מיקרופדיה תלמודית:הקש

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - השוואת דברים, שהוזכרו במקרא אחד, זה לזה

גדרו

השוואה ודימוי

היקש מובנו השוואה ודימוי דבר לחברו (ראה ערוך ערך קש ד, וערוך השלם ערך הקש). ויש שפירשו שהוא מלשון הכאה בפטיש, שמסמיך שני גופים זה אל זה (תפארת ישראל מכות א ז).

במובן הרחב נקרא היקש אף השוואת דברים במידות אחרות שהתורה נדרשת בהן (ראה ירושלמי פסחים ו א, ופני משה שם, בבנין אב; כתובות לח א ועוד, בגזירה שוה; וראה עוד שבת ע א, ובבא מציעא כז א, ועוד). בתנאים ואמוראים וראשונים לרוב נקרא היקש במובן המצומצם, והוא השוואת דברים שהוזכרו בפסוק אחד (תוספות סוכה לא א ד"ה ורבי יהודה; הליכות עולם ד ב; מידות אהרן ג ו).

כגזירה שוה

גדרו כגזרה שוה, לתת בזה כל מה שכתוב בזה, אף על פי שאינם שוים במהותם (מידות אהרן שם).

במנין המידות

ההיקש לא נמנה במידות שהתורה נדרשת בהן (ראה תוספתא סנהדרין ז, אבות דרבי נתן לז, ריש תורת כהנים). יש שכתבו מפני שהיקש הוא ככתוב מפורש בתורה (ספר הכריתות בתי מידות ב יג; פירוש הרשב"ץ לי"ג מידות בספר יבין שמועה), ואין זו מידה אלא גוף תורה (רשב"ץ שם); ויש שכתבו מפני שהוא נכלל במידות דבר הלמד מענינו (ראה ערכו), ודבר הלמד מסופו (ראה ערכו. ספר הכריתות שם יד); ויש שכתבו שנכלל במידת גזרה שוה (מידות אהרן ג ו, וראה רשב"ץ שם שדחה סברא זו).

יש מהאחרונים שכתב שההיקש נמנה בין שלשים ושתים מידות של רבי אליעזר ב"ר יוסי הגלילי, במידה: דבר שנאמר בזה והוא הדין לחברו (מדרש תנאים לל"ב מידות מידה יט)[2].

היקש כאסמכתא

יש מהאחרונים שכתב ששני מיני היקשים הם: יש שמוכחים מצד יתור כלשהו או מכח קושיא, ויש שאין בהם כלל רמז או הוכחה, אלא שחכמים סמכו בהם קבלתם, ואינם אלא אסמכתא (ראה ערכו), ובכל מקום שלמדו גופי תורה מהיקש וכולם מודים בדבר עלינו לחפש אחר דקדוק או יתור (שו"ת חות יאיר רג). ויש שהוכיחו מדברי ראשונים שהיקש דורשים אפילו כשאין הוכחה ואינו מופנה (רש"ש סוכה לא א, בדעת התוספות שם ד"ה ורבי יהודה).

אם אדם דן מעצמו

נחלקו ראשונים: יש סוברים אין אדם דן היקש מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני, בשונה ממידת קל וחומר (ראה ערכו. רש"י סוכה לא א ד"ה לא מקשינן, ועוד מקומות); ויש סוברים שהיקש אדם דן מעצמו, בשונה מגזרה שוה (תוספות סוכה שם ד"ה ורבי יהודה. וראה ערך גזרה שוה, וערך מדות).

בנ"ך

היקש דורשים אף בדברי קבלה (ראה ערכו), היינו בנביאים ובכתובים (ראה שבת יג א, ושם פב ב, ותענית יב ב, ומגילה ב ב, ועוד. רמב"ן בספר המצוות שורש ב, וראה ערך דברי קבלה); ויש שכתבו שהם אסמכתא בעלמא (רש"י שבת פג ב ד"ה דרבנן, וראה מגילת אסתר לספר המצוות שם).

צורתו

היקש המפורש בתורה

היקש המפורש בכתוב, כגון: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה (דברים כב כו), מקיש רוצח לנערה המאורסה, ונערה המאורסה לרוצח (פסחים כה ב. וראה ערך בא ללמד ונמצא למד). וכתבו אחרונים שהוא עדיף מהיקש שאינו מפורש (יד מלאכי ר, בשם סדר אליה רבה וזוטא להר"א אלפנדרי).

