פרשני:בבלי:זבחים קיב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קיב א

חברותא[עריכה]

גמרא:
ומקשינן על תחילת המשנה: בשלמא נתן מן הדם בחוץ, וחזר ונתן ממנו בפנים, חייב על מה שנתן בחוץ מתחילה, שהרי הדם כולו ראוי לבא בפנים.
אלא אם נתן תחילה בפנים, ורק אחר כך חזר ונתן לשאר הדמים בחוץ, למה הוא חייב? והרי שיריים נינהו, ואינן מעכבין?!
אמרי, הא מני? רבי נחמיה היא, דאמר במשנה הקודמת, שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב.
ומקשינן: אי העמדת משנתנו כדעת רבי נחמיה, אימא סיפא: קיבל דמה בשני כוסות, נתן שניהם בפנים, פטור. שניהם בחוץ חייב. אחד בפנים ואחד בחוץ, פטור.
ולמה הוא פטור בסיפא על שיריים? והאמר רבי נחמיה, שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב!?
ומתרצינן (כגירסת רש"י): אמרי, מאן הוא תנא דפליג עליה דרבי אלעזר בן רבי שמעון לעיל בפרק כל הפסולין (דף לד, ב) וסובר כי כוס ראשון שנזרק עושה את חבירו "דחוי" ליפסל? רבי נחמיה היא!
לפי ששנינו (שם), חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות, ונתן את כל ארבעת המתנות מאחת מהן בלבד, הרי המותר שבכוס זו נשפך ליסוד, כי רק הוא נחשב "שיריים", ואילו שאר הכוסות נשפכין לאמה, לפי שדחויין הן.  167 

 167.  יש לעיין אם לרבי נחמיה נדחות שאר הכוסות מזריקה, ואינן שיריים כלל, או שהם שיריים פסולים והגרי"ז דייק מלשון רש"י לעיל (לד, ב) שביאר שכוס השני דחייה בידים שלא נתן ממנו על הקרנות, ומשמע שהזריקה חלה עליו לעשותו שיריים אלא שנדחה, וראה מקדש דוד (כג, ד). ולפי זה נמצא ויוכח מסוגיין כי פסול דיחוי אם עלה לא ירד, שאל"כ למה אינו חייב על כוס השני משום שהוא ראוי להתקבל בפנים, (וראה חזו"א יז, טז שדן בזה).
ורבי אלעזר ברבי שמעון אמר שם, שכל הכוסות נשפכין ליסוד, כי כוס עושה חבירו שיריים.
ונמצא, שלתנא קמא שם, שהוא רבי נחמיה, הזורק משאר הכוסות בחוץ יהיה פטור, כי הן דחויין אחר זריקת כוס ראשון.  168 

