה כמותו בזמן הזה (חתם סופר יו"ד רפו).

להיכנס לספק

יש מהאחרונים שכתב שאין אומרים הלכה כמיקל בחוץ לארץ אלא כשהספק כבר בא לפנינו, כגון בפירות ערלה אם הם מותרים, או בכלאי הכרם שכבר זרע, אם הם מותרים, אבל במקום שהמחלוקת היא אם מותר לזרוע כלאים, לכתחילה אסור להיכנס לספק ולזרוע (שער המלך מעשר שני ט א).

על פי מעשה

במחלוקת של חכמים, כשאנו רואים שתנא או אמורא עשה מעשה כדעת אחד מהם להקל, סומכים עליו ואומרים: מעשה רב (שבת כא א, ושם קכו ב; רי"ף פסחים מ א; תוספות שבת מט ב ד"ה אבא), ואנו שומעים מזה שכך הלכה (רש"י שבת קכו ב ד"ה מעשה רב), ואפילו היה דבר תימה ונגד מה שנהגו בו איסור (כן משמע מרש"י חולין ז א ד"ה מכאן), ויש שהיו עושים מעשה בכוונה כדי לקבוע שכך הלכה (בבא בן בוטא בתוספתא חגיגה (ליברמן) ב יא, וביצה כ א-ב).

כשעשה על דעת עצמו

אכן לפעמים יש שאמרו שפלוני שעשה על דעת עצמו הוא שעשה (ברכות מח א), ואין אדם מודה לו (רש"י שם ד"ה לגרמיה).

להחמיר

ולעולם אין למדים ממעשה שעשו להחמיר, שאפשר שהם מחמירים על עצמם (משנה ביצה כא ב, ובבא מציעא עד ב; מנחות מא א), ויש שחכמים נזהרו שלא להחמיר במעשה שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות (ברכות יא א, ופסחים ק א)[19].

אכן אם המעשה של החומרא לא היה בחכם בעצמו, אלא שבא מעשה לפניו בשאלה מאחרים ואסר להם, אומרים מעשה רב אף בחומרא (כן משמע מתוספות עבודה זרה סו ב ד"ה רבא); ויש שכתב שדוקא אם החכם בעצמו סמך לעשות מעשה אומרים מעשה רב, אבל מה שהיו נוהגים על פיו אין זה כל כך הכרע (ים של שלמה ביצה א מב).

כשחולק עם חבריו

כשהחכם החולק בעצמו באותו דין הוא שעשה מעשה כפי דעתו, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין מביאים ראיה ממעשים שלו לפסוק כמותו, ודוקא כשחכם אחר שאינו מבעלי המחלוקת עשה מעשה כאחד מהחולקים הוא שאומרים מעשה רב (רי"ף פסחים מ א, לפי יד מלאכי תכד; רא"ש שם ב כה, בסתם, לפי יד מלאכי שם; ריטב"א כתובות נט ב; מגיד משנה איסורי ביאה י ד).
  • ויש אומרים שאפילו החולק בעצמו שעושה מעשה כסברתו אומרים מעשה רב וסומכים עליו (כן משמע מהרא"ש שם, בשם יש אומרים, ובבא בתרא א יג; כן משמע מהר"ן גיטין כז ב, בשל הלכות גדולות ורבנו חננאל).

כשסותר כללים אחרים

מעשה העומד נגד הכלל של יחיד ורבים הלכה כרבים, או נגד סתם משנה ושאר כללי הלכה, יש מהראשונים סוברים שאין אומרים בו מעשה רב (ראה רא"ש פסחים פ"ב סי' טו בד' הרי"ף, ורי"ף שבועות פ"ז; רא"ש שבת פ"ב סי' ז; שו"ת מהר"ם אלשקר סי' לב; שיירי כנה"ג כללי התלמוד כלל לג. וראה בארוכה ביד מלאכי כלל תכג שכן דעת רוב הראשונים); ויש סוברים שמעשה רב עדיף מכללי הלכה אחרים (תוספות ראש השנה לג א ריש ד"ה הא ר"י, וראה רא"ש פסחים שם סי' א בד' הרי"ף שם, ור"ן ראש השנה שם, וסמ"ג עשין מב, וראה יבין שמועה כלל מז, ויד מלאכי שם, ושדי חמד מערכת מ כלל מח).

