מיקרופדיה תלמודית:הקהל

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות כינוס כל ישראל במוצאי שמיטה בחג הסוכות, כדי לקרוא באזניהם פרשיות מסויימות בתורה

המצוה

מצוה עשה להקהיל כל ישראל בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת וגו' תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם, הַקְהֵל אֶת הָעָם וגו' (דברים לא י-יא. רמב"ם חגיגה ג א), ונמנית מצוה זו במנין המצות (ספר המצוות מצות עשה טז; סמ"ג עשין רל; חינוך תריב)[2].

הקריאה

מהיכן הוא קורא, מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע, ומדלג לוהיה אם שמוע וגו', ומדלג לעשר תעשר, וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק (רמב"ם חגיגה ג ג).

הקורא

החובה היא על המלך לקרוא (משנה סוטה מא א; רמב"ם שם ג), ועל שם כך נקראת פרשת קריאה זו בשם פרשת המלך (משנה סוטה לב א, ושם מא א), ומספר למודים לדבר:

  • שנאמר במלך: וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר (דברים יז יח), ומכיון שצריך לכתוב את כל התורה, מדוע נאמר "משנה תורה", מפני שאין קורים ביום הקהל אלא במשנה תורה בלבד (אחרים בספרי שופטים קס), הרי שקריאת הקהל על ידי מלך היא (רש"י סוטה מא א ד"ה שנאמר).
  • שנאמר שם "משנה תורה", מפני שעתידה להשתנן (תנא קמא בספרי שם, לגירסת המאירי סנהדרין כב א, בשם יש גורסין), שהמלך היה משנן בפרשת הקהל (מאירי שם).
  • שנאמר בפרשת הקהל: תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים לא יא), וממשמע שנאמר תקרא בלשון יחיד מוכח שאין הכוונה על הכהנים וזקני ישראל האמורים שם, אלא על יהושע שנזכר בראש הפרשה, ויהושע מלך היה (חזקוני עה"ת שם; קרית ספר חגיגה ג; תוספות יום טוב סוטה ז ח).
  • שנאמר ביאשיהו: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו וגו' וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה' (מלכים ב כג א-ב), הרי שהמלך קורא בספר התורה (יראים רסו; סמ"ג עשין רל; קרית ספר שם).

ביטול העשה

עבר המלך ולא קרא, וכן כל איש שלא בא לשמוע, ביטלו עשה, ועונשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת (חינוך תריב).

כשיש שני מלכים בישראל

היו שני מלכים בישראל, כגון מלך יהודה ומלך ישראל, נסתפקו אחרונים מי מהם קורא, ואם שניהם קוראים - מי מהם קודם (זכר למקדש לאדר"ת א).

כשאין מלך

אין שם מלך, נסתפקו אחרונים אם בטלה מצות הקהל, שאין חובתה אלא במלך, או שכל מי שהוא גדול הדור יכול לקרוא, כגון נשיא או כהן גדול, ומצדדים לומר שאף כל גדול הדור יכול לקרוא (מנחת חינוך שם ב; העמק דבר שם; תפארת ישראל שם).

זמן החיוב

חיוב מצות הקהל התחיל אחרי שנתחייבו ישראל בשמיטה, שנאמר: בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה (דברים לא י), ללמדנו שלא נמנה מקץ שבע שנים משנת ארבעים לזמן היותם במדבר והלאה, והוא זמן שנאמרה פרשה זו בערבות מואב, אלא לאחר שבע שנים שכבשו ושבע שחילקו, שיהיה זמן הקהל במוצאי שמיטה (סוטה מא א, ורש"י ד"ה נימנוהו), ואין מצות הקהל אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם (חינוך שם)[3], ובעלותם לרגל (כן משמע מהרמב"ם חגיגה ג א). ויש מי שכתב שלכתחילה צריך לקיים את המצוה בבית המקדש אך מעיקר הדין אפשר לקיים מצות הקהל בכל ירושלים, גם שבית המקדש לא עומד על תילו (מנחת חינוך שם).

