מיקרופדיה תלמודית:לאו הניתק לעשה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרת הערך - מצות לא תעשה שהעובר עליה חייב לקיים מצות עשה

מהותו וגדרו

מהותו

לאו הניתק לעשה[1], הוא לאו שאמרה תורה שהעובר עליו צריך לקיים מצות עשה (ראה תוס' חולין פ ב ד"ה נתקו; רבי עובדיה מברטנורא מכות ג ד), כגון: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב ו. וראה ערך שלוח הקן), ואם לקחת: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם (דברים כב ז. רש"י חולין קמא א ד"ה אין לוקין, ורבי עובדיה מברטנורא שם). וכגון: לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י. וראה ערך משכון), ואם באת והעבטת עבוטו: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט (דברים כד יג. וראה ערך השבת עבוט: כשמשכנו באיסור. רבי עובדיה מברטנורא שם. וראה להלן: הלאוים הניתקים לעשה).

לאו הניתק לעשה קל משאר לאוים, ולכן אין לוקים עליו (ראה מכות טו א. וראה להלן: ביחס לשאר הלאוים). ובגדר קולתו, יש גורסים, שהעשה בא לנתק את הלאו מעונש מלקות שבו (מכות שם, ורש"י ד"ה ההוא לנתוקי), שנתן הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו (רש"י שם יד ב לגירסת כתב יד, וכן מצדד להגיה בברכות שמים), ויש גורסים, שהעשה בא לתקן את הלאו (ראה מכות שם, לגירסת רבינו חננאל ובעל המאור ורמב"ן במלחמות שם. וראה להלך פט. וראה להלן פטור העובר עליו ממלקות).

עשה שאי אפשר לקיימו אחר הלאו

לאו שיש עמו עשה, ואי אפשר לקיים את העשה לאחר עבירת הלאו, כתבו הראשונים שאותו עשה אינו מנתק את הלאו (רש"י יומא לו ב ד"ה בלאו, וראה זבחים קיד ב ד"ה אלמה; ראה תוס' זבחים שם ד"ה אלמה; תוס ישנים יומא שם ד"ה בלאו; רמב"ן חולין פ ב; תוס' רא"ש יומא שם, וחולין שם; חידושי הר"ן חולין שם), שאין עשה מנתק לאו אלא כשלאחר שעבר על הלאו מחוייב לקיים אותו עשה - שאז יש לומר שציוהו הכתוב שיקיים את העשה כדי לתקן את הלאו (ראה תוס' חולין פ ב ד"ה הנח; תוס' רא"ש שם) - ולא עשה שאי אפשר לקיימו לאחר עבירת הלאו, שאין לומר בו שהוא תיקונו של הלאו (רמב"ן שם; חידושי הר"ן שם).

ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שאף לאו שיש עמו עשה שהעובר על הלאו שוב אינו יכול לקיים את העשה, חשוב לאו הניתק לעשה. ולכן השוחט קרבן מחוסר זמן, שעבר על הלאו: וְשׁוֹר וָשֶׂה וגו' וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה (ויקרא כב כג. ראה ערכים: אסורי מזבח; מחוסר זמן), אף על פי ששוב אינו יכול להקריבו מהיום השמיני והלאה ולקיים את העשה: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה (ויקרא כב כז), שאמר עליו ר' זירא, שאינו לוקה (ראה חולין פ ב), הוא משום שהלאו חשוב ניתק לעשה (ראה רש"י חולין פא א ד"ה נתקו, ותוס' שם פ ב ד"ה הנח בדעתו; ראה ר"ש מוורדון בתוס' שם).

ויש ראשונים שמחלקים בין עשה הסמוך ללאו, לבין עשה שאינו סמוך לו; שעשה הנכתב לאחר הלאו בסמוך לו - כגון הלאו: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (דברים יד כא. וראה ערך נבלה), שאחריו בסמוך לו נאמר: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ (דברים שם), שהאוכל את הנבלה ועבר על הלאו, שוב אינו יכול לקיים את העשה - נחלקו אמוראים בדעת תנאים אם הוא חשוב לאו הניתק לעשה, שלדעת ר' ירמיה לר' עקיבא הלאו אינו ניתק לעשה, והעובר עליו לוקה, ולר' יוסי הגלילי הוא חשוב לאו הניתק לעשה, והעובר על הלאו אינו לוקה; ולדעת אביי לדברי הכל אינו חשוב לאו הניתק לעשה. אבל עשה שלא נכתב סמוך ללאו - כגון שוחט קרבן מחוסר זמן - לדברי הכל אינו חשוב לאו הניתק לעשה (תוס' חולין שם).

תיקון הלאו

העובר על לאו הניתק לעשה, וקיים את העשה שבו - אפילו אם בשעת עבירת הלאו לא היתה דעתו לקיימו (ראה לימודי ה' מט) - יש ראשונים שנראה מדבריהם, שתיקן לגמרי את העבירה של הלאו (ראה רש"י בבא מציעא סב א ד"ה פוטרין, וראה מהריט"ץ שם ד"ה ואפשר, וחתם סופר שם, בדעתו; ראה פני יהושע מכות טו א; ראה רמב"ן בבא מציעא שם, ושם כו ב בחידושים ובמלחמות. וראה לימודי ה' שם, ואמרי ברוך חושן משפט לד ז), ולא נשאר בו רושם עבירה כלל (חתם סופר שם), ואפילו תשובה אינו צריך (לימודי ה' שם; שפת אמת יומא פה ב; ראה אמרי ברוך שם).

ויש ראשונים שכתבו, שקיום העשה אינו מתקן לגמרי את העבירה של הלאו (ראה רמב"ם גזילה ואבדה יד ו, ולחם משנה שם, בדעתו; ראה בעל המאור בבא מציעא כו ב; ר"י מלוניל יומא פה ב; ראה ריטב"א מכות טו א ד"ה אמר, ואפרקסתא דעניא ד שמג, בדעתו; עשרה מאמרות מאמר א א טז; פני יהושע שם; שאגת אריה פא), ואין מתכפר לו לפוטרו מעונש מן השמים (ראה גינת ורדים כג, ד"ה עוד אבאר (הב')), וצריך תשובה (ר"י מלוניל שם; לחם משנה שם; עשרה מאמרות שם).

ויש שכתבו בדעת ראשונים, שכל מקום שבלי קיום העשה לוקה, אין העשה מועיל אלא לפטור ממלקות; אבל כשאין מלקות - כגון בזמן הזה (ראה ערך מלקות) - מועיל קיום העשה לתקן את העבירה של הלאו, ואפילו תשובה אינו צריך (כלי חמדה כי תצא ח ב, בדעת נמוקי יוסף מכות יג א).

לעבור לכתחילה

אם מותר לעבור על לאו הניתק לעשה על מנת לקיים את העשה שבו, לדעת הרבה ראשונים ואחרונים, אסור לעשות כן מן התורה (ראה רש"י פסחים ו א ד"ה כופה, ושם ב ד"ה ודעתו, ושאגת אריה פ, בדעתו; ראה שאגת אריה פא, בדעת הרבה ראשונים), שאף על פי שהעשה הוא תיקונו של הלאו, ומטעם זה העובר על הלאו וקיים את העשה פטור ממלקות (ראה לעיל), מכל מקום יש איסור בדבר (ראה שאגת אריה שם). וכן מצינו שאסור לגזול אפילו על מנת להשיב את הגזלה לאחר מכן (ראה בבא קמא ס ב, וטוש"ע חו"מ שנט ב. וראה ערך גזל), שאף על פי שהלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) ניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג. ראה מכות טז א, חולין קמא א), אסור לעבור על הלאו אפילו על מנת לקיים את העשה (ראה שאגת אריה שם).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמותר להשהות חמץ בפסח על מנת לבערו, כיון שהלאו: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז. וראה ערך בל יראה) ניתק לעשה: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ (שם יב טו. וראה ערך בעור חמץ) - לדעתם (ראה להלן: הלאוים הניתקים לעשה) - וכשמבערו לבסוף אינו עובר על האיסור (ראה תוס' פסחים כט ב ד"ה רב, בשם ר"י).