מעשה בירושלמי נגד מסקנת הבבלי

מעשה האמור בירושלמי אם דוחים מחמתו מסקנת התלמוד בבבלי (ראה ערך הלכה ב), נחלקו ראשונים: יש אומרים שההלכה כמעשה רב בירושלמי (מרדכי עבודה זרה תתנד, בשם מגילת סתרים ושאר גאונים); ויש אומרים שההלכה כמסקנת הבבלי (מרדכי שם, בשם ר"י).

אחר חתימת התלמוד

אף אחר חתימת התלמוד כתבו ראשונים שהמעשה הוא מן העמודים הגדולים בהוראה ובהם ראוי להיתלות (רמב"ם שמיטה י ו), והרי שהיה דבר שיש בו מחלוקת של תנאים או אמוראים, ולא נפסקה הלכה בפירוש כאחד מהם, אבל כבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, ועשה הדיין כדברי האחר, חוזר הדין (ראה ערך טעות הדיינים. רמב"ם סנהדרין ו ב, על פי סנהדרין לג א; טוש"ע חו"מ כה ב), וכן אמרו: כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה היאך הצבור נוהג, ונהוג (ראה ערך מנהג. ירושלמי יבמות ז ג)[20].

כשלא נפסקה הלכה

כל מקום שאתה מוצא שני תנאים או שני אמוראים חלוקים - ולא נפסקה הלכה כאחד מהם (רשב"א חולין מד א) - הרוצה לעשות כאחד מהם, בקולותיו ובחומרותיו - עושה, ובלבד שלא יעשה כקולות של זה וכקולות של זה, או כחומרות של זה וכחומרות של זה, ואם עשה כקולות שניהם הרי זה רשע, עשה כחומרות שניהם עליו הכתוב אומר: וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ (קהלת ב יד. עירובין ו ב - ז א).

כשאין הדברים סותרים

במה דברים אמורים במקום שיש קולא וחומרא בדברי כל אחד מהחולקים באופן שהם דברים סותרים זה את זה, אבל כשאין הדברים סותרים זה את זה, והם חולקים בשני דברים התלויים בשני טעמים, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאפשר להחמיר במקום זה כאחד מהם, ובמקום השני כחברו (כן משמע מעירובין ז א), ואין כאן לא משום כסיל, כשמחמיר כשניהם, ולא משום רשע, כשמיקל כשניהם (רש"י ראש השנה יד ב ד"ה מקולי), וניתן לפסוק כקולות של שניהם כשאינן סותרות זו את זו (שו"ת הרא"ם נו; כנסת הגדולה או"ח כללי הפוסקים סה, ופרי מגדים בפתיחה לאו"ח סדר הנהגת השואל ג יא, בשמו).
  • יש אומרים שלא אמרו אלא שיכול להחמיר כדברי שניהם, אבל לא להקל כקולות שניהם (שו"ת הרד"ך א כא).
  • ויש שכתבו לחלק, שבאיסור דאורייתא ודאי אין לתפוס שתי הקולות, שכיון שאין הטעמים תלויים זה בזה, נידונת כל מחלוקת בפני עצמה, והרי כשאחד אוסר ואחד מתיר בשל תורה הלך אחר המחמיר (ראה לעיל: על פי קולא וחומרא), ובאיסור דרבנן אפשר להקל כשניהם, מטעם זה עצמו שכיון שאינן סותרות נידונת כל מחלוקת בפני עצמה (כן משמע מרשב"א חולין מד א; דברי נחמיה, תחילת אה"ע).