מוזכרים בפסוק אחד

היקש שני דברים המוזכרים בפסוק אחד, כגון: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד ב), מקיש הויה ליציאה (קדושין ה א ועוד); ואף ביותר משני דברים, כגון: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז לז), הוקשו כולם זה לזה ללמד זה על זה (זבחים צז ב ורש"י).

מוזכרים בפסוקים סמוכים

בשני מקראות זה אחר זה, כגון: תפילין הוקשו לתלמוד תורה, בין בפרשה ראשונה של קריאת שמע: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (דברים ו ז), וכתוב אחריו וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת (שם ח), ובין בפרשה שניה: וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת (שם יא יח), וכתוב אחריו וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם (שם יט. קדושין לד א ורש"י). וכתבו ראשונים שאין זה היקש אלא סמוכים (תוספות סוכה לא א ד"ה ורבי יהודה, ויבמות ד א ד"ה דכתיב; הליכות עולם שער ד ב. וראה ערך סמוכין). ויש מהאחרונים שכתב שלא נקרא סמוכים אלא בשתי פרשיות סמוכות (יד אליהו כללים היקשא אות א).

וי"ו מוסיף

שתי פרשיות שנתחברו זו לזו על ידי וי"ו, שדורשים וי"ו מוסיף על ענין ראשון (ראה ערך ו (ב)), הרי זה היקש (ראה זבחים מח א, וכריתות כב ב ורש"י).

כלולים במילה אחת

כמה דברים שנכללו בתורה בדיבור אחד: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כט לט), הוקשו כל המועדים זה לזה (ראש השנה ד ב). וכן כשהמילה מתפרשת על כמה דברים: וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד ב), הוקשו כל הויות קדושין זה לזה, בין בכסף, ובין בשטר, או בביאה (כתובות מו ב). או שמתפרשת כשתי תיבות: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו), מקיש זרעו לו (יבמות סט א), שהיה לו לכתוב לא יחלל זרע, והרי זה כאילו כתוב זרע לו (מידות אהרן ג ו; של"ה תורה שבעל פה ענין היקש).

נאמרו בדיבור אחד

דברים שנכתבו בשני מקומות, אלא שנאמרו בדיבור אחד: זָכוֹר (שמות כ ח) ושָׁמוֹר (דברים ה יב) בדיבור אחד נאמרו, והוקשו זה לזה (שבועות כ ב, ורש"י ד"ה כדרב אדא).

נקרא בשם אחר

דבר שהתורה קראתו בשם אחר, הוקש לאותו דבר שנקרא בשמו: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם - עבדים כנענים - לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה (ויקרא כה מו), הוקשו עבדים לקרקעות (ראה קדושין כב ב, בבא קמא סב ב, ורש"י ד"ה שהוקשו, ובבא מציעא נו ב, ורש"י ד"ה שהוקשו, ועוד), כי שם אחוזה נמצא במקרא רק על הארץ (ראה התורה והמצוה להמלבי"ם בהר פח).

קרי וכתיב

קרי וכתיב, לפעמים נקרא היקש: יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז), ואמרו יִרְאֶה יֵרָאֶה - הכתיב יִרְאֶה, בקל, והקרי יֵרָאֶה, בנפעל, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו (חגיגה ב א, ורש"י ד"ה יראה, וסנהדרין ד ב ד"ה יראה).

דברים שיש יחס ביניהם

יחס של דבר לחברו לפעמים נדרש כהיקש: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ (שמות כא י) - היינו אחרת לאמה העבריה - הקישה הכתוב לאחרת (קדושין טז א).

ה"א הידיעה

ה' הידיעה לפעמים מלמדת להקיש אליה: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (ויקרא יד ז), מה שדה מותרת, אף צפור מצורע המשולחת מותרת, וההיקש הוא מה' של השדה (קדושין נז ב. וראה ערך ה (ב)).

לימודיו

ההיקש לפעמים מלמד על הדינים שבמקיש, שישנם גם במוקש, ולפעמים מלמד במה הכתוב מדבר.

לימוד דינים מדבר לדבר

לימוד הדינים: כגון ההיקש של הויה ליציאה, קדושין לגרושין: מה יציאה בשטר - ספר כריתות - אף הויה בשטר (קדושין ה א), שאשה נקנית בשטר (שם ב א), ומה יציאה צריך שהגט יכתב לשמה, אף הויה צריך ששטר הקדושין יהיה לשמה (שם ט ב).