פְּטור העובר עליו ממלקות

הפטור

העובר על לאו הניתק לעשה אינו לוקה (ראה משנה מכות יז א, חולין קמא א; ראה ספרי תצא רפו; ראה מכות ד ב, תמורה ד ב; רמב"ם נערה בתולה א ז, פסולי המוקדשין יח ט, קרבן פסח י יא, גזלה א א, מלוה ולוה ג ד, סנהדרין יח ב; ראה טוש"ע יורה דעה רצב ו, טור אבן העזר קעז), אלא אם כן ביטל את העשה (ראה להלן: אופנים שהעובר עליו לוקה).

הפטור ממלקות בלאו הניתק לעשה, יש ראשונים שכתבו בדעת חלק מהתנאים שחולקים וסוברים שלוקים עליו כדרך שלוקים על שאר לאו (ראה רש"י מכות יד ב ד"ה כל, תמורה ד ב ד"ה אם, וראה נר מצוה א ד כב, ולב שומע מערכת למ"ד כה, בדעתו; ראה תוס' בבא מציעא סב א ד"ה לא, בפירוש א); ויש מן הראשונים שכתבו שהפטור ממלקות בלאו הניתק לעשה הוא לדברי הכל (ראה תוס' תמורה ד ב ד"ה וכל, ושם ד"ה כתנאי, וראה תוס' בבא מציעא סב א ד"ה לא, בפירוש ב, וראה נר מצוה א ד כב, זרעא דיוסף פ ד"ה ובמשים; תוס' רא"ש שבועות ג ב; ריטב"א שבועות שם).

טעמו

הטעם הוא שחיוב מלקות לעובר בלא תעשה למדים מהכתוב: וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר (דברים כה א-ב. ראה ערך חיבי מלקיות), ומסמיכות פרשת מלקות לכתוב: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד) למדים: מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה, והרי הוא לוקה, כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה, הרי הוא לוקה (ספרי תצא רפו. וראה רש"י דברים שם); אבל לאו הניתק לעשה שיש בו עשה, אינו דומה ללאו של חסימה, ולפיכך אין לוקים עליו (מכות יג ב). ואף על פי שאין למעט ממלקות אלא לאוים הקלים מלאו של חסימה, ודבר שהתורה אסרתו בעשה בנוסף ללא תעשה, חיוב העשה אינו מיקל מחומר הלאו (ראה מכות טו א), בלאו הניתק לעשה משמע שלכך בא העשה, לנתק את הלאו מעונש מלקות (ראה מכות שם לגירסא שלפנינו, והיא גירסת רש"י שם ד"ה ההוא, וראה רש"י שם), והרי זה כאילו נאמר: לא תעשה כך, ואם עשית, קיים העשה והיפטר (רש"י מכות יד ב ד"ה כל, וראה רש"י פסחים פד א ד"ה בא, סנהדרין סג ב ד"ה לומר, וברבי עובדיה מברטנורא מכות ג ג).

לדעת הסוברים שאפילו לא קיים את העשה, כל שלא ביטל את העשה בידים, אינו לוקה (ראה להלן: אופנים שהעובר עליו לוקה), יש מן הראשונים שכתבו שאין לומר שטעם הפטור ממלקות הוא משום שהעשה מתקן את הלאו, שהרי אף אם לא קיים את העשה אינו לוקה (רבינו חננאל מכות טו א, ובעל המאור שם, ורמב"ן שם, ומאירי שם, וריטב"א שם, בשם כל רבותינו בתוס' והרמ"ה). מהם שכתבו שהטעם שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, הוא משום שאינו דומה ללאו של חסימה, שכל שאינו דומה ללאו של חסימה, אפילו אינו קל ממנו, אין לוקים עליו (בעל המאור שם); ומהם שכתבו שלדעה זו עיקר חיוב המלקות נעקר מן הלאו והועמד על ביטול העשה, ולכך אינו לוקה עד שיבטל את העשה (רמב"ן שם).

לאו שקדמו עשה - דינו

העובר על "לא תעשה שקדמו עשה" (על גדרו, ראה להלן), נחלקו אמוראים בדינו:

  • רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן אמר שלוקה, אפילו קיים את העשה לאחר עבירת הלאו (מכות יד ב, ורש"י ד"ה כל), שלאו שקדמו עשה אינו בכלל לאו הניתק לעשה (תוס' שם טו א ד"ה תנינא), וכן אמר רבה (מכות שם). ולדעתם זה הטעם שטמא הבא למקדש, שעבר על הלאו: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג. וראה ערכים: טמא; טמאת מקדש וקדשיו; שלוח מחנות) לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יא א ט), אף על פי שיש בו עשה: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ (שם ב), שאינו לאו הניתק לעשה, אלא לאו שקדמו עשה (מכות טו א).

הטעם שאין לפטור את העובר על לאו שקדמו עשה ממלקות משום שהלאו אינו דומה ללאו של חסימה שאין בו עשה - כשם שמצינו שלאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, שמפני שיש בו עשה אינו דומה ללאו של חסימה (ראה לעיל) - הוא משום שאין הלאו נגרע משום שהוסיפה בו התורה עשה (מכות טו א), שדווקא לאו הניתק לעשה נגרע משום העשה שעמו, שמשמע שלכך בא העשה לנתק את הלאו או לתקנו, ואין למדים לפטור אלא לאוים הקלים מהלאו של חסימה, אבל כל שהוא חמור ממנו, כל שכן שלוקה, וכל שיש בו עשה ולא תעשה, חמור מלא תעשה לבדו (ריטב"א מכות טו א, וראה רמב"ן ומאירי שם).

  • בדעת ריש לקיש, יש סוברים שהוא חולק וסובר שהעובר על לא תעשה שקדמו עשה אינו לוקה (ראה מכות טו ב, לפירוש רש"י שם ד"ה האמר ליה. וראה תוס' שם ד"ה מידי, בשם ר"ש מדרוי"ש, שפירוש באופן אחר), ואף ר' יוחנן, או רבה בר בר חנה, אמרו בגמרא שחזר בו (ראה מכות טו א, ורש"י שם ד"ה אמרו ומאירי שם. וראה מאירי מכות יג א. וראה נודע ביהודה תניינא אורח חיים צ). לדעה זו, אף לאו שקדמו עשה הוא בכלל לאו הניתק לעשה (ראה רש"י מכות טו א ד"ה משום; ראה מאירי שם).

להלכה נחלקו הראשונים והאחרונים:

  • יש שכתבו שלאו שקדמו עשה, אינו כלאו הניתק לעשה, ולוקים עליו (ראה תוס' פסחים צה א ד"ה לא, ועמודי הארזים מד א (עמ' צג) בדעתם; ריטב"א מכות טו א; לחם משנה סנהדרין יח ב, בדעת הרמב"ם), שבמחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן (ראה ערך הלכה); ועוד, שרבה ורבא סוברים כמוהו (ריטב"א שם; ראה ספרי דבי רב תצא רכט, נודע ביהודה תניינא או"ח צ ד"ה עוד נלענ"ד, בשם רבים, ובצל"ח ביצה ז ב, ישועות יעקב או"ח תמו סק"א).
  • ויש שכתבו שלאו שקדמו עשה דינו כלאו הניתק לעשה, ואין לוקים עליו (מאירי מכות יג א, ושם טו א; ראה כסף משנה נערה א ז, בדעת, הרמב"ם שם), שאף על פי שבכל מקום הלכה כר' יוחנן, במחלוקת זו לא העמידו דבריו אלא בדוחק, ולפיכך הלכה כריש לקיש (ראה מכות טו א. מאירי שם); ועוד, שאפשר שאף ר' יוחנן חזר בו (ראה לעיל. מאירי שם).