 168.  הרמב"ם (פי"ט ממעה"ק הי"ג) כתב הזורק מקצת מתנות חייב, וכו', אם קבל בשתי כוסות בין שנתן שניהן בחוץ או אחד בפנים ואחד בחוץ חייב. והשיגו הראב"ד שאחד בפנים ואחד בחוץ בין למאן דאמר עושה את חברו דחוי ובין למאן דאמר עושה אותו שיריים אינו ראוי בפנים. וביאר הר"י קורקוס ששתי כוסות כשתי חטאות לאחריות שחייב על שתיהן בחוץ, וכבר תמה הקרן אורה שהרי מבואר בסמוך ששתי חטאות חייב על שתיהן רק משום שהנותרת נעשית עולה, מה שאין כן בכוס שניה שנדחית לגמרי. והגר"ח ביאר שהרמב"ם כתב שחייב דוקא בזרק מקצת מתנות, ובאופן זה לא חל דיחוי בשאר כוסות עד שנתן כל המתנות, כי הדיחוי חל כאשר נעשה כל דין הדם, ורק בכוס אחד פטור משום שחל בו דין שיריים שמפקיע משאר הדם איסור חוץ, ובסוגיין מדובר בשתי כוסות שגמר בראשונה את כל המתנות בפנים, וחל דיחוי בשאר ולכן פטור וכן משמע מדברי הרדב"ז. וכבר תמהו החזו"א (בגליונות ובסימן י) וחזון יחזקאל (יב ה) למה בכוס אחד נפקע חיוב חוץ מפני שם שיריים שבדם, והרי עדיין יש עליו חיוב שאר זריקות, ואפילו אם בחטאת חיצונה התכפר במתנה ראשונה, הרי מדובר גם בחטאות פנימיות שכל המתנות מעכבות בהן, ואיך יחול שם שיריים אחר מתנה ראשונה, וכן מבואר בתוד"ה אלא שהקשו שג' מתנות שבחטאת לענין חוץ הוי כתחילתן עי"ש. ובמקדש דוד (כז, ד) כתב, שדעת הרמב"ם שפסול דיחוי דינו שאם עלה לא ירד, ונמצא שרק אם נעשה שיריים ופוקע ממנו שם קרבן, אז נפטר בחוץ, אבל אם חל דיחוי וזרקו בחוץ חייב כי ראוי להתקבל בפנים, ואף אם דם שנפסל ירד, הרי לדעת הרמב"ם אין חיוב חוץ תלוי בדין "לא ירדו" אלא די בכך שנעשה לשם ה', ולכן חייב, ועדיין צריך עיון שבסוגיין מבואר שאם הדם דחוי פטור עליו בחוץ. וראה עוד באבן האזל.
שנינו במשנה: למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה.
והוינן בה (כגירסת רש"י): מאי "למה הדבר הדומה?" איזו הלכה למדו מדמיון שתי כוסות לשתי חטאות.
ומבארינן: הא מני, רבי היא, דאמר במסכת תמורה (כב ב), חטאת הראשונה שהיתה אבודה בשעת הפרשה של השניה, ואחר כך נמצאת, הרי היא מתה כחטאת שנתכפרו בעליה.
אבל רבנן (שם) אמרו שהחטאת המיותרת תרעה, ומשיפול בה מום תיפדה, ויפלו דמיה לעולת נדבה. וקיימא לן שהלכה כרבי, ואפילו נמצאה הראשונה לפני שהתכפר בשניה, כיון שנאבדה בשעת הפרשה, החטאת המיותרת מתה.
ונמצא שבמשנתנו הכי קאמר: טעמא, שהמעלה אחת מהן בחוץ פטור, הוא משום דאבדה ראשונה והפריש אחרת תחתיה, ולפיכך למיתה אזלא, ואם הקריב אחת מהן בפנים, השניה היא כמו "כוס דחוי" ופטור על העלאתה בחוץ.
הא אם לא אבדה הראשונה, אלא הפריש מתחילה שתי חטאות לאחריות, שאם תאבד אחת יתכפר בחבירתה, הרי חדא מינייהו שיבחר בה, מעיקרא עולה היא. וכשמקריב את הראשונה אין השניה הולכת למיתה אלא תרעה עד שתסתאב, ודמיה נופלים לנדבה לעולת קיץ המזבח. ולפיכך אם מעלה אותה בחוץ חייב על העלאתה, כי אילו היה מקריבה בפנים היתה מתקבלת כעולה  169 .