בשתי קולות סותרות

בשתי קולות הסותרות זו את זו, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שבדין של דרבנן יש שהתירו לעשות כקולות של שניהם, כגון במחלוקת של תנאים בהתחלת זמן תפילת ערבית שאמרו בה שמאחר שלא נאמרה הלכה לא כזה ולא כזה, לכן העושה כזה - עושה, והעושה כזה - עושה (ברכות כז א) אף על פי שהמיקל בערבית, להקדים זמנה, מחמיר במנחה, להקדים אותו, שמיד כשיכלה זמן מנחה מתחיל זמן ערבית (ראה ערך תפלה), והמחמיר בערבית, לאחר זמנה, מיקל במנחה, מכל מקום יכול אדם לאחר זמן מנחה ולהקדים זמן ערבית, אף שעושה שתי קולות הסותרות זו את זו (תוספות ברכות ב א ד"ה מאימתי, ורא"ש שם א א, בשם רבנו תם), לפי שבתפילה - שהיא מדרבנן - הקילו (רא"ש שם), משום טורח צבור (פני יהושע שם, בדעת הרא"ש).
  • יש אומרים שלא אמרו בזמן ערבית אלא שהרוצה לעשות הכל כאחד מהם עושה, אבל אסור לעשות במנחה כקולתו של זה, ובערבית כקולתו של זה (תוספות שם, בשם ר"י; רא"ש שם ד ג, בשם הגאון), ואפילו אם עושה כאחד מהם היום, וכדעת השני למחר - אסור, מאחר שסותרים זה את זה, אלא שכל ימיו יעשה כאחד מהם (רא"ש שם, בשם הגאון).
  • ויש אומרים שדוקא בפעם אחת אין עושים כשתי הקולות, אבל עושים היום כזה ולמחר כהשני, שמאחר זמן מנחה היום, ומקדים זמן ערבית מחר, הואיל ומדרבנן הוא (הרא"ה ומאירי ברכות כז א; מרדכי ברכות פט), ושני אנשים עושים אפילו בשעה אחת כשניהם, זה מתפלל מנחה וזה ערבית (רא"ה ברכות ב א).

במחלוקת של קולא וחומרא לשני הצדדים

כיוצא בדבר נחלקו ראשונים במחלוקת של אמוראים באיסור דרבנן, באופן שלכל אחד מהם יש קולא וחומרא, שיש סוברים שעושים לחומרא בכל צד (תוספות ביצה יד א ד"ה איכא, בשם ר"י); ויש פוסקים לקולא כשניהם (לחם משנה יום טוב ג יב, בתירוץ הראשון, בדעת הרמב"ם).

כשאינו יודע כמי ההלכה

בשתי קולות וחומרות הסותרות זו את זו, והלכה כאחד מהחולקים, אלא ששכח איך דעתו של זה שהלכה כמותו, ואיך דעתו של השני, מחמיר כדברי שניהם, ואין כאן משום הכסיל בחושך הולך (עירובין ז א, וראש השנה יד ב); וכן כשנפסקה הלכה כאחד מהם, אלא שהוא אינו יודע כדברי מי נפסקה ההלכה, יכול להחמיר כדעת שניהם, ואינו בכלל הכסיל בחושך הולך (כן משמע מתוספות ראש השנה שם ד"ה הכסיל); ויש מהראשונים הסובר שאם אינו יודע כדברי מי ההלכה, אף על פי שמן הדין עליו לעשות כחומרי שניהם, מכל מקום עדיין הוא בכלל הכסיל בחושך הולך, מפני שהיה לו ללמוד ולא למד (ריטב"א עירובין שם)[21].