לאו שקדמו עשה - גדרו

בגדרו של "לא תעשה שקדמו עשה", שנחלקו אם העובר עליו לוקה, נחלקו הראשונים והאחרונים:

  • יש ראשונים שכתבו שהוא לאו שניתן לקיים את העשה שבו לפני עבירת הלאו (ראה רש"י מכות יד ב ד"ה כל, חולין קמא א ד"ה והשיב, וריטב"א מכות שם בפירוש ב, בדעתו; תוס' מכות שם ד"ה כל, וראה גינת ורדים כג ד"ה התנאי הא', וחתן סופר שער המקנה לאו הניתק לעשה ג, בדעתם). כגון הלאו: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג) שנחשב שקדמו העשה: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (שם ב), מפני שניתן לקיים את העשה קודם עבירת הלאו, שהנטמא במקדש אינו עובר על הלאו אלא כששהה בטומאה כשיעור השתחויה, ואילו בעשה לצאת מן המקדש חייב מיד כשנטמא, ומקיימו ביציאתו אפילו לא שהה תחילה שיעור השתחויה (ריטב"א שם), הלכך נחשב לאו שקדמו עשה, בין שהעשה נכתב בתורה לפני הלאו, ובין שנכתב אחריו (ראה רש"י חולין קמא א ד"ה והשיב, ולימודי ה' פה, בדעתו, וראה ריטב"א מכות שם (בפירוש ב), בדעת רש"י מכות שם; ראה תוס' מכות שם, וראה גינת ורדים שם וחתן סופר שם, בדעתם), שאין שייכים בו הטעמים שנאמרו לחלק בין לאו הניתק לעשה לשאר לאו (ראה לעיל: פטור העובר עליו ממלקות), שכל שניתן לקיים את העשה לפני עבירת הלאו, מוכרח שהעשה אינו ניתוק הלאו (רש"י מכות יד ב ד"ה כל לא); וכן אין לומר שהעשה בא לתקן את הלאו, שהרי החיוב לקיימו חל קודם שעבר על הלאו (ראה קהילות יעקב תמורה ד ב).

לדעה זו, לאו שלא ניתן לקיים את העשה שבו אלא לאחר עבירת הלאו, אפילו נכתב העשה בתורה קודם הלאו, אינו חשוב לאו שקדמו עשה, אלא לאו הניתק לעשה, וזה הטעם שהלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) שיש בו עשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג) נחשב לאו הניתק לעשה (ראה מכות טז א; חולין קמא א), אף על פי שהעשה נכתב בתורה לפניו, הואיל ואי אפשר לקיים את העשה להשיב את הגזלה אלא לאחר הגזל (ראה רש"י חולין שם, ולימודי ה' שם, בדעתו; תוס' שם. וראה תוס' תמורה ד ב ד"ה וכל).

  • ויש ראשונים שכתבו שלא תעשה שקדמו עשה, הוא לאו שהעשה שבו נכתב בתורה קודם ללאו (ראה רבינו חננאל מכות טו א, וראה קהילות יעקב תמורה ד ב, בדעתו; ראה רמב"ן במלחמות שם; ראה מאירי שם; ראה ספר הכריתות לשון למודים ג קסד, ויבין שמועה קצח, בדעתו. וראה גבורת ארי מכות יד ב), כגון "ולא יטמאו את מחניהם", שנחשב שקדמו העשה "וישלחו מן המחנה", משום שנכתב בתורה לפניו (ראה לעיל). שלאו ניתק לעשה הוא כשמשמעות הכתוב שהעשה בא לנתק את הלאו או לתקנו (ראה לעיל: מהותו וגדרו), אבל עשה הכתוב קודם הלאו, אדרבה משמעות הכתוב היא שהעשה בא להוסיף מצוה על הלאו (רמב"ן שם. ראה מאירי שם). ויש מהם שכתבו שאם העשה עוקר את עבירת הלאו, כגון הלאו של גזל, שהעשה של השבת הגזלה עוקר את העבירה שבו, אפילו נכתב העשה בתורה קודם הלאו, הוא בכלל לאו הניתק לעשה (ספר הכריתות שם, ע"פ הגהת יבין שמועה שם, בדבריו).
  • יש ראשונים שכתבו שבין לאו שניתן לקיים את העשה שבו קודם עבירת הלאו, ובין לאו שהעשה שבו נכתב בתורה קודם ללאו, חשוב לאו שקדמו עשה (ריטב"א מכות יד ב, בפירוש א, בדעת רש"י שם).
  • ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שדווקא לאו שניתן לקיים את העשה שבו קודם עבירת הלאו, והעשה נכתב בתורה קודם הלאו, חשוב לאו שקדמו עשה (ראה פני יהושע וערוך לנר מכות שם, בדעת רש"י שם).

כשאינו מתקן את הלאו

לאו שהעובר עליו מתחייב בעשה שאינו מתקן כלום בעבירת הלאו, יש ראשונים שכתבו שהעובר על הלאו - לוקה, שאף על פי שיש בלאו עשה, אינו עדיף מהעובר על לאו הניתק לעשה וביטל את העשה שבו, שלוקה (ראה ריטב"א מכות טו א, בשם התוס' בפירוש ב). ובכמה לאוים שיש עמהם עשה מצינו שדנו ראשונים ואחרונים שאותו העשה אינו מתקן את הלאו:

יש שכתבו שזה הטעם שטמא הבא למקדש לוקה (משנה מכות יג א), אף על פי שיש בו עשה של "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה" (במדבר ה ב) - ואף לסוברים שלאו שקדמו עשה אין לוקים עליו (ראה לעיל) - הואיל ולטומאה שנטמא המקדש כבר בכניסתו שם אין תיקון למפרע בשלוחו לאחר מכן, אלא שציוותה התורה בעשה שלא יוסיף טומאה על טומאתו (ריטב"א שם).

וכן בדעת הסוברים שהמלוה את חברו ברבית וגבה ממנו את הרבית, שעבר על הלאוים: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (ויקרא כה לו), אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ (שם לז. ראה ערך הנ"ל) - לוקה (ראה רש"י בבא מציעא סב א ד"ה לא, ורמב"ן וריטב"א וחידושי הר"ן שם, בדעתו), אף על פי שיש ברבית מצות עשה: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא שם לו. ראה ערך רבית), שמחמתה חייב המלוה להחזיר את הרבית, לסוברים כן (ראה גמ' שם, ורש"י ד"ה וחי), יש ראשונים שכתבו שהוא משום שהחזרת הרבית אינה מתקנת כלל את עבירת הלאו, שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אף על פי שהחזיר, ומלוה חייב כמו שחייב לווה, שלא משום ממון אסרה תורה, אלא מפני שזה מעשה איסור בין החזיר בין לא החזיר, ומה שהזקיקתו תורה להחזיר, מצוה בפני עצמה היא (ראה רמב"ן וריטב"א ור"ן בבא מציעא שם, בדעת רש"י).