 169.  ביאור החילוק בין אבודה לאחריות עולה מדברי תוס' בפסחים (צז, ב) שכתבו כי המפריש לאחריות ואבדה אינה מתה כיון שלא הופרשה להקרבה, ומעולם לא נדחתה, ועדיין צריך להוסיף ביאור, כי הרי ודאי שהופרשה להקרבה, שאילו הופרשה רק בתנאי, הרי גם כשהוקרבה הראשונה לא תרעה אלא תצא לחולין. אכן כבר הקשו שם תוס' איך שייך דין אחריות? והרי אי אפשר להפריש חטאת אחר חטאת, ואילו הפרשת השניה רק לאחריות, כשקרבה הראשונה תצא זו לחולין. ותירצו, דהלכתא גמירי לה שתרעה. ותמוה, אם כן, למה כששניהם לפניו לא יקריב דוקא ראשונה. ובהכרח, שהטעם שאין מפרישין ב' חטאות אינו משום שכבר התייחד קרבן לחטאו, כי אילו כן, בבת אחת היו חלין שתיהן, כי אינן סותרים זה לזה. אלא הטעם הוא מפני שעצם ההפרשה מכפרת בחטאת, ובאחריות קובע שאם לא תקרב הראשונה יתברר למפרע שאין הפרשתה להקרבה אלא הפרשת השניה. (וראה תוס' במנחות פ, א ד"ה הפריש וקראן אורה שם ובמשנה למלך פ"ה מפסומק ה"א וחזו"א מנחות כא, י ואבי עזרי פי"ח ממעה"ק הי"ג שדנו בזה). ונמצא שאין לדמות אבודה לאחריות כי באבודה הפרשת השניה היא הפרשה גמורה כי בטלה הפרשת הראשונה באבידתה, ונחלקו רבי ורבנן כשנמצאה הראשונה אם דיחויה בטל בהקרבתה ומתברר שהופרשה מתחילה להקרבה, ולכן השניה תרעה, או שדין הפרשת השניה נשאר כהפרשה לקרבן ולכן תמות. (וראה עוד בכתבי הגרי"ז לתמורה כא, ב).
וכדרב הונא אמר רב שאמר כך לגבי אשם. דאמר רב הונא אמר רב: קרבן אשם שניתק על ידי בית דין לרעיה עד שיפול בו מום, כגון שמתו בעליו או נתכפרו באחר (דקיימא לן כל מקום שבחטאת הדין הוא שמתה, הרי בקרבן אשם הוא רועה), והלך הבעלים ושחטו סתם, הרי הוא כשר לעולה  170 . ומקשינן: מי דמי חטאת לאשם דרב הונא, עד שנחייב על העלאתה בחוץ? והרי התם, באופן שנקט רב הונא, האשם כשר לעולה, כי אשם זכר, ועולה גם היא זכר. אבל הכא, חטאת, נקבה היא ואינה ראויה לעולה כלל! ומתרצינן: אמר רב חייא מיוסתיניא, משנתנו מדוברת בחטאת של שעיר נשיא שהוא זכר. ומדובר באופן שהפריש שניים לאחריות ואבד אחד מהם, ומכיון ששניהם ראויים להיות עולה, אם הקריב אחד, יתחייב על חבירו אם יעלנו בחוץ.

 170.  כתבו תוס' (סד"ה והכי) שאפילו מאן דבעי עקירה מודה שחייב עליה בחוץ גם קודם עקירה כיון שעומד ליעקר. ולכאורה תמוה, אם כן לשם מה צריך להביא את דברי רב הונא אמר רב שאין צריך עקירה, והרי אפילו אם צריך, די בכך שעומד ליעקר, ואמנם רש"י (סד"ה הא) כתב דאע"ג דלכתחילה לא קרבה היא גופה לעולה אלא דמיה, חייב, כיון שגם היא גופה מתקבלת בפנים, וכדבריו לעיל (ה, ב) שדין רעיה מדאורייתא, ותוס' חלקו בזה וסברו שהיא דרבנן. וראה כתבי הגרי"ז לתמורה (כג, א).

דיני "שחוטי חוץ"
מתניתין:
א. פרת חטאת, פרה אדומה, הנקראת "חטאת" משום שכתוב בה "חטאת היא", ששחטה  1  חוץ מגתה, מחוץ למקום שהיו מתקינים לשריפתה בהר המשחה כנגד פתח ההיכל, והיה עשוי כעין גומא  2 , ושורפין אותה שם, ואוספין את אפרה.