זכר להקהל

בזמן הזה שבית המקדש חרב, ואין חיוב עליה-לרגל (ראה ערכו), מכל מקום יש מהאחרונים שעוררו לעשות מעמד בכותל המערבי, בזמן הראוי למעמד ההקהל (ראה להלן: הזמן) בו קוראים בתורה בפרשות הראויות להיקרא (ראה להלן: הקריאה), ותוקעים בחצוצרות (ראה להלן: הסדר. זכר למקדש לאדר"ת; זכר למקדש - מצות הקהל (הורוויץ); עיר הקודש והמקדש ד טו), והחל משנת תש"ו ועד לימינו הדבר אכן נעשה, והרבנים הראשיים לישראל הם הקוראים בתורה (ראה לעיל. פניני הלכה, מועדים, סוכות, הקהל ה).

החייבים

נשים

הנשים חייבות בהקהל, ואף על פי שזו מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות מהן (ראה ערך אשה), בהקהל חייבה אותן התורה בפירוש, שנאמר: הַקְהֵל וגו' הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים (דברים לא יב. קדושין לד א; רמב"ם עבודה זרה יב ג, וחגיגה ג א-ב), וכל אשה שלא באה לשמוע בהקהל, ביטלה מצות עשה (חינוך תריב).

טומטום ואנדרוגינוס

אף הטומטום (ראה ערכו) והאנדרוגינוס (ראה ערכו) חייבים בהקהל, שהרי הנשים חייבות (רמב"ם חגיגה שם ב).

טף

אף הטף מצוה להביאם להקהל, כמו שנאמר בתורה: הַקְהֵל וגו' וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף (דברים שם), והטעם שבאים, כדי ליתן שכר למביאיהם (תוספתא סוטה (ליברמן) ז ט; חגיגה ג א; ירושלמי שם א א), ואף הטף שלא הגיע לחינוך בכלל זה (כן משמע מהרמב"ן עה"ת שם, במסקנתו; מהרש"א שם).

ונסתפקו אחרונים על מי מוטל חיוב הבאת הטף, אם על האב דוקא, או אף על הבית דין (טורי אבן שם).

היה הקטן מי שבגדלותו יהיה פטור מהראיה, כגון חרש או סומא (ראה להלן), נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שאין חייבים להביאו (טורי אבן שם).
  • ויש אומרים שאף אם הוא פטור בגדלותו, מכל מקום חייב בקטנותו, שהרי אין החובה כאן משום מצות חינוך, אלא גזרת-הכתוב (ראה ערכו) שמצוה על המביאים, ואף קטן שלא הגיע לחינוך חייבים להביאו (ראה לעיל. מנחת חינוך שם ד; שפת אמת שם).

גר

אף גר צדק מחויב לבוא להקהל, שנאמר: הַקְהֵל וגו' וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים שם. פסיקתא זוטרתא שם). ואף על פי שהגר חייב בכל המצות (ראה ערך גר) הוצרכה התורה לרבות את הגר בהקהל במיוחד, לפי שהגר אין לו קרקע בארץ ישראל, וכל שאין לו קרקע פטור מהקהל (ראה להלן), אלא שריבתה תורה את הגר לחייבו (צל"ח סוכה כח ב)[4], או שהוצרכה התורה לריבוי מיוחד בגר, לפי שאינו מכיר בלשון הקודש, ומכל מקום חייב לבוא (זכר למקדש לאדר"ת א), שאף גרים שאינם מכירים - הלשון - חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני (רמב"ם חגיגה שם ו)[5].

הפטור מהראיה

כל הפטור מן הראיה (ראה ערכו) - כגון מי שאין לו קרקע, וחרש, וסומא (ראה ערך הנ"ל) - פטור ממצות הקהל, חוץ מן הנשים, והטף, והערל (רמב"ם שם ב), לפי שלמדים גזרה שוה "ראיה", "ראיה", שהקישה התורה מצות ראיה והקהל זו לזו (לחם משנה שם, על פי חגיגה ג א), בהקהל נאמר: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת (דברים לא יא), ובראיה נאמר: יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז. כן משמע מהגמ' שם ב א, ושם ג א).