כשאינם סמוכים בכתוב

גם במקום שהלאו והעשה אינם סמוכים זה לזה בכתוב, אם לא ניתן לקיים את העשה אלא לאחר הלאו, ניתוק גמור הוא, ולפיכך אין לוקים על הלאו (תוס' תמורה ד ב ד"ה וכל). ומטעם זה הלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) נחשב ניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (שם ה כג. ראה מכות טז א; חולין קמא א), אף על פי שאינם סמוכים זה לזה בכתוב, הואיל ואי אפשר להשיב גזלה אלא לאחר שעבר על הלאו וגזל (תוס' שם). ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף באופן שלא ניתן לקיים את העשה אלא לאחר הלאו, אם הלאו והעשה אינם סמוכים זה לזה בכתוב, אין הלאו חשוב ניתק לעשה (גינת ורדים שם, בדעת תוס' כתובות לב ב ד"ה שלא).

עשה המתקיים מאליו

לאו שיש בו עשה שמתקיים מאיליו, בלא מעשה בידים, כגון הלאו: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר (ויקרא כז י. וראה ערך תמורה), שנאמר בו: וְאִם הָמֵר יָמִיר וכו' וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא שם), נחלקו בו אמוראים:

  • אביי סובר שלוקים עליו, שהואיל ואינו מקיים העשה בידים, הלאו אינו חשוב ניתק לעשה (ראה תוס' תמורה ד ב ד"ה וכל, בביאור דעת אביי שם), שדווקא עשה המתקיים במעשה בידים ניתן לומר שהוא תיקונו של הלאו, ומטעם זה אין לוקים על הלאו, שמעשה המצוה שעושה הוא כפרה על עבירת הלאו, מה שאין כן עשה שמתקיים מעצמו אין בו כפרה (ראה אחיעזר ג א ט ד"ה השאגת אריה; קהילות יעקב תמורה ד ב).
  • ור' אבין סובר שאף לאו שהעשה שבו מתקיים מעצמו בלא מעשה בידים, חשוב לאו הניתק לעשה, ואין לוקים עליו (ראה תוס' שם), או שלדעתו הפטור ממלקות בלאו הניתק לעשה נוהג אף באופן שהעשה אינו מתקן את הלאו, משום שהלאו אינו דומה ללאו של חסימה (אחיעזר שם; קהילות יעקב שם).

עשה כללי

עשה שלא נאמר לגבי לאו מסויים בדווקא - כגון העשה של תשובה, לסוברים שתשובה היא מצות עשה (ראה ערך תשובה) - כתבו האחרונים שאינו מנתק את הלאוים שהוא שייך בהם (מדבר קדמות מערכת התי"ו יז, בשם נחלת בנימין; שו"ת משפט כהן קכח), מפני שעשה מנתק את הלאו מחמת שלכך כתבתו תורה, כדי לנתק ולתקן את הלאו שעליו נאמר (ראה לעיל: מהותו וגדרו; פטור העובר עליו ממלקות), ועשה כללי אין לומר בו שנכתב כדי לנתק ולתקן את כל הלאוים שהוא שייך בהם (משפט כהן שם).

באיסור שנאמרו בו שני לאוים

שני לאוים ועשה אחד

העובר על שני לאוים שיש בהם עשה אחד, יש גורסים שאמר רב דימי שהוא לוקה, שאין עשה עוקר שני לאוים. לדעת רב דימי מטעם זה הממיר לוקה (משנה תמורה ב א), אף על פי שנאמר בו: וְאִם הָמֵר יָמִיר וכו' וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז י), הואיל ויש בו שני לאוים: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר (שם) ואין העשה עוקר שני לאוים (ראה תמורה ד ב לגירסא שלפנינו, כן הוא ברבינו גרשום ורש"י וסמ"ג לאוין שמה ושיטה מקובצת שם אות ה, ללשון א. וראה רמב"ם תמורה א א, וסמ"ג שם, וספר הכריתות לשון למודים ג קסד).

בדעת אביי, שנתן טעם אחר שממיר אינו לוקה, ולא מפני שעבר על שני לאוים (ראה תמורה ד ב ותוס' ד"ה וכל), יש מן האחרונים שכתבו שהוא חולק וסובר שעשה אחד מנתק אף שני לאוים (ראה שושנת העמקים כ ד"ה תשובה; ערוך לנר מכות טו א). ויש מן האחרונים שכתבו, שהדבר תלוי במחלוקת תנאים: לר' עקיבא הסובר שאף על פי שעשה דוחה לא תעשה, עשה אחד אינו דוחה שני לאוים (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה), כמו כן עשה אחד אינו מנתק שני לאוים; ולר' ישמעאל, הסובר שעשה אחד דוחה שני לאוים (ראה ערך הנ"ל), כמו כן עשה אחד מנתק שני לאוים (נהרי אפרסמון כלל לאו הניתק לעשה פרט א; ראה שו"ת כתב סופר או"ח קיד).

האופנים שעשה אחד אינו מנתק שני לאוים - לסוברים כן - נחלקו בהם ראשונים ואחרונים:

  • יש סוברים שלעולם אין עשה אחד מנתק שני לאוים, ואפילו הלאוים אינם סמוכים זה לזה, והעשה מתקיים על ידי מעשה (ראה ר"ש מוורדון בתוס' חולין פא א ד"ה (פ ב) הנח, וראה יבין שמועה קצו, ושו"ת פנים מאירות א כו, וערך ש"י חו"מ צז ח, בדעתו; ריטב"א מכות טו א, בשם תוס' בפירוש א; ראה ערך ש"י שם, בדעת רמב"ם מלוה ולוה ג א,ב).
  • ויש שכתבו שדוקא שני לאוים הסמוכים זה לזה בכתוב - כגון הלאוים: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ, וְלֹא יָמִיר (ויקרא כז י)- אין עשה אחד מנתקם, אבל שני לאוים שאינם סמוכים זה לזה בכתוב, אף על פי שאין בהם אלא עשה אחד, העשה מנתקם, והעובר עליהם אינו לוקה (ראה תוס' מכות טז א ד"ה תנינא, וחולין שם פא א ד"ה (פ ב) הנח (בפירוש א), וראה יבין שמועה קצא). וביארו האחרונים שמצד הסברא עשה אחד מועיל לנתק שני לאוים, אלא שכך קבלו חכמים, שלאוים סמוכים זה לזה אין עשה אחד מנתקם (גינת ורדים כג ד"ה ודע).

מנין המלקות

במנין המלקות שלוקה העובר על שני לאוים שיש בהם עשה אחד - באופנים שלוקה (ראה לעיל)- נחלקו ראשונים ואחרונים:

  • יש שכתבו שאינו לוקה אלא אחת, שלאו אחד נעקר על ידי העשה (ראה מהרש"א חולין ב א, ויבין שמועה קצג וגינת ורדים כג ד"ה ודע דהא, בדעתו; ראה יבין שמועה שם, בדעת רש"י תמורה ד ב ד"ה תרי; מקראי קדש פסח א (דף פד א); שאגת אריה עח; מרכבת המשנה (חעלמא) חמץ ומצה א ג; חק נתן תמורה ב א; שו"ע הרב או"ח תמו קונטרס אחרון ב), ולדעתם הממיר אינו לוקה אלא ארבעים (ראה משנה תמורה ב א), שאף על פי שעבר בשני לאוים: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר (ויקרא כז י), העשה: וְאִם הָמֵר יָמִיר וכו' וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (שם) מנתק אחד מהם, ולפיכך אינו לוקה אלא אחת (ראה יבין שמועה שם, בדעת רש"י שם; ראה מהרש"א שם, ואחרונים הנ"ל בדעתו; ראה שאגת אריה עח).
  • ויש שכתבו שלוקה שתים (ראה תוס' חולין ב א ד"ה וסופג ותמורה ב א ד"ה וסופג, ויבין שמועה שם, בדעתם; ראה גינת ורדים שם; נהרי אפרסמון כלל לאו הניתק לעשה פרט א), שטעם החיוב לעובר בשני לאוים אינו משום שאין לעשה אחד כח לנתק שני לאוים, אלא משום שכך קבלו חכמים שאין עושה עוקר שני לאוים (ראה לעיל), וכך קיבלו שאין העשה עוקר אפילו אחד מהם (גינת ורדים שם).

