מצה שרויה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מצה שרויהיידיש: געברוקט) היא מצה שהושרתה במים, או מאפה שנאפה מקמח מצה שנשרה במים. בקרב מרבית קהילות החסידים נהגו שלא לאכול בפסח מצה שרויה, מחשש שמא יש בתוך המצה קמח שלא נאפה דיו, או שנדבק על גבי המצה מעט קמח, ואז הקמח יחמיץ [1] על אף שהקמח לאחר האפיה לא מחמיץ שנית.

לגבי קמח מצה, ישנו חשש נוסף, שמא עמי הארצות יחשבו שזהו קמח חיטה וישתמשו בקמח חיטה בפסח [2]. אמנם, לדעת רוב מוחלט של הפוסקים אין צורך להחמיר משום חשש רחוק זה, ובמיוחד בימינו שהתנורים חזקים והמצות עשויות כרקיקים. למרות זאת, כתב במשנה ברורה: "ומכל מקום מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו" (משנה ברורה תנח ד).

מקור[edit]

מקור מנהג איסור אכילת שרויה לא נמצא בדברי הגמרא, ואף להיפך. בגמרא פסחים לט ב מובא כי "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי והמבושל" ומבואר כי לאחר שהמצה כבר נאפתה אין היא יכולה שוב לבוא לידי חימוץ. גם בשולחן ערוך אורח חיים תסא ד לא חשש לדין שרויה ואף פסק כי "יוצא אדם (חובת מצת מצווה) במצה שרויה".

חשש השריית קמח שלא נאפה[edit]

כאמור, לאחר שמצה כבר נאפתה אין חשש חימוץ ולכן לאחר האפייה ניתן לטחון את המצה ולעשות ממנה קמח מצה המותר בשימוש בפסח. אמנם, בעל כנסת הגדולה[3] גזר שלא להשתמש בקמח מצה משום שהיה מקרה בו התבלבלו בין קמח מצה לבין קמח רגיל והשתמשו בו בפסח. הד לחשש זה נמצא גם בדברי הראב"ן[4] שכתב שטוב להחמיר ולא להשתמש בקמח מצה על מנת שלא יתבלבלו בינו לבין קמח רגיל‏[5].

מנגד, פוסקים רבים כגון השערי תשובה הפרי חדש (שערי תשובה תס,י) כתבו שאין לחוש לכך ואין לגזור גזירות מדעתנו ובמיוחד בימינו כאשר כולם יודעים כי בפסח משתמשים בקמח שונה משאר השנה.

חשש שהקמח לא נאפה היטב[edit]

טעם אחר למנהג איסור שרויה הוא החשש שמא הקמח הנמצא בתוך המצה לא נאפה היטב, ועלול להחמיץ כאשר יבוא במגע עם מים מגן אברהם תסג ד. בשולחן ערוך הרב כתב לאסור לפי טעם זה שיש לחוש שמא לא נאפה כל הקמח ולכן המחמיר בדין זה תבוא עליו ברכה ‏[6].

בהלכה[edit]

במשנה ברורה משנה ברורה תנח ד הביא חומרה זו וכתב כי "אין שורין ואין מבשלים מצות בפסח מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות בפנים שלא נילוש" אך כתב שמצד הדין אין צורך לחשוש לכך ובמיוחד בימינו שאנו אופים היטב את המצות ‏[7].

גם הרב עובדיה יוסף[8] כתב שניתן להקל בחומרא זו לכתחילה ואף הוסיף שמי שנהג בחומרה זו מכיוון שחשב שזאת ההלכה- רשאי להקל בה ואינו צריך התרה לקולא זו כיוון שטעה. אמנם, מי שידע שמדובר במנהג חסידות והחמיר על עצמו ולאחר מכן רצה לחזור ולהקל- טוב שיעשה התרה בפני שלושה.

מיץ ויין[edit]

מכיוון שמיץ ויין אינם מחמיצים, גם מקרב הנוהגים להחמיר בשרויה, רבים מקילים במצה השרויה במיץ או ביין וכן כתב בשולחן ערוך הרב. מנגד, יש שהחמירו ואסרו גם במיץ ויין שו"ת קנין תורה ב פז. אותן הדעות חולקות גם האם מותר להאכיל חולה או קטן מצה שרויה.

יש הפוסקים שהאוכל את המצה השרויה בפחות מכדי זמן חימוץ (כ15 דקות) אין לו לחוש לאיסור משום שאף אם יש קמח בלוע שלא נאפה- הרי שהוא לא הספיק להחמיץ (שערי תשובה תס). מנגד, יש המחמירים גם בכך מכיוון שייתכן והקמח יחמיץ גם בזמן קצר זה.

שרויה ביום טוב אחרון בחוץ לארץ[edit]

גם מקרב הנוהגים להחמיר שלא לאכול מצה שרויה, רבים נוהגים לאכול מצה שרויה ביום טוב האחרון של פסח ביום השני בחוץ לארץ. טעם הדבר הוא בשביל להראות שאין הדבר אסור מצד הדין אלא רק מטעם חומרא, ולכן בשביל להראות שאין מדובר באיסור גמור אוכלים אותו ביום טוב אחרון של פסח ביום טוב שני של גלויות[9].

אמנם מקרב מי שנוהג לאכול שרויה רק ביום טוב אחרון של חג בחוץ לארץ, רבים נוהגים שלא לאכול את השרויה בכלי הפסח או שלא לשוב ולהשתמש בכלים אלו בפסח הבא שערים המצוינים בהלכה קיג ז. יש אף מי שנוהג שיהיו לו כלים מיוחדים רק לשרויה, ומנהג יש מי שאין מקפיד בזה כלל מכיוון שמדובר רק בחומרא, וכן משום שהאוכל הבלוע בכלים במשך שנה כבר איננו אוסר ‏[10].

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים

  1. (שו"ע הרב, תשובות, סימן ו; שערי תשובה אורח חיים תס; הובא במשנה ברורה תנח ד)
  2. בכנסת הגדולה (סי' תס"א), הביא שהיה מעשה שראתה אישה אחת את שכנתה הרבנית שבשלה קמח מצה וחשבה שזהו קמח חיטה ומאז גזרו בעירה שלא להשתמש בקמח מצה בפסח
  3. ב"י סי' תסא
  4. על פסחים ע"ג,ב
  5. יש שהביאו מקור נוסף לאיסור זה מדברי הגמרא. בגמרא פסחים מ,ב נאמר כי רב פפא התיר לבשל קמח ממצה שנטחנה אך מובא שם בגמרא גם דעה כי היתר זה הוא רק במקום בו אין עבדים שאנו חוששים שיזלזלו בעקבות כך בהלכות פסח. הטור הקשה מדוע הפוסקים שהתירו לאפות בקמח מצה לא הזכירו עניין זה, וייתכן שהוא סובר להלכה גם חשש זה וממילא בימינו שיש מקום לחשוש שיגיעו לידי איסור יש להחמיר בשימוש בקמח מצה
  6. שו"ע הרב, תשובות, סימן ו
  7. וכן כתב גם בכף החיים תסא,לא
  8. יחווה דעת א,כא
  9. פסקי תשובות תנח, ז
  10. פסקי תשובות שם