ערל

והערל, אף על פי שפטור מן הראיה (ראה ערך ראיה), כיון שאינו פטור אלא מטעם שאינו יכול לבוא בעזרה מפני שהוא מאוס (ראה ערך הנ"ל וערך ערל), הרי טעם זה שייך רק בראיה, שצריך להיכנס לעזרת ישראל, אבל בהקהל, שהיה בעזרת נשים (ראה להלן: המקום) - יכול ערל להיכנס (לחם משנה שם), ולא אמרו שערל חשוב כטמא (ראה ערך ערל) אלא לקרבן או לתרומה, אבל בהקהל שאין קרבן אין דינו כטמא (קרית ספר שם).

טמא

הטמא פטור ממצות הקהל, שנאמר: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל (דברים לא יא), וזה אינו ראוי לביאה (רמב"ם שם, על פי ירושלמי חגיגה א א), שהרי אסור לו לבוא אפילו לעזרת נשים (ראה ערך טמא. מנחת חינוך שם). ולפיכך מחוסר-כפורים (ראה ערכו), שמותר לו להיכנס לעזרת נשים, חייב בהקהל (מנחת חינוך שם)[6].

בעלי מומים ועבדים

מאחר שכל הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל, הרי החרש, אפילו באזנו אחת, והאילם, והסומא אפילו בעינו אחת, והחיגר ברגלו אחת, פטורים מהקהל, וכן הזקן, והחולה, והרך הענוג מאד, שאינם יכולים לעלות ברגליהם פטורים, ואף העבדים פטורים, ואף על פי שחייבים במצות שהנשים חייבות (ראה ערך עבד כנעני), לפי שנתמעטו מלימוד מיוחד שהם פטורים מן הראיה (ראה ערך ראיה), ולפיכך אף מהקהל פטורים (לחם משנה שם ג ב; מנחת חינוך שם).

הזמן

הזמן של הקהל מפורש בתורה: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת (דברים לא י), ומקץ שבע שנים פירושו ככלות שבע שנים (רמב"ן דברים טו א), שכל לשון "קץ" פירושו סוף (רבנו בחיי שם; רא"ם שם), דהיינו מוצאי שביעית (משנה סוטה מא א)[7], ובחג הסוכות היינו בתחילת המועד (גמ' שם) במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות (משנה שם, לגירסתנו), שאין לומר שזמנו - בכל חג הסוכות - ואפילו ביום טוב האחרון של חג, שנאמר: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל (דברים לא יא), דהיינו בתחילת המועד (סוטה מא א-ב)[8]. ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שתחילת המועד היינו תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית (רמב"ם חגיגה ג ג, ופירוש המשניות שם).
  • יש אומרים שזמן תחילת המועד הוא ביום טוב הראשון של חג, אלא מפני שתיקון הבימה, שהיו צריכים לעשות לקריאת התורה שם (ראה להלן: הסדר), אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב, ומאתמול אין עושים אותה, כדי שלא לדחוק את העזרה, לפיכך נדחה עד ראשון לחול המועד (רש"י שם ב ד"ה מאימת, על פי ירושלמי מגילה א ד).
  • ויש אומרים שמפני הבימה לא היו דוחים את הזמן, אילו היתה גזרת הכתוב לקרוא ביום ראשון, שהבימה אינה מעכבת, אלא ש"במועד" מובנו בתוך המועד, ולא ביום ראשון, ומכל מקום אי אפשר לומר ביום שני או שלישי, שהרי כתוב בבוא כל ישראל, שמשמעו בהתחלת המועד, ומתוך כך למדנו שהוא במוצאי יום טוב הראשון (תוספות שם א ד"ה כתב).

ונחלקו הדעות אם ההקהל היה מתקיים ביום או בלילה:

  • יש אומרים שהיה מתקיים בלילה של מוצאי יום טוב (כן משמע מקרית ספר חגיגה ג; רש"ש מא א, על פי התוספות שם ד"ה כתב; תפארת ישראל סוטה זו ח).
  • ויש אומרים שהיה מתקיים ביום שלמחרתו (כן משמע מהתוספתא סוטה (ליברמן) ז טו-טז; כן משמע מהמאירי סוטה לב א).