אופנים שהעובר עליו לוקה

העובר על לאו הניתק לעשה, אף על פי שבאופנים שונים אינו לוקה (ראה לעיל: פְּטור העובר עליו ממלקות), יש אופנים שלוקה (ראה להלן). ובחילוק בין האופנים השונים, נחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם:

  • ריש לקיש סובר שדוקא המקיים את העשה פטור ממלקות, וכל שלא קיים את העשה, חייב מלקות ("קיימו ולא קיימו". מכות טו ב, לגירסת רש"י שם ד"ה תני ותוס' שם ד"ה מידי, וראה רא"ש שם ג א), ואפילו לא קיים את העשה מחמת אונס (ריטב"א מכות שם), הואיל ועבר על עיקר הלאו במזיד (ראה ריטב"א חולין קמא א). והטעם שעבירת הלאו נגמרת מיד, והעשה אינו אלא תיקונו של הלאו (ראה לעיל: מהותו וגדרו), ולפיכך כל שלא קיים את העשה ולא תיקן את הלאו, לוקה (רש"י מכות יד ב ד"ה הניחא). ונחלקו ראשונים בדעתו:

יש שכתבו שאינו נפטר ממלקות אלא כשקיים את העשה תוך כדי דבור (ראה ערכו) להתראה שלפני עבירת הלאו (ראה רש"י חולין קמא א ד"ה קיימו, וראה תוס' מכות טו א ד"ה הניחא, בדעתו), או בתוך כדי דבור לאחר שעבר על הלאו (ראה תוס' שם, בפירוש א; ריטב"א חולין שם), שאין קיום העשה מתקן את הלאו, אלא כשהוא מקיימו תוך כדי דבור, וכל שלא קיימו תוך כדי דבור, אפילו קיים את העשה לאחר זמן, לוקה (רש"י שם; ריטב"א שם).

ויש שכתבו שאינו חשוב כ"לא קיימו" אלא כשהזהירו אותו בבית דין שיקיימנו, וכל שהזהירו אותו בבית דין שיקיים את העשה ולא קיימו - תוך כדי דבור של אזהרתם (מאירי מכות טו א, בדעת הראשונים שבציון הבא)- לוקה (ראה רש"י מכות טו א ד"ה הניחא, ושם ב ד"ה האמר וד"ה קיימו, וראה תוס' שם ד"ה הניחא, בדעתו; ראה תוס' שם; מאירי שם, בשם אחרוני גאונים שבספרד; נמוקי יוסף שם), שמיד כשהזהירו אותו בית דין לתקן את הלאו ולא תיקן, שוב אינו לו תקנה (נמוקי יוסף שם), שהעשה ניתן לעקור המלקות, ולכשיבוא לבית דין או יקיים העשה ויפטר או ילקה (רש"י מכות טו א ד"ה הניחא; מאירי שם לדעה זו).

ויש שכתבו שכל עוד הוא יכול לקיים את העשה - כגון העובר על הלאו: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב ו) שכל זמן שהאם קיימת, יכול לקיים את העשה: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם (דברים שם)- אפילו שהה זמן מרובה, אינו לוקה, ודוקא כששוב לא יוכל לקיימו - כגון שמתה האם - לוקה (רמב"ן מכות שם; מאירי שם).

  • ור' יוחנן סובר שכל שלא ביטל את העשה, פטור, ואם ביטלו, חייב ("ביטלו ולא ביטלו". מכות טו ב, לגירסא שלפנינו ולגירסת רש"י שם ד"ה קיימו ותוס' שם ד"ה מידי, וראה רא"ש שם ג א), ולדעתו דוקא המבטל את העשה בידים - כגון הנוטל אם על הבנים, ששחט את האם - לוקה (רש"י מכות שם א ד"ה הניחא, חולין קמא א ד"ה אלא; רמב"ן מכות שם; ריטב"א מכות שם, וחולין שם; קונטרס הראיות לריא"ז מכות שם), וכל שלא ביטל את העשה בידים, אפילו לא יוכל לקיימו לעולם - כגון שמתה האם מאיליה - אינו לוקה (רמב"ן שם; מאירי שם; ריא"ז שם). וכן אפילו ביטל את העשה בידים, אלא שעשה זאת בשוגג, אינו לוקה (ראה תוס' מכות טז א ד"ה אי, וגינת ורדים כג ד"ה עוד, בדעתם). ואף על פי שאין בידו לתקן את הלאו, הלאו תלוי בביטול העשה, וכל שלא ביטל את העשה, לא נגמרה עבירת הלאו (רש"י מכות שם, וחולין שם ד"ה אלא; רמב"ן שם), וכן אם ביטל את העשה בשוגג, לא נגמרה העבירה במזיד (גינת ורדים שם).

ויש ראשונים שכתבו שאף לסוברים שחיוב מלקות תלוי בביטול העשה ("ביטלו ולא ביטלו"), כל שהתבטל העשה ושוב לא יוכל לקיימו לעולם, אף שלא הוא ביטלו - כגון שמתה האם מאיליה - לוקה (מאירי מכות טו א, בשם גדולי הרבנים; ריטב"א חולין קמא א, בשם איכא מאן דסבר. וראה נמוקי יוסף מכות שם), שהחיוב נגמר בשעה שעבר על הלאו, אלא שיש לו תקנה לקיים את העשה ולהיפטר מהמלקות, וכל שלא התבטל העשה, אפילו התרו בו בבית דין לקיימו ולא קיימו, עדיין יש לו תקנה לקיים הלאו, ואינו לוקה (נמוקי יוסף שם), וכשהתבטל העשה ושוב אינו יכול לקיימו, לוקה (מהר"י קורקוס מתנות עניים א ג).

להלכה, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם:

  • יש שכתבו שהעובר על לאו הניתק לעשה אינו לוקה עד שיבטל את העשה בידים (מאירי מכות טו א, בשם יש חולקים; בית יוסף אה"ע קעז וביאור הגר"א יו"ד רצב ס"ק יא, בדעת רש"י ותוס' ורא"ש), שלדעתם כך סובר ר' יוחנן (ראה לעיל), והלכה כדבריו (ראה ערך הלכה. בית יוסף שם; ביאור הגר"א שם).
  • ויש שכתבו שכל שאינו יכול לקיים את העשה, לוקה (ראה רמב"ם נערה א ז ושחיטה יג א,ב, מתנות עניים א ג, מלוה ולוה ג א,ב, סנהדרין טז ד, יח ב, וספר המצות לא תעשה ריד,שנח, ופירש המשניות מכות ג א, וראה ר"ן חולין קמא ב, ומהר"י קורקוס מתנות עניים שם, ובית יוסף שם, בדעתו; סמ"ג לאוין קנ, קפו, רפד; החינוך רטז, תקמד, תקנח, תקפה; מאירי שם; ריטב"א חולין קמא א; ראה טור אה"ע קעז; ר"ן שם; רבי עובדיה מברטנורא מכות ג ד; ראה ש"ך יו"ד רצב ס"ק יא), או שכל שהזהירוהו בית דין לקיים את העשה ולא קיימו, לוקה (מאירי מכות שם, בשם יש חולקים) שלדעתם כך סובר ר' יוחנן לדעתם (מאירי שם; ריטב"א שם; בית יוסף שם), ועוד שההכרח של הסוברים שהפטור ממלקות תלוי בביטול העשה, הוא משום שאילו הפטור ממלקות היה תלוי בקיום העשה, היה צריך להתרות בשעה שעבר על הלאו, ואין זו אלא התראת ספק, שלדעתם אינה חשובה התראה (ראה מכות טו ב), והלכה שהתראת ספק חשובה התראה (ראה ערך התראת ספק. מאירי שם; ריטב"א שם).