וכן כשהכתוב חיבר אותם להשוותם, אנו אומרים שכוונתו להשוותם בכל הדברים (מידות אהרן ג ו), כגון כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה (דברים טו יב), שהושוו לאמור שם: וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, ואנו למדים בהיקש מה עבריה נקנית בכסף, אף עברי כן (קדושין יד ב).

במה מדבר הכתוב

לימוד שמפרש במה הכתוב מדבר: כגון בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא), מה חריש רשות, אף קציר רשות (שביעית א ד), שהקציר שאסור, בשל רשות ולא בשל מצוה (ראש השנה ט א ורש"י).

וכן: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה - ואף נשים בכלל (פסחים מג ב, ותוספות שם ד"ה סלקא דעתך).

דין שמסברא

למדים דין בהיקש אפילו כשבמלמד הדין הוא רק מכח סברא (תוספות שבת יג א ד"ה מה).

מהלכה למשה מסיני

דבר שבמלמד אינו אלא הלכה למשה מסיני, נחלקו תנאים אם דורשים אותו בהיקש לדבר אחר (מכות יא א ורש"י).

נלמד באחת המידות

על דבר שבמלמד למדים אותו באחת מהמידות שהתורה נדרשת, ראה להלן: היקש ושאר מידות.

כשיש טעם מיוחד לדין

כשיש במלמד טעם מיוחד לדין, ואותו טעם אין בדבר הלמד, אין למדים אותו בהיקש (תוספות בבא מציעא סא א ד"ה אלא, קדושין ד ב ד"ה מעיקרא בשם ה"ר נתנאל, סנהדרין עח א ד"ה ההורג).

מתאים לכל הנדרשים בהיקש

כשדברים רבים הוקשו זה לזה, אין מקישים אלא לדינים ששייכים בכולם, אבל לדינים שאינם שייכים בכולם אין מקישים כלל, אפילו באותם ששייכים בהם (תוספות חולין כא ב ד"ה כמשפט, ושם ד"ה מה).

הלמד והמלמד

לפעמים למדים הדבר הכתוב ראשון מהשני (ראה זבחים מט, ועוד רבים), ולפעמים למדים הדבר השני מהראשון (ראה שביעית א, קדושין ה, מנחות פב, ועוד רבים. וראה שו"ת חוות יאיר רג). ויש שנחלקו תנאים אם הראשון למד מהשני, או השני מהראשון - כשאי אפשר להשוות שניהם זה לזה (ראה להלן: אין היקש למחצה. נדרים פז ב).

ויש מן הראשונים שכתבו שכשבא ההיקש לפרש את הפסוק, השני מפרש את הראשון (תוספות פסחים מג ב ד"ה ס"ד, בשם ר"י).

על היקש שני הדברים זה לזה וזה לזה, ראה להלן: אין היקש למחצה.

תוקפו

אין משיבים על ההיקש

אין משיבים על ההיקש (מנחות פב ב), אף על פי שיש פירכא נגדו (רש"י שם), ואפילו בדברים הפוכים, כגון שזה שוגג ופטור, וזה מזיד וחייב (ראה שבת סח ב, ורש"י ד"ה מאי טעמא וד"ה מקיש). הטעם: לפי שהוא כאילו כתוב מפורש בתורה (הליכות עולם שער ד ב; רשב"ץ בפירושו לי"ג מידות); או לפי שאין אדם דן היקש אלא אם כן קיבלה מרבו הלכה למשה מסיני (רש"י מנחות שם ד"ה זאת אומרת. וראה לעיל: גדרו, מחלוקת ראשונים).

ויש מהאחרונים שכתב שכשלמדים מכח אין היקש למחצה (ראה להלן), כשיש להשיב - משיבים (הגהות מצפה איתן לכריתות כב ב).

מזהירים מההיקש

מזהירים מן ההיקש (תוקף מצות לא תעשה המחייבת עונש מלקות. ראה ערך אזהרה), אף על פי שאין מזהירים מן הדין (פסחים כד א. וראה ערך אין מזהירין מן הדין). וכן עונשים מיתה מן ההיקש אף על פי שאין עונשים מן הדין (ראה ערכו. סנהדרין עג א), לפי שהיקש הוא כמפורש בתורה (רש"י שם, וראה לעיל).