כשעבר הזמן

עבר יום ראשון של חול המועד ולא קיימו מצות הקהל, נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שעדיין אפשר לקיים עד חצי החג, לפי שעד חצי החג עדיין נקרא התחלת המועד (טורי אבן מגילה ה א ד"ה חגיגה).
  • ויש אומרים שבדיעבד יש תשלומין להקהל אף בשמיני עצרת, כשם שיש בו תשלומין לראיה, שהתחלת המועד לא נאמר אלא למצוה לכתחילה (זכר למקדש לאדר"ת ג).

כשחל בשבת

יום הקהל שחל להיות בשבת, מאחרים אותו לאחר השבת (משנה מגילה ה א, ורש"י ד"ה וחגיגה; רמב"ם שם ז), ומן התורה הקהל דוחה את השבת, וחכמים דחו לאחר השבת (קרית ספר שם), ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:

  • יש אומרים הטעם מפני התקיעה (רבי בא בירושלמי מגילה א ד), היינו מפני תקיעת החצוצרות והתחנונים - שהכהנים היו תוקעים, והמלך היה מתפלל ומתחנן (ראה להלן: הסדר) - שאינם דוחים את השבת (רמב"ם שם).
  • יש אומרים הטעם מפני הבימה, שאי אפשר לעשותה בשבת, ולעשות אותה מאתמול אי אפשר, כדי שלא לדחוק את העזרה (רבי יצחק בירושלמי שם; רש"י שם, בשם הירושלמי; ראב"ד שם), אבל התקיעות אינן מעכבות (ראב"ד שם).
  • ויש אומרים הטעם לפי שנאמר: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז כא), שאסור לבנות כל בנין קבוע של עץ בעזרה (ראה ערך בית המקדש), ואם יעשוה מערב יום טוב ותעמוד שני ימים, הרי זה נראה כעושה לקביעות (רבי מתניה בירושלמי שם, וקרבן העדה שם).

ויש מהראשונים מפרשים הטעם שהיו מאחרים הקהל, לפי שבהקהל צריכים להביא את הטף, ובשבת אי אפשר להביאם (רש"י מגילה שם, בסתם).

המקום

במקום ההקהל והקריאה נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שהיתה בהר-הבית (ראה ערכו), שנאמר: וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם וגו' וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וגו' וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם (נחמיה ח ג-ה. רבי ליעזר בן יעקב בתוספתא סוטה (ליברמן) ז יג), ושער המים היה במזרח הר הבית (משנה מידות ב ו). ואף על פי שקריאה זו היתה לא בהקהל, אלא בראש השנה - כמבואר בכתוב: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל וגו' בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (נחמיה ח ב) - מכל מקום כמו שעזרא עשה להודיע ולהבין לכל העם את התורה, מסתמא כן עשה גם המלך בהקהל (חסדי דוד לתוספתא שם).
  • ויש אומרים שהיתה בעזרה (סתם משנה סוטה מא א. תנא קמא בתוספתא שם).

ונחלקו בביאור דעה זו:

  • יש מפרשים דהיינו עזרת נשים (כן משמע מסוטה מא א, לפי רש"י שם ד"ה ויקרא), שאי אפשר לומר בעזרת ישראל, שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד (ראה ערך אין ישיבה בעזרה), ומצינו בהקהל שאף מלכי בית חשמונאי היו יושבים (גמ' שם ב, על פי משנה שם א), וכן הלכה (רמב"ם חגיגה ג ג).
  • ויש מפרשים דהיינו עזרת ישראל (ירושלמי סוטה ז ז, לפי קרבן העדה שם; כן משמע מרבנו חננאל לסוטה שם), ולדעתם המלך לא היה יושב אלא סומך על הכותל, משום איסור הישיבה בעזרה (ירושלמי סוטה ז ז), וקרא התנא לסמיכה ישיבה (שיירי קרבן שם)[9].

מחוץ לעזרה

להלכה שהקריאה היא בעזרת נשים, כתבו אחרונים שישנו עיכוב אם אינה בעזרת נשים או בעזרת ישראל, אלא בשאר ירושלים, שהקהל הוא במקום ראיה, ככתוב: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת (דברים לא יא), ולכן עזרת נשים הסמוכה לעזרת ישראל הוא שמותר, מה שאין כן ירושלים שלא שייך שם כלל בבוא לראות (זכר למקדש לאדר"ת ד)[10].