ביחס לשאר הלאוים

לאו הניתק לעשה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא קל משאר לאוים, שאין לוקים עליו (ראה לעיל: פְּטור העובר עליו ממלקות. שערי תשובה לרבינו יונה ג כו; מאירי חבור התשובה א ז ד"ה ואמנם; פסקי ריא"ז יומא ח ד ג), ואין עונשו מסור לבית דין (ריא"ז שם). ואפילו מלאו שאין בו מעשה - שאף עליו אין לוקים (ראה ערך לאו שאין בו מעשה)- יש שכתבו, שלאו הניתק לעשה קל יותר (שערי תשובה ג כו; מאירי שם). ואפילו לא תיקן את העבירה של הלאו, כל שאינו חייב מלקות - כגון שלא קיים את העשה, לסוברים שכל שלא עשה מעשה בידים לבטלו, אינו לוקה; או אפילו קיים את העשה, לסוברים שקיום העשה אינו מתקן לגמרי את העבירה של הלאו (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה)- הלאו חשוב קל משאר לאוים (לימודי ה' מט ד"ה שוב).

ויש מן האחרונים שכתבו שחומרתו של לאו הניתק לעשה שווה לחומרת שאר הלאוים, שכיון שבאופנים מסויימים לוקים עליו (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה), אף כשאין לוקים עליו, הוא חמור כשאר לאוים (תומים לד סק"א; ראה נתיבות המשפט לד ביאורים סק"א).

עבר על לאו הניתק לעשה באופן שהוא חייב מלקות - כגון שביטל את העשה, או לסוברים שכל שלא קיימו לוקה (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה)- כתבו האחרונים שלדברי הכל חומרתו שוה לחומרת שאר לאוים שלוקים עליהם (ראה בכור שור קידושין לד ב; לימודי ה' מט, בדעת שערי תשובה שם).

נשים

נשים, כתבו ראשונים, שכשם שהן מוזהרות בכל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמן ובין שלא הזמן גרמן (ראה ערך לא תעשה), כך מוזהרות בכל הלאוים שניתקו לעשה (ראה תוס' קידושין לד א ד"ה מעקה, ועיני כל חי יבמות פד ב, בדעתם; ראה ספר המצות לרמב"ם הקדמה למנין המצוות; החינוך ח. בכור שור קידושין לד ב; שער המלך פסולי המוקדשין יט ה).

ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שנשים אינן מוזהרות במצוות לא תעשה שניתקו לעשה שהזמן גרמן, שבכתוב שממנו למדים לחייב נשים בכל הלאוים, נאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל "חַטֹּאת" הָאָדָם (במדבר ה ו) ולאוים הניתקים לעשה, שאין לוקים עליהם, - ולדעתם עיקר הלאו אינו אלא זירוז לעשה -, אינם חשובים "חטאות" (ראה חידושי מהרי"ט קידושין לד א ד"ה מעקה).

פסולו לעדות

העובר על לאו הניתק לעשה באופן שאינו לוקה (ראה לעיל: פְּטור העובר עליו ממלקות), יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו נפסל לעדות, שלדעתם דוקא העובר על לאו וחייב מלקות, נפסל (ראה ערך פסולי עדות. שו"ת הרי"ף מהדורת בילגוריי י (מהדורת מכון ירושלים י, ג א); ר"י אלמנדרי סנהדרין כד ב; ביאור הגר"א חו"מ לד ב).

ויש מן האחרונים שכתבו, שהוא נפסל (רדב"ז לרמב"ם עדות י ב; כנסת הגדולה חו"מ לד הגהות בית יוסף כו; תומים שם סק"א; נתיבות המשפט לד ביאורים סק"א).

אם קיים את העשה, לדברי הכל אינו פסול לעדות (פרי מגדים או"ח פתיחה כוללת א כה; חידושי מהרא"ל צינץ רבית קסא סק"ג. וראה אמרי ברוך חו"מ לד ז).

כפרתו

כפרתו של לאו הניתק לעשה, שנינו שהיא על ידי תשובה, ככפרת המבטל מצות עשה (ראה ערכים: מצות עשה; תשובה), ואף לסוברים ששאר לאוים אינם מתכפרים בתשובה לבדה (ראה ערך לא תעשה. ראה יומא פה ב, פו א). ונחלקו ראשונים ואחרונים בדבר:

  • יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא באופן שקיים את העשה - שאף על פי כן הוא צריך תשובה, לסוברים כן (ראה לעיל: מהותו וגדרו)- אבל אם לא קיים את העשה, אינו מתכפר בתשובה לבדה (עשרה מאמרות א א טז; חידושי מהרא"ל צינץ רבית קסא סק"ג), אלא שאף באופן שלא קיים את העשה, כפרתו קלה מכפרת שאר לאוים, ומתכפר הוא בתשובה ועונש מועט, ואפילו לא בא יום הכפורים, שלא כשאר לאוים (עשרה מאמרות שם, בדעת תוס' שבועות יב ב ד"ה לא).
  • ויש שכתבו שהדברים אמורים אף באופן שלא קיים את העשה (לימודי ה' מט ד"ה שוב; שפת אמת יומא פה ב).
  • ויש שכתבו שלאו הניתק לעשה הרי הוא כשאר לאוים, ואינו מתכפר בתשובה לבדה, אלא תשובה תולה ויום הכפורים מכפר (מים חיים שו"ת טו, ותוס' יום הכיפורים יומא פה ב, ומנחת חינוך שסד יד, בדעת תוס' חגיגה ה א ד"ה הא, בדעת ר' ישמעאל יומא פו א; מנחת חינוך שם, בדעת רמב"ם תשובה א ד וסמ"ג לאוין ב).

עולה, מכפרת על לאו הניתק לעשה באופן שאין בו חיוב מלקות (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה) כשם שהיא מכפרת על עשה (ראה ערכים: מצות עשה; עולה), ואף על פי שאינה מכפרת על שאר לאוים שלוקים עליהם (ראה ערך עולה. ספרא ויקרא דבורא דנדבה ד ח; יומא לו א,; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י יב; רמב"ם מעשה הקרבנות ג יד), שאין ללאו הניתק לעשה עונש - כגון מיתה או מלקות- שיכפר עליו, ולכן עולה מכפרת עליו (ספרא שם; תוספתא שם). ומכל מקום אינה מכפרת אלא באופן שקיים את העשה, אבל אם לא קיים את העשה, אינה מכפרת (שו"ת הרמ"ע מפאנו מהדורת ישמח לב כו, השלמה מכתב יד ד; חמדת שלמה יומא שם).

הוצאת ממון לימנע מלעבור עליו

שיעור הממון שחייב אדם לבזבז כדי להמנע מלעבור על לאו הניתק לעשה, יש מן האחרונים שכתבו שהרי הוא כשאר לאוים, וחייב לבזבז את כל ממונו (ראה ערך לא תעשה. מנחת חינוך קל סק"ד; מהר"ם שיק תרי"ג מצוות סח. וראה עמודי אש קונטרס כללי התורה כלל ז). ויש מן האחרונים שכתבו שהרי הוא כמצות עשה, שאינו חייב לבזבז את כל ממונו כדי להמנע מלעבור עליה (ראה ערך מצות עשה, ושם על שיעור החיוב. בכורי יעקב תרנו ס"ק יג)[2].

הלאוים הניתקים לעשה

גניבה וגזילה

הלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) ניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג. מכות טז א; חולין קמא א; רמב"ם גזלה א א. וראה ערך גזל). על הטעמים שהעשה של השבת הגזילה מנתק את הלאו של גזל, אף על פי שהעשה נכתב קודם ללאו, ואף על פי שאינו סמוך לו בכתוב, ראה לעיל: פטור העובר עליו ממלקות.