כשהקולא עוקרת תקנת חכמים

במקום שתיעקר תקנת חכמים לגמרי, אם נקל כדברי שניהם, מחמירים כדברי שניהם, כגון בתקנת חכמים להסב בשתיית הכוסות בליל פסח (ראה ערך הסבה) שנחלקו שני לשונות בגמרא אם בשני כוסות הראשונים צריך הסבה או בשנים האחרונים (ראה ערך הנ"ל) ואמרו שלכן צריך להסב בכולם (פסחים קח א), וכתבו ראשונים הטעם שאי אפשר להקל כשניהם, כדין ספק דרבנן להקל, שאם כן תיעקר תקנת חכמים לגמרי (ר"ן שם), שאם התקנה היתה להסב בכוסות האחרונים, והוא לא יסב בהם אלא בראשונים, נמצא שתתבטל התקנה לגמרי וכן להיפך (משנה למלך מגילה א יא).

בדיני ממונות

אף בדיני ממונות כשלא נפסקה הלכה אמרו שהעושה כזה עושה והעושה כזה עושה (בבא בתרא קכד א ושבועות מח ב), ודוקא כשהדיין סובר כזה או כזה יוכל לפסוק כמותו, שאם לא כן חוזר הדין לכל ספק ממון שאין מוציאים מיד המוחזק (תוספות בבא בתרא סב ב ד"ה איתמר), ויש שאמרו מכיון שלא נאמרה הלכה לא כזה ולא כזה לכן "כל-דאלים-גבר" (ראה ערכו. גיטין ס ב).