הקריאה

קריאת הקהל היא מספר משנה תורה, ונחלקו הדעות:

  • יש אומרים שקורא מתחילת אלה הדברים (דברים א א) עד שמע (שם ו ד), ושמע - עד סוף הפרשה (שם ו ט. רמב"ם חגיגה ג ג; מאירי סוטה מא א) - ומדלג לפרשת והיה אם שמוע (שם יא יג-כא)[11], ומשם מדלג לפרשת עשר תעשר (שם יד כב-כז), וממנה מדלג לפרשת כי תכלה לעשר (שם כו יב -טו)[12], ומשם חוזר למפרע וקורא פרשת המלך (שם יז יד - כ) וברכות וקללות (שם כח א - סט), עד שגומר כל הפרשה (סתם משנה שם, לגירסתנו, ורש"י ד"ה ושמע והיה אם שמוע).
  • יש אומרים כנ"ל, אלא שלדעתם אין קוראים ברכות וקללות, אלא קוראים פרשת המלך עד שגומר את כולה ופרשות הנדרשות בה, עד כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (דברים כ ד. תנא קמא בתוספתא סוטה (ליברמן) ז יז).
  • יש אומרים כדעה הקודמת, אלא שלדעתם אין מתחילים בתחילת הספר, אלא בפרשת שמע (רבי יהודה בתוספתא שם).
  • יש אומרים שקוראים מתחילת אלה הדברים כנ"ל, כדעה הראשונה, אלא שלדעתם קוראים הברכות והקללות אחר כי תכלה לעשר, ואחר כך פרשת המלך (רש"י שם).
  • ויש אומרים שקוראים כנ"ל, אלא שלדעתם פרשת עשר תעשר קוראים על הסדר עד סוף ברכות וקללות, עד מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב (דברים כח סט. רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם).

בטעם קריאת הפרשיות כתבו ראשונים שקורא שמע שהיא קבלת מלכות שמים, והיה אם שמוע שהיא קבלת עול מצות, ברכות וקללות שהן קבלת בריתות של תורה, ומשמיע לרבים עשר תעשר, מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות (רש"י שם).

בלשון הקודש

קריאת הקהל היא אחת מהקריאות הנאמרות בלשון הקודש (משנה סוטה לב א; רמב"ם שם ה), שנאמר: תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים לא יא) - בלשונה, אף על פי שיש שם לועזות וגרים שאינם מכירים (רמב"ם שם).

מי שאינו יכול לשמוע

מי שאינו יכול לשמוע - שאין לו שמיעה טובה, או שעומד במקום רחוק (לחם משנה שם) - מכוין לבו לקריאה זו (רמב"ם שם).

הכוונה בשמיעתה

אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל (רמב"ם שם).

הסדר

כיצד היתה קריאת הקהל (רמב"ם חגיגה ג ד), כהנים עומדים בגדרים ובפרצות - בכל ירושלים (רמב"ם שם) - וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעים ומריעים ותוקעים - כדי להקהיל את העם (רמב"ם שם) - כל כהן שאין בידו חצוצרה אומרים דומה שאין כהן הוא, ושכר גדול היה לאנשי ירושלים, שמשכירים חצוצרות בדינר זהב (תוספתא סוטה (ליברמן) ז טו). ואף כהן בעל מום תוקע באותו יום (רבי טרפון בתוספתא שם טז, ובספרי בהעלותך עה, ובירושלמי יומא א א; רבי עקיבא בספרי ובירושלמי שם).