אפשר שיכתב גם בפירוש

דבר הלמד בהיקש כתבו ראשונים שלפעמים אמרה התורה אותו דבר גם בפירוש (ר"ן נדרים ג א ד"ה לנדור נדר. וראה ערך מילתא דאתיא בקל וחומר וכו'), ומכל מקום כשיש מקום לדרוש את המקרא לדבר אחר - דורשים (ר"ן שם).

אפשר משאי אפשר

מטעם זה שאין משיבים על ההיקש, יש סוברים שבהיקש דנים אפשר משאי אפשר (ראה ערך אין דנים אפשר משאי אפשר), אף על פי שאין דנים כן בשאר מידות (ראה רש"י נדה לז ב ד"ה הקישן), אלא שיש בדבר מחלוקת תנאים ואמוראים אם דנים בהיקש אפשר משאי אפשר (ראה ערך הנ"ל: בהיקש).

אין היקש למחצה

כשלמדים בהיקש דין אחד, למדים גם שאר הדינים שבמלמד, שאין היקש למחצה, ועל כרחך הקישם הכתוב לכל מה שאפשר להקיש אותם (ר"ן נדרים ג ב ד"ה אמר מר). ואפילו כשהדבר הלמד אינו כתוב מפורש במקרא, אלא נלמד שם בדרשה (ראה ר"ן שם ו ב, ושם ז א). וכן הוא אף בהיקש שבדברי קבלה (ראה לעיל: גדרו. ראה תוספות סנהדרין כב ב ד"ה אלא).

כשאין צורך בו

כשהדין השוה בשניהם כתוב מפורש בשניהם, אין מקישים אותם כלל אף לדברים אחרים, שאילו כן לא היה צריך לכתוב גם הדין המפורש (זבחים כב א, ורש"י ד"ה ולא לדבר אחר).

יוצאים מן הכלל

יוצאים מכלל "אין היקש למחצה" המקרים הבאים:

  • כשההגבלה מפורשת: כשהתפרש לאיזה דבר הוקשו, לדברים אחרים לא הוקשו, כמו: לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ (דברים ה יד), להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר (בבא קמא נד ב).
  • כשיש טעם מיוחד בדין הנלמד: כגון להשוות אשה לאיש לעונשים שבתורה, דינים שבתורה, ומיתות שבתורה, הוצרכו לשלשה היקשים נפרדים, לפי שיש טעם מיוחד בכל אחד מהם, ולא היינו למדים זה מזה (קדושין לה א). וכן כתבו ראשונים שבמקום שיש סברא להקיש לדבר אחד, מקישים לו בלבד (ראה תוספות פסחים סד א ד"ה ואיכא).
  • כשאי אפשר להקיש לגמרי: כגון מעשר ראשון שהוקש לתרומה שגורם איסור טבל, כתבו ראשונים שלדעת חכמים אין למדים אף לאסור מעשר ראשון לזרים, לפי שאי אפשר להקישם לגמרי, שהרי הוא מותר ללויים; ולדעת רבי מאיר אף בזה אין היקש למחצה, ולמה שאפשר להקיש - מקישים (תוספות יבמות פו א ד"ה אף).
  • ריבוי ומיעוט: כמו אמה העבריה שהוקשה לאשה (ראה לעיל: צורתו) ללמוד שנקנית בשטר (ראה קדושין טז א), אין למדים בהיקש זה שאינה נקנית בחליפין (תוספות קדושין ג ב ד"ה ואשה).
  • כשיש לימוד מיוחד שלא להקיש לכל הדברים (ראה קדושין כג ב).
  • ויש שכתבו שאין היקש למחצה הוא רק כשיש להיקש איזה יתור בכתוב (ש"ך חו"מ שמח סק"ו).

ללמוד המלמד מהלמד

אין היקש למחצה, אם מחייב שכל אחד מהם יהיה גם מלמד על חברו וגם למד ממנו:

  • יש סוברים שאף זה בכלל אין היקש למחצה (כריתות כב ב לגירסתנו, ורבינו גרשם שם ד"ה ורבי עקיבא; הליכות עולם ד ב; מידות אהרן ג ו; מהרש"א פסחים סח ב ד"ה פסולו בגופו).
  • ויש סוברים שאין היקש למחצה לא מחייב שגם המלמד ילמד מהלמד (רש"י כריתות שם ד"ה בעליון, וכן כתב בשו"ת חוות יאיר רג וביד מלאכי ל. וראה צל"ח פסחים כח ב שמסופק בזה). אלא שאף לדבריהם מצינו שמקישים זה לזה (סנהדרין לד ב; קדושין לג א; חולין קמא א, ועוד), וכתבו אחרונים שבמקום שאפשר מקישים שניהם (שו"ת חוות יאיר שם).