 1.  רש"י גרס "ששחטה", ופירש שחידוש המשנה הוא, שהשוחט פרה אדומה חוץ לגיתה אינו נחשב כשוחט קדשים בחוץ שלא במקום מצוה. והיינו, שהנידון במשנה כששחט חוץ לגיתה הוא אם חייב עליה כשוחט קדשים חוץ למקדש, כי לא הותר לשחטה חוץ למקדש אלא רק במקומה, בגיתה. והאיסור לשוחטה חוץ למקומה הוא רק מצד שהוא "חוץ למקדש", כי אין בפרה אדומה איסור של "חוץ למקומה". אולם הרמב"ם בפיה"מ לא גרס "ששחטה" אלא גרס "ששרפה", וכתב ש"דוגמת מקום לשרפתה כדוגמת העזרה לקרבנות, ויעלה על הדעת שאם שרפה במקום אחר שהוא חייב". והיינו, שהנידון לחייבה הוא מצד שריפה "חוץ למקום שריפתה", ולא משום "חוץ למקדש" כפי שמדוייק מרש"י. (וראה תוס' שגרסו ששרפה, והוא הדין שפטור על שחיטה, כי אין בה חיוב חוץ כלל). וכבר ביארנו בפרק הקודם שחלוק דין השחיטה בחוץ מדין העלאה בחוץ, שחיוב השחיטה בחוץ הוא על עצם מעשה שחיטת קרבן בחוץ, ולא על "עבודת הקרבן" בחוץ, ולכן חייב גם על שחיטת פרה אדומה משום "שחוטי חוץ". אך איסור העלאה בחוץ הוא משום "עבודת הקרבן", שצריך לעשות את "עבודת הקרבן" בפנים ונעשית בחוץ. ובפרה אדומה, שאין בה דין הקרבה בפנים, הרי פשוט הדבר שלא יתכן בה חיוב על "עבודה" חוץ למקדש, ולא היתה המשנה צריכה לומר זאת, אלא הנידון הוא רק מצד "חוץ למקומה" שהיתה צריכה להעשות בו. ובמנחת אברהם דקדק שרק בפרה שנינו לשון "שריפה", ואילו בשאר המוקטרין נשנית לשון "הקרבה", ולכן ביאר שהנידון לחייב על "שריפה" אינו משום איסור העלאה בחוץ, (ולא יצטרך להעלותה על מזבח "ולשם ה"'), וההוה אמינא לחייב על שריפה אף שהאיסור ב"העלאה" דוקא, הוא משום שהר"ש (פרה פ"ד מ"א) והראב"ד (תו"כ חובה ד) השוו דין שריפת פרה להקטרת אימורין בקרבנות, או משום ששריפת פרה היא עבודה (שטעונה כהן) ולהלן (קטו, ב) הושוו כל העבודות להעלאה. ולפיכך הנידון לחייב עליה היה משום שנשרפה חוץ למקומה, ואינו שייך להקטרת קרבנות בפנים. ולכאורה לדברי הגר"ח (הובא בחי' הגרי"ז פ"ד ממעה"ק, ולעיל יד, א) שלא חל על הפרה דין "חטאת" אלא בשחיטתה, לכאורה פשוט שהצד לחייב עליה בחוץ אינו אלא בשריפה, כי קודם לכן היא קדושה רק בקדושת בדק הבית. אך כבר הוכיחו תוס' מהגמרא "ששחטה לפנים מהחומה" שמדובר גם בשחיטה.   2.  רש"י פירש "מקום עמוק", וכ"כ תוס' שהיא כעין גומא. והרמב"ם בפיה"מ והרע"ב נקטו דהיינו עצים מסודרים כמין גת, ולכן פירשו (פרה ג, י) ש"גת" היא המערכה. אך הראב"ד (פ"ב מפרה הי"א) דקדק מלשון הרמב"ם שכתב "שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה" שגתה ומערכתה שני דברים הם, ותמה על כך שכל המקום המיועד לשריפתה נקרא גתה והוא מקום אחד, ואינו נחלק בין המקום שנשחטה בו לחוצה לו. וראה כסף משנה וארבעה טורי אבן על אתר.
וכן שעיר המשתלח ביום הכיפורים לעזאזל שהקריבו בחוץ לעזרה,
פטור בשניהם מכרת אף ששחטם בחוץ. שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". ומשמע שהחיוב הוא רק על שחיטת קרבן אשר יש חובה להביאו לפתח אהל מועד  3 , ועומד הוא לכך, אבל כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד, אין חייבין עליו.

 3.  רש"י פירש "שחובה עליו להביאו שם", ובא ליישב את קושיית תוס' להלן (קיג, א ד"ה חוץ) למה לא יתחייב על שחיטת חוץ בפרה? והרי היא ראויה לשאר קרבנות, ולפיכך כתב שהחיוב על כך שנמנע מקיום חיובו להביאו לפנים, ולפיכך אינו חייב אלא על קרבן שהופרש להקרבה, ולא על עצם שחיטת דבר הראוי לקרבן, וכבר הרחבנו בזה בפרק הקודם. וראה בטהרת הקודש שביאר כוונתו באופן אחר.
ופרה אדומה ושעיר המשתלח לא היו עתידים להביאם לפתח אהל מועד, שהרי נעשים בחוץ, הלכך אין חייבין עליהם משום שחוטי חוץ.
ב. הרובע והנרבע, והמוקצה לתקרובת עבודה זרה, והנעבד שעשאוהו עבודה זרה, וה"מחיר כלב", והאתנן, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן, שלא נולד דרך פתח הרחם אלא על ידי חתך בדופן הבטן של הבהמה, כל אלו, אם כבר הופרשו לקרבן, ואירע שהקריבן בחוץ, פטור, הואיל ופסולין הם להקרבה, שנאמר "לא הביאו להקריב קרבן  4  לפני משכן ה'" משמע כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו  5 .