הערות שוליים

  1. ט, הלכה: טורים רמא-רמז וטורים רנה-רעח.
  2. אם ההליכה אחר הרוב בכל התורה הוא בתורת בירור או גזרת הכתוב, ראה ערך רוב.
  3. ויש מהאחרונים הסובר שלעולם הולכים אחר הרוב, אף על פי שהרבים הם תלמידים (ש"ך יו"ד רמב, הנהגת איסור והיתר א,י).
  4. יש מהראשונים הסובר שאין אומרים כשמסתבר טעמו של היחיד הלכה כמותו אלא כשהיחיד מחמיר והרבים מקילים, אבל אם היחיד מיקל והרבים מחמירים - הלכה כרבים, אפילו אם מסתבר טעמו של היחיד (ריטב"א מועד קטן כ א).
  5. יש מהראשונים המפרשים שדין זה שנוי במשנה: ולמה מזכירים דברי היחיד בין המרובים, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו (עדיות א ה), שאם לא יזכירו דברי היחיד לא היו אחרונים יכולים לחלוק על דברי הראשונים אפילו בשעת הדחק, ולכן הזכירו דברי היחיד שאם תהיה שעת הדחק יוכלו לסמוך עליו (פירוש הראב"ד שם; אור זרוע ב שו; מלאכת שלמה שם, בשם הר"ש סיריליאו), והוא שאמרו "יסמוך", כמי שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד על רגליו וסמך על אחר קצת, אבל עיקר גופו על רגליו עומד, כן הדיין עצמו אינו עומד על סברת היחיד לתפוס אותה בריוח, אלא דוקא בשעת הדחק (מלאכת שלמה שם).
  6. ויש מהאחרונים שכתב שאין סומכים בשעת הדחק על היחיד אלא לאחר שכבר הורה חכם כמותו, ואחר כך נזכר שרבים חולקים עליו (כנסת הגדולה אה"ע קכז הגהות טור סק"ו).
  7. על רבים נגד סתם משנה, ראה ערך הלכה כסתם משנה.
  8. ויש מפרשים שעל התקנה יש טעם למה תיקנו כן, אלא שאין טעם שדבר זה יועיל לקנין (תוספות שם ד"ה כהלכתא).
  9. ויש החולק וסובר שלא אמרו כן אלא ביחיד נגד רבים, אבל לא בקטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמנין, לפי שכיחיד מצינו כמה פעמים בתלמוד שפסקו הלכה, וכקטן לא מצינו (ב"ח שם).
  10. ויש מהראשונים שכתבו שלפיכך הלכה כרבה בכל מקום נגד רב יוסף (ראה ערך הלכה ה) מפני שהוא עוקר הרים (רשב"א שבת לד ב, ורא"ש שם ב כג, בשם רבנו יונה; הליכות עולם ה ב), בעל פלפול וסברא (הליכות עולם שם).
  11. על גדול שרבים חולקים עליו, ראה לעיל: על פי הרוב.
  12. ויש מהראשונים שכתבו שאין חולק על הכלל, אלא שהכלל נאמר רק על הרוב ואין למדים מן הכללות, ובמקום שנאמר בפירוש הלכה כמחמיר שם אין הלכה כהכלל (כן מצדד הרשב"א שם מז ב; ריטב"א שם).
  13. ויש הסובר שאף בקולות הסותרות זו את זו, אם היו שני אנשים ובאים לשאול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, מורים להם להקל, ודוקא באדם אחד ובמקום אחד אין מקילים בשני דברים הסותרים (רמב"ן שם מו א).
  14. ויש מהראשונים הסובר שאף בו הולכים אחר המיקל (רבנו יונה ברכות יז ב).
  15. או שכל זמן שמתו מוטל לפניו אין שייך לומר הלכה כדברי המיקל, שהחמירו בכבודו של המת (תורת האדם לרמב"ן, מי שמתו מוטל לפניו).
  16. ומהאחרונים יש שחלק על זה (חידושי אנשי שם שם).
  17. כלל זה של הלכה כמיקל בחוץ לארץ מצינו בתלמוד בנוגע למעשר ולערלה (ברכות שם) ולכלאים (שבת קלט א), וכתבו גאונים וראשונים שהוא הדין לרבעי (ראה ערכו), אפילו לסוברים שרבעי נוהג בחוץ לארץ (שאילתות ק; תוספות ברכות לה א ד"ה ולמאן, וקדושין ב ב ד"ה אתרוג; רשב"א ורא"ש ותוספות ר"י שירליאון ברכות שם; ר"ן קדושין שם); ויש מהראשונים החולקים וסוברים שאין אומרים כל עיקרו של כלל זה אלא במעשר וערלה בלבד, ולא ברבעי וכלאים (רבנו יונה ברכות שם, בשם ר"י הזקן ומורו הרב).
  18. ואפילו לסוברים שערלה בחוץ לארץ אסורה מהלכה למשה מסיני (ראה ערך ערלה) אומרים כלל זה לילך אחר המיקל בחוץ לארץ, כדרך שאומרים להקל בספק ערלה בחוץ לארץ, לפי שכך ניתנה ההלכה (ר"ן קדושין שם; שאילת יעבץ ב יט-כ); ויש שכתב שלסוברים ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני אין כלל זה אמור אלא במחלוקת שלא נאמרה הלכה לא כזה ולא כזה, אבל ביחיד נגד רבים הלכה כרבים אף כשמחמירים (פני יהושע ברכות לו א-ב).
  19. ועל תנא שהחמיר על עצמו (רבי עקיבא בתוספתא דמאי (ליברמן) ה כד) אמר תנא אחר שלא נכון עשה, שיראו מעשהו ויקבעו הלכה כן (רבן גמליאל שם).
  20. על מנהג שנהגו העם בתורת קביעת הלכה או ביטול הלכה, ראה ערך מנהג; על הלכה מפי בת קול, ראה ערך בת קול; על הלכה על פי חלום, ראה ערך דברי חלומות; על הלכה על פי הכרעת אליהו הנביא, ראה ערך אליהו.
  21. מהאחרונים יש שכתב שבכל מקום שיש ספק הלכה כדברי מי יש לעשות כחומרות שניהם, אפילו כשסותרות זו את זו ולא אמרו כסיל בחושך הולך על העושה כחומרות שניהם אלא על פוסקי הלכות שפוסקים בתורת הכרעה מדעתם להלכה, ולא כשעושה משום ספק (דברי נחמיה שם), וכן מצינו לראשונים שאם יש לנו ספק ועושים כחומרות שניהם אין בו משום כסיל בחושך הולך (כן משמע מתוספות נדה לו א ד"ה הלכתא, ותוספות הרא"ש ורשב"א שם).