הלאו: לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט יא. וראה ערך גנבה) יש מן האחרונים שכתבו שהוא ניתק לעשה, שחייבתו תורה להשיב את הגניבה או לשלם דמיה (קרית ספר גנבה א א; שאגת אריה פא וטורי אבן חגיגה ה א; מנחת ברוך כז ד"ה שוב ראיתי); ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאיסור גניבה אינו ניתק לעשה (חוות יאיר קצג ושו"ת שיבת ציון ק ג ועונג יום טוב קיח בהגהה, בדעת הרמב"ם), ואף על פי שחייב להשיב את הגניבה, אין לדעתם עשה מפורש של השבת הגניבה (חוות יאיר שם, בדעת הרמב"ם; שיבת ציון שם).

לא תחמוד

הלאו: לֹא תַחְמֹד (שמות כ יד) שעבר עליו מי שחמד חפץ של חבירו והפציר בו עד שלקחו ממנו, או שנטלו בחזקה (רמב"ם גזלה א ט. וראה ערך לא תחמוד, דעות נוספות בגדר לאו זה), שכתבו הראשונים שהעובר עליו אינו לוקה (ראה ערך לא תחמוד), יש מן האחרונים שכתבו, שבאופן שנטלו בחזקה ולא נתן דמים, שהוא חייב בהשבת החפץ או דמיו, הפְטור ממלקות הוא משום שהוא לאו הניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג. מנחת חינוך לח ג, בדעת הרמב"ם שם). ולדעתם הנוטל בחזקה דברים שאין נוהג בהם העשה "והשיב את הגזלה", כגון קרקעות, לוקה על איסור לא תחמוד (ראה מנחת חינוך שם). ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאיסור לא תחמוד אינו חשוב ניתק לעשה, ולפיכך העובר עליו, לוקה (יד אליהו (לובלין) לט, וערוך לנר סנהדרין כה ב, ורבי ירוחם פישל פרלא לרס"ג לא תעשה רעא, בדעת תוס' בבא מציעא ה ב ד"ה בלא; מחנה יהודה גזלה א ט; צביון העמודים לסמ"ק יט ג, בדעת הסמ"ק שם).

איסור עושק

הלאוים: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (ויקרא יט יג) לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן (דברים כד יד) המזהירים שלא לכבוש שכר שכיר (ראה ערך כובש שכר שכיר), יש מן הראשונים סוברים שהם ניתקים לעשה: וְהֵשִׁיב וגו' אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק (ויקרא ה כג) ולפיכך אין לוקים עליהם (סמ"ג לאוין קנו; ראה חינוך רכח; מים חיים שו"ת טו, ותוס' יום הכיפורים יומא פה ב, ומנחת חינוך שסד יד, בדעת תוס' חגיגה ה א ד"ה הא). ויש מן הראשונים סוברים שאינם ניתקים לעשה, ולוקים עליהם (ראה תוס' בבא מציעא סא א ד"ה לעבור, וראה שו"ת פנים מאירות א כו ד"ה ונראה לי, ובני יהודה (עייאש) ביאור לשונות תוספות (נז א), ונחל יצחק לד, בדעת תוס' חגיגה שם), משום שהעשה אינו עוקר את עבירת הלאו, שאינו מתקן את מניעת תשלום השכר בזמן הראוי לו, ואינו סמוך ללאו בכתוב (פנים מאירות שם).

איסור אונאה

הלאו: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד) המזהיר שלא למכור חפץ לחברו ביותר משויו, או לקחת ממנו בפחות משויו (ראה ערך אונאה: איסור אונאה), יש ראשונים הסוברים שהוא לאו הניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג), שאונאת ממון בכלל גזל היא (ראה ערך אונאה. ראה טור דלהלן), ולפיכך אין לוקים עליו (מאירי בבא מציעא סא ב; פרישה חו"מ רכז סק"א וב"ח שם א, בדעת הטור שם; פני יהושע בבא מציעא נו א, בדעת הרמב"ם מכירה יב א). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהלאו של אונאה אינו ניתק לעשה, ולוקים עליו (ראה תוס' בבא מציעא שם ד"ה אמרי וד"ה לעבור, ומהרש"א ופני יהושע שם, בדעתם). וכתבו האחרונים בטעמם, שאין העשה של ההשבה כתוב בפירוש אצל הלאו של אונאה, ועשה שאינו כתוב בפירוש אצל הלאו, לדעתם אינו מנתקו (פני יהושע שם).

איסורי ריבית

הלאוים המזהירים על לקיחת רבית, כגון: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (ויקרא כה לו. ראה ערך רבית), אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ (שם לז), לסוברים שריבית קצוצה יוצאה בדיינים, משום שנאמר: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא שם. ראה ערך רבית), נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שאיסור רבית ניתק לעשה (ראה תוס' בבא מציעא סב א ד"ה לא; שערי תשובה ג כה; רמב"ן בבא מציעא שם, בפירוש א; רשב"א שם, בשם יש מפרשים; מאירי שם).
  • ויש שכתבו שאף לסוברים שיוצאה בדיינים אין זה לאו הניתק לעשה (ראה רש"י שם לא, ורמב"ן וריטב"א וחידושי הר"ן שם, בדעתו), שהחזרת הרבית אינה מתקנת כלל את הלאו שעבר, אלא היא מצוה בפני עצמה (ראה רמב"ן וריטב"א וחידושי הר"ן בבא מציעא סב א, בדעת רש"י שם ד"ה לא).

לסוברים שרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים, לפי שהעשה "וחי אחיך עמך" לא נאמר על השבת רבית אלא על ענין אחר (ראה ערך רבית, מחלוקת תנאים ואמוראים), איסור רבית אינו ניתק לעשה (ראה רש"י בבא מציעא סב א ד"ה לא; ראה תוס' בבא מציעא שם ד"ה לא; רמב"ן שם; ריטב"א שם).

הלאו: לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כב כד)- שעבר עליו המלוה את חברו בריבית (בבא מציעא עה ב), בכתיבת שטר שיש בו ריבית, אפילו לא גבה בו (ראה ערך רבית)- כתבו הראשונים שהחזרת הריבית אינה מנתקת אותו (ראה תוס' שם סא ב ד"ה לא; רמב"ן שם סב א; רשב"א שם, בשם יש מפרשים). ויש שכתבו, שהחזרת הריבית מנתקת את כל הלאוים של איסורי ריבית, ואף את הלאו "לא תשימון" (פני יהושע בבא מציעא סא א, וקרית מלך רב מלוה ולוה ד ג, בדעת הרמב"ם מלוה ולוה שם), שלא אסרתו תורה אלא משום הלאוים "אל תקח מאתו", "את כספך לא תתן", וכיון שהם ניתקים לעשה, כך אף הלאו "לא תשימון" (קרית מלך רב שם).

האיסור למשכן

הלאו: לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י) המזהיר את המלוה שלא להכנס לבית הלווה למשכנו (ראה ערך משכון), ניתק לעשה: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ (דברים שם יג. מכות טז א; רמב"ם מלוה ולוה ג ד), ולפיכך הנכנס לבית הלווה ומשכנו, אינו לוקה (רמב"ם שם).