אם למדים מהמלמד את עיקר הדין בלבד, ואת פרטיו מעמידים כפי שהם נוהגים בלמד, או שלמדים הדין עם כל פרטיו מהמלמד, ראה ערך דון מינה ואוקי באתרה; דון מינה ומינה.

היקש ושאר מידות

נגד קל וחומר

כשהיקש וקל וחומר (ראה ערכו) סותרים זה את זה, יש שההיקש מוציא מקל וחומר (בכורות נג ב), ויש שהקל וחומר מוציא מהיקש (זבחים י ב, בכורות לג א). וכתבו ראשונים שאם עיקר ההיקש יתבטל כשנדרוש הקל וחומר, ההיקש עדיף; אבל אם עיקרו יתקיים לדינים אחרים, הקל וחומר עדיף (תוספות בכורות שם ד"ה ובית הלל).

נגד בנין אב, סמוכים וגזירה שוה

היקש ובנין אב (ראה ערכו) הסותרים זה את זה - היקש עדיף (קדושין לה א, ורש"י ד"ה למען תהיה).

היקש וסמוכים (ראה ערכו) - היקש עדיף (תוספות יבמות ד א ד"ה דכתיב).

על היקש וגזרה שוה הסותרים זה את זה, ראה ערך גזרה שוה.

נגד היקש אחר

היקשים הסותרים זה את זה, כשאי אפשר לקיים שניהם, מצינו סיבות שונות לבחירת ההיקש שיתקיים:

  • לקולא ולחומרא, לחומרא מקישים (יבמות ח א ועוד. וראה ערך לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן).
  • תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת (ראש השנה ד ב ועוד. וראה ערך תפסת מרובה).
  • היקש שנשנה בשתי פרשיות עדיף על היקש שכתוב בפרשה אחת (קדושין לד א).
  • לדבר הדומה יותר (יבמות ח א).
  • שהסברא נוטה אליו יותר (ראה תוספות קדושין לד ב ד"ה ונילף).

חוזר ומלמד

דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגזרה שוה, שבכל התורה למדים למד מן הלמד חוץ מקדשים (זבחים מט ב. וראה ערך למד מן הלמד). וכן חוזר ומלמד בהיקש (ראה פסחים כב א וב). בירושלמי אמרו שנחלקו תנאים אם חוזר ומלמד בהיקש (ראה ירושלמי קדושין א ב, וראה פני יהושע שם ד ב לתוספות ד"ה מעיקרא).

חוזר ומלמד בקדשים

בקדשים, שאין למדים בהם למד מן הלמד, מכל מקום חוזר ומלמד בקל וחומר (זבחים מט ב). דבר הלמד בקל וחומר אם חוזר ומלמד - בקדשים - בהיקש, הדבר תלוי במחלוקת אמוראים (זבחים נ ב).

אם חוזר ומלמד - בקדשים - בבנין אב, וכן הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בהיקש, ראה ערך בנין אב[3]. וכן אם חוזר ומלמד בגזרה שוה, וכן הלמד בגזרה שוה אם חוזר ומלמד בהיקש, ראה ערך גזרה שוה[4].

דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים (זבחים מט ב).

כשמקצת הדבר שבמלמד כתוב בו בעצמו, ומקצתו למד בהיקש, נחלקו תנאים אם זה נקרא היקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים: רבי ישמעאל סובר "הימנו ודבר אחר" הוא היקש, ורבי עקיבא סובר כיון שמקצת הדבר מפורש, אין זה היקש, וחוזר ומלמד בהיקש (זבחים נז א ורש"י. וראה עוד יומא נז א ורש"י, ומנחות עח א ורש"י ותוספות).

הערות שוליים

  1. י', טורים תקנז – תקעה.
  2. וראה ערך בנין אב, שלדעת ספר הכריתות מידה זו היא בנין אב.
  3. ושם שהדבר ספק.
  4. ושם שבאופן הראשון אינו חוזר ומלמד, ובאופן השני מחלוקת.