ומביאים בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים (ראה לעיל: המקום. רמב"ם שם, על פי משנה סוטה מא א), והיו בונים אותה מערב יום טוב בנין של פרקים, ובחולו של מועד לא היו עושים שום בנין, אלא היו מקימים אותה ומחברים הפרקים יחד, ואם לא בנו אותה מערב יום טוב לא היו בונים אותה אפילו בחול המועד, שאין הבימה מעכבת הקריאה (תוספות שם ד"ה כתב). והמלך עולה עליה כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו (רמב"ם שם), וחזן הכנסת נוטל ספר תורה - שכתב משה, ונקרא ספר עזרה, כי בו קוראים בהקהל בעזרה (ראה לעיל: המקום. רש"י בבא בתרא יד ב ד"ה ספר עזרה) - ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, וסגן לכהן גדול, וכהן גדול למלך (משנה סוטה מא א; רמב"ם שם), משום כבודו של מלך (גמ' שם ב), כדי להדרו ברוב בני אדם (רמב"ם שם), שמראים את מעלותיו, מעלה למעלה ממעלה (רש"י שם מ ב ד"ה כולה משום). והמלך מקבלו כשהוא עומד (משנה סוטה שם; רמב"ם שם), ואם רצה - ישב (רמב"ם שם ד), וקורא כשהוא יושב (משנה שם; רמב"ם שם ג) - ויש סוברים שלא היה יושב אלא סומך על הכותל (ראה לעיל: המקום. ירושלמי סוטה ז ז) - ואם קרא מעומד הרי זה משובח (רמב"ם שם, על פי המשנה שם).

והמלך פותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בבית הכנסת (ראה ערך קריאת התורה), וקורא הפרשיות עד שהוא גומר, וגולל, ומברך לאחריה כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת (ראה ערך הנ"ל), ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו', מודים אנחנו לך וכו', אתה בחרתנו מכל העמים וכו', עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכים בתפילה, הרי שלש ברכות כמטבען, רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם ברוך אתה ה' השוכן בציון, חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה הבוחר בישראל, ששית מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם, וחותם בה ברוך אתה ה' מקדש הכהנים, שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכים להיוושע, בא"י שומע תפלה (רמב"ם שם ד, על פי משנה סוטה שם).

הערות שוליים

  1. י, טורים תמג-תנא.
  2. ויש שמנו בהקהל שתי מצות: מצוה על המלך שיקרא באזני כל ישראל, ומצוה שבקרוא המלך את התורה יבואו כולם לשמוע (מנין המצוות שבהקדמת הלכות גדולות מצות עשה קסב, ופרשיות סה; יראים רסו ותלג).
  3. יש מן האחרונים מצדד לומר שהקהל תלוי בשמיטה, ובזמן שאין השמיטה נוהגת אלא מדבריהם אף הקהל אינו אלא מדבריהם, ולכן לדעת הסוברים ששמיטה אף בזמן בית שני לא נהגה אלא מדבריהם (ראה ערך שמיטה), אף הקהל לא נהג אלא מדבריהם (זכר למקדש לאדר"ת, אות זכרון).
  4. ויש מהאחרונים הסובר שאין הגר חייב אלא כשיש לו קרקע, כגון שירש מאשתו (טורי אבן חגיגה שם).
  5. ויש ממפרשי התורה שכתב שבגר תושב הדברים אמורים (אבן עזרא דברים שם).
  6. ואחרונים נסתפקו בטמא-מת (ראה ערכו) וטבול-יום (ראה ערכו), שמן התורה מותרים להיכנס לעזרת נשים ומדרבנן אסורים, מה דינם בהקהל (מנחת חינוך שם).
  7. ונקראה "שנת השמיטה", שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית (ראש השנה יב ב; רש"י עה"ת שם; חזקוני שם).
  8. אכן יש שגרסו במשנה: מוצאי יום טוב האחרון של חג (משנה שם, לגירסת המשנה שבירושלמי ולגירסת כתב יד קופמן), וכן כתבו מקצת ראשונים (פירוש רבי נתן אב הישיבה מגילה א ג; רש"י שם ה א ד"ה וחגיגה, לגירסתנו).
  9. ומה שאמרו שהקריאה היתה בעזרת נשים, היינו לדעה החולקת הסוברת שהיתה בהר הבית, דהיינו עזרת נשים (סוטה שם, לפי רבנו חננאל שם).
  10. ויש מהאחרונים שנסתפק בדבר (מנחת חינוך תריב ג).
  11. בטעם היתר הדילוג כאן, ראה ערך קריאת התורה.
  12. ואף על פי שפרשת המלך מפסקת בין עשר לכי תכלה קורא את אלה יחד, שלא להפסיק במעשרות (רש"י שם).