בל יראה ובל ימצא

הלאוים: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז. ראה ערך בל יראה ובל ימצא), שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), יש סוברים שהם ניתקים לעשה: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו. וראה ערך בעור חמץ: מצותו), ולפיכך אין לוקים עליהם (ראה רש"י פסחים צה א ד"ה ולא יראה; תוס' פסחים שם ד"ה בפרטיה, שם כט ב ד"ה רב אשי; פסקי רי"ד שם צה א). ויש ראשונים שכתבו, שהעובר על בל יראה ובל ימצא, לוקה (רמב"ם חמץ ומצה א ג, סנהדרין יט ד צט, ובספר המצות לא תעשה ר, רא; סמ"ג לאוין עז – עח; חינוך יא,כ; שו"ת ריב"ש תא). ונחלקו בדעתם: יש שכתבו שאף לדעתם הלאוים ניתקו לעשה, ואין לוקה אלא אם עבר על הלאו באופן שאינו יכול לקיים את העשה (ראה חכם צבי מב, שהוא באופן שלא השבית את החמץ עד שעבר הפסח; ראה דבר שמואל לח, שהוא באופן שקנה חמץ בשביעי של פסח שחל בשבת, שאסור לו לבערו); והרבה אחרונים כתבו שלדעתם הלאוים אינם ניתקים לעשה כלל, משום שהעשה של בעור חמץ אינו נוהג אלא בי"ד ניסן, ועל הלאוים של "בל יראה ובל ימצא" אינו עובר אלא בשבעת ימי הפסח, ובזמן שעבר על הלאוים שוב אינו יכול לקיים העשה (ראה עונג יום טוב ל; תורת חסד או"ח מב ד, מד י; ר"י פערלא על ספר המצות לרס"ג עשין נ ד"ה ומעתה לפי. וראה מקראי קדש פסח א; שאגת אריה עח,פב; שער המלך חמץ ומצה שם; מרכבת המשנה (חעלמא) חמץ ומצה א ג; שו"ע הרב או"ח תמו קונטרס אחרון ב, טעמים נוספים)[3].

שילוח הקן

הלאו: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב ו) המזהיר את הרואה קן צפור, שלא לקחת את האם על הבנים (ראה ערך שלוח הקן), נחלקו תנאים אם ניתק לעשה של: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (דברים כב ז):

  • לדעת ר' יהודה אינו ניתק לעשה (משנה מכות יז א, חולין קמא א,ב), שבא הכתוב לומר שכשימצא קן ציפור, ישלח את האם ולא יקחנה, והעשה קודם ללאו (ראה חולין שם, ורש"י שם א ד"ה שלח, וראה רש"י מכות שם ד"ה לוקה).
  • ולדעת חכמים הוא לאו הניתק לעשה (משנה שם ושם), שאם לקח את האם, ישלחנה וינצל (רש"י חולין שם ד"ה אין).

הלכה כחכמים (רמב"ם שחיטה יג א,ב; סמ"ג לאוין קנ; מאירי מכות יג א; חינוך תקמד - תקמה; טוש"ע יו"ד רצב ו).

אונס ומוציא שם רע

הלאו: לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כב כט) המזהיר את האונס שלא לגרש את אנוסתו לאחר שקידשה (ראה ערך אונס (בועל): איסור הגירושין), הוא לאו הניתק לעשה: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה (דברים שם), ולפיכך ישראל אונס שגירש, מחזיר, ואינו לוקה (ראה מכות טו א ורש"י ד"ה משום; רמב"ם נערה בתולה א ז; טור אה"ע קעז)[4].

הלאו: לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כב יט) המזהיר את המוציא שם רע על אשתו שלא לגרשה (ראה ערך מוציא שם רע), ניתק לעשה: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה (דברים שם. ראה מכות טו א; ראה ירושלמי כתובות ג ו, ופני משה שם; ראה רמב"ם נערה בתולה ג ד, ובספר המצות הקדמה שורש ו ועשה ריט ולא תעשה שנט; ראה סמ"ג לאוין פו; מאירי מכות טו א), ולפיכך ישראל מוציא שם רע שגירש, מחזיר, ואינו לוקה (מכות שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם; סמ"ג שם; מאירי שם)[5].

איסור נותר

הלאו האמור בקרבן פסח: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (שמות יב י), לדעת ר' יהודה הוא לאו הניתק לעשה: וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ (שמות שם. פסחים פד א). וכן כתבו הראשונים שהלאו האמור בקרבן תודה, ובשאר קדשים (ראה רמב"ם פסולי המוקדשין יח ט. וראה ערך לינה), לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (ויקרא כב ל) הוא לאו הניתק לעשה: וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ (שמות שם. רמב"ם שם, ובספר המצות לא תעשה קכ; סמ"ג לאוין שלה; החינוך קמב).

בדעת ר' יעקב, שאמר שאין לוקים על הלאו "ולא תותירו" משום שהוא לאו שאין בו מעשה (פסחים פד א), יש שכתבו שמודה שהוא לאו הניתק לעשה, אלא שנתן טעם כולל יותר לפוטרו, שאפילו ביטל את העשה אינו לוקה (אהל דוד (דייטש) שבועות ג ב), ויש שכתבו שלדעתו העשה "באש תשרפו" נצרך לדרשה אחרת, ולפיכך אינו מנתק את הלאו (תוס' רא"ש שבועות ג ב; ריטב"א שם; יבין שמועה קפה, בדעת תוס' תמורה ד ב ד"ה כתנאי).

טומאת מחנות

הלאו האמור בטמא הבא למקדש: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג. ראה ערך טמאת מקדש וקדשיו), אף על פי שיש בו עשה: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (במדבר ה ב. ראה ערך שלוח מחנות), העובר עליו לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יט א טז).

בטעם הדבר שהעשה אינו מנתק את הלאו, אמר רבה שהוא משום שהוא לאו שקדמו עשה, ולאו שקדמו עשה אינו בכלל לאו הניתק לעשה, והעובר עליו לוקה (ראה לעיל: פטור העובר עליו ממלקות. מכות טו א). בדעת הסוברים שלאו שקדמו עשה אין לוקים עליו (ראה לעיל: שם), נחלקו הראשונים והאחרונים בדעתם:

  • יש שכתבו שהעשה אינו מנתק את הלאו "ולא יטמאו את מחניהם", משום שהוא לאו שיש בו כרת, ולאו שיש בו חיוב כרת, אפילו ניתק לעשה, לוקים עליו (בעל המאור מכות טו א; מאירי שם, בשם יש מפרשים). ויש שכתבו שהוא משום שטמא הבא למקדש עבר בלאו נוסף: וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא (ויקרא יב ד), ואין עשה אחד מנתק שני לאוים (ראה לעיל: באיסור שנאמרו בו שני לאוים. ריטב"א מכות טו א, בשם תוס').
  • ויש מן הראשונים שכתבו שלסוברים שלאו שקדמו עשה אין לוקים עליו, אף טמא הבא אל המקדש אינו לוקה (תוס' מכות שם ב ד"ה מידי, בתירוץ א).


הערות שוליים

  1. בלשון המשנה נקרא: מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, ראה משנה מכות יז א, חולין קמא א. ולשון ניתק לעשה נזכר בברייתא יומא לו א ועוד, וכן פעמים רבות בתלמוד, ראה מכות יג ג, חולין קמא א ועוד.
  2. על העשה המנתק את הלאו, אם דינו כדין שאר מצוות עשה, לענין כפיה על המצוות, ולענין שאין עשה דוחה עשה, ראה ערך מצות עשה.
  3. וראה ערך בעור חמץ שיש חולקים, וסוברים שהעשה מתקיים כל שבעת ימי הפסח.
  4. על כהן אונס שגירש, שהוא לוקה, ועל אופנים נוספים שאונס שגירש, לוקה, ראה ערכים: אונס (בועל); חייבי מלקיות.
  5. על כהן מוציא שם רע שגירש, שהוא לוקה, ועל אופנים נוספים שאונס שגירש, לוקה, ראה ערכים: חייבי מלקיות; מוציא שם רע.