 4.  רש"י הביא את תחילת הפסוק להקריב קרבן לפני משכן ה', וביאר שפטור "אע"פ שכשר לבא הואיל ואינו כשר להקרב", ומקורו מתורת כהנים (אחרי ו, ח) שמיעטה רובע ונרבע מ"להקריב קרבן" ובעלי מומין מ"לפני ה"', ולכן ביאר רש"י שכוונת המשנה כאן לתחילת הפסוק.   5.  תוס' בב"ק (עו, ב ד"ה והלא) הקשו למה צריך למעט חיוב על רובע ונרבע מקרא, והרי שחיטה שאינה ראויה היא מחמת איסור אחר. והגרעק"א נקט שכוונת תוס' שאינה ראויה מפני איסור נרבע שנאסר להדיוט, ולכן תמה שהרי צריך מיעוט לנרבע על פי עד אחד שאינו נאסר אלא לגבוה (כמבואר במשנה לעיל עא, א). אולם בקובץ שיעורים שם ביאר שכוונת תוס' ששחוטי חוץ חייבתו תורה רק באופן שהאיסור נגרם ע"י שחיטת חוץ, אבל בפסולין אלו שגם בפנים שחיטתו פסולה פשיטא שלא חייבתו התורה והיא שחיטה שאינה ראויה כי אינו יכול לזרוק דמן ולאכול בשרן, ולכן הקשו תוס' למה לי קרא. וראה חזו"א (קמא מא, ד).
ג. קרבנות בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין שאינם מתרפאין לעולם  6  בין  בעלי מומין עוברין שמומן זמני ויתרפאו לאחר זמן שהקריבן בחוץ פטור, שהרי אינם ראויים להיקרב בפנים.

 6.  ביראים (סי' רפא) הקשה למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, הרי נמצא שבשחיטת סימן ראשון נעשה בעל מום קבוע ואיך יתחייב בשחוטי חוץ בסוף שחיטה. ותירץ "כיון דדרך הכשר קעביד אינו נקרא מום" ובחידושי ר' מאיר שמחה (חולין ל, א) ביאר כוונתו ששחיטה בחוץ אינה מום בקדשים כי כך הוא גם דרך השחיטה בקדשים, ובקדשים אינה פוסלת משום מום כי כך הוא הכשרם להקרבה. אולם באחיעזר (ח"ב לד, ה) הביא שהברוך טעם ביאר שכוונת היראים כי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף יכול לסיים את השחיטה בפנים ולכן אין תחילת השחיטה נחשבת מום אף שנעשתה בחוץ. (ולדבריו נמצא שאם שחוט רחוק מהעזרה ואינו יכול לסיים שחיטתו בפנים, יחשב כבעל מום ולא יתחייב בחוץ וזה דוחק), והוסיף כי למאן דאמר (חולין כט, ב) שחייב על סימן אחד בחוץ ואחד בפנים משום שעשה כמעשה חטאת העוף בחוץ, יתחייב לכו"ע על תחילת השחיטה אף שסופה אינה ראויה משום מום, וכן כתב המקדש דוד (כ"ז ח) שרק הראשון יהיה חייב ולא שני, ודלא כמנחת חנוך (קפ"ו) שכתב שלמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שניהם חייבין). אמנם קושיית היראים תמוהה, למה דקדק להקשות דוקא על מום "קבוע" דהיינו לרבי שמעון. ולמה הוקשה לו רק בחיוב שחוטי חוץ והרי בכל שחיטת חולין יקשה כי משניקב הושט כבר נעשית טריפה, וכבר ביאר רש"י בחולין (כ, ב ד"ה וכי) שאם אין שהיה בשחיטה נחשבת כולה כפעולה אחת (והיינו שהנידון אם ישנה מתחילה ועד סוף או רק בסוף הוא רק לענין מחשבה או מעשה אחר שחל בעת השחיטה, אך עצם השחיטה אינה נחלקת לכמה פעולות, ואינה תלויה במחלוקת זו).

דרשני המקוצר[עריכה]