פרשני:בבלי:זבחים קיא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קיא א

חברותא[עריכה]

אלא ב"קרבו נסכים במדבר" קמיפלגי.
תנא קמא סבר, קרבו נסכים באוהל מועד שבמדבר כל ארבעים שנה. ונמצא שהכתוב האמור בנסכים "כי תבואו אל הארץ" מדבר בארבעה עשר שנות כיבוש וחלוקה שבהן הותרו במות, והוא בא לומר שגם במה קטנה של יחיד טעונה נסכים, שהרי אין צורך בפסוק לחייב נסכים במשכן, שהרי גם במדבר הביאו בו נסכים.
ונמצא, שבמות יחיד טעונין נסכים אף על גב שאין בהם כלי שרת. ולפיכך גם המקריב בחוץ בשעת איסור הבמות חייב אפילו בלא קידוש כלי, ולכן הוא מחייב גם על ניסוך מים שלא התקדשו בכלי  142 .

 142.  רש"י פירש שמצינו בבמה שנסכים קרבים אף שלא התקדשו בכלי שרת, ולפיכך גם בפנים דינם שאם עלו לא ירדו, ואם כן חייבים עליהם בחוץ. אך תוס' (קי ב ד"ה אי) כתבו שבפנים אינם מתקבלין כלל, והחיוב בחוץ הוא מפני שמצינו להם הכשר בבמה. ורש"י לא ניחא ליה בטעם זה שאינו ראיה אלא שיש בהם תורת הקרבה בחוץ, ורצה להוכיח שנחשבים גם כ"מתקבלים בפנים" שאם עלו לא ירדו. והקרן אורה תמה על הדמיון לנסכים הקרבים בהמה, שהרי יתכן שקדשום בקדושת פה כי לא היו כלי שרת בבמה. אך הקרבים בפנים אי אפשר לקדשם בפה כי קדושתם בכלי שרת, ולמה יתחייב על הקרבתם בחוץ והרי אינם ראויים לפנים כי אין עליהם קדושת קרבן כלל. והגרי"ז במכתבו להגר"י אברמסקי (בסוף ספרו) העלה מכך שנסכים הקרבים בהמה אין להם קדושת פה אפילו כשאין כלי שרת, והטעם לכך משום שקדושת הגוף החלה בהקדש פה לא התחדשה אלא בזבחים, אך שאר הקרבנות קדושתם רק משום "כל הנוגע בהם יקדש", וכשאין כלי שרת אינם מתקדשים, ולפיכך למדו מבמה שחייבין על נסכי מקדש בחוץ אף שלא התקדשו בכלי. אכן הראב"ד (תמיד כה, ב) נקט שקדושת הגוף לא חלה על מנחה קודם שניתנה בכלי משום שהיא מחוסרת מעשה בלילה. וכן נקט הרשב"א (שו"ת ח"א, לא) שהטעם משום שכל מעשיה בכלי שרת, ומשמע שבאופן שאין כלי שרת, תחול בהם קדושת פה. ושבה הקושיא למקומה. וראה בחידושי ר' מאיר שמחה (ח"ב מב, ב) שבלי כלי אין צירוף עשרון למנחה ולכן לא חלה קדוה"ג. ויתכן שחסרון קידוש כלי נחשב "אינו ראוי למזבח" רק באופן שיש דין ליתנו בכלי, כגון קמצים שלא קדשו בכלי, שדינם לירד כי דין ההקטרה נאמר רק אחר קידוש כלי, אך מצד חסרון הקידוש יכול המזבח עצמו לקדשו ונחשבים הנסכים ראוין למזבח. אך עדיין תמוה איך יתכן שיתחייב על הקרבתו בחוץ דבר שאין בו אלא קדושת בדק הבית, ואיך כתב רש"י שיש בהם דין אם עלו לא ירדו, והרי מצינו לעיל (לה, ב) שלכולי עלמא אם קדם הקדשן את מומן ולא חלה בהן קדוה"ג אם עלו ירדו. ובהכרח שחלוק דין קדושת דמים של מנחה משאר קדושת דמים, שהמקדיש בהמה שקדם הקדשה למומה דינו דומה למקדיש עצים לבדה"ב, שהחפץ אינו ראוי להקרבה, אך מנחה ראויה היא להקרבה אלא שקדושת הגוף שלה חלה רק ע"י קדושת כלי שרת, ולפיכך נחשבת בהקדשה כקדושת קרבן (ונחשבת קדושת דמים), ולכן חייבים עליה בחוץ כי הקריב קרבן בחוץ. ולגבי דין אם עלו לא ירדו בפנים, כתב בשו"ת משכנות יעקב (יו"ד סז) שלמאן דאמר שחייב עליהן בחוץ הוא הדין שאם עלו בפנים לא ירדו, והחזו"א (יט, ד) תמה איזה דין הקרבה שייך בהם, וכנ"ל, ובמקדש דוד (ריש סימן ד) ביאר עפ"ד רש"י לעיל (פג, א) שקמצים שלא קדשו בכלי אינם ראויים למזבח ואף אם עלו ירדו רק משום שלא "הובררו לחלק גבוה" ומשמע שמשום חסרון קדושה גרידא לא היו יורדים, ואם כך נסכים שהובררו מתחילה לגבוה ורק חסר להם קידוש כלי דינם שלא ירדו.
ואילו רבי אלעזר סבר "לא קרבו נסכים במדבר כל ארבעים שנה". ולפיו, "ביאת הארץ" שנאמרה בנסכים, באה לחייב רק לאחר ארבעה עשר שנות ירושה וישיבת הארץ, כי לא התחייבו בנסכים אלא במשכן, בשילה ובית עולמים, ולא בבמות קטנות, שבהן אין כלי שרת. ולפיכך אם הקטיר נסכים בחוץ קודם שהוקדשו בכלי שרת, אינו מתחייב עליהם.
רבינא אמר: לכולי עלמא קרבו נסכים במדבר כל ארבעים שנה, ו"ביאת הארץ" שנאמרה בנסכים, מלמדת להביאם גם בבמה קטנה ובלא קידוש כלי שרת. אולם דוקא ניסוך היין שייך בבמת יחיד בלא קידוש כלי, אבל ניסוך המים לא מצאנו בה, שהרי חובת ציבור היא, ולא קרבה אלא בבמת ציבור בכלי. ואם כן, אי אפשר לומר שזה טעמו של תנא קמא לחייב.
אלא בלמדין ניסוך המים מניסוך היין קמיפלגי.
תנא קמא סבר למדין מניסוך היין לחייב גם על ניסוך המים בחוץ אפילו בלא כלי. ורבי אלעזר סבר אין למדין. ודוקא על ניסוך היין מחייבין בחוץ בלא כלי, אבל ניסוך המים, אם לא קדשו בכלי אין חייבין עליהן בחוץ.
תנו רבנן: המנסך שלושה לוגין יין בחוץ, חייב.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: והוא דוקא שקדשן בכלי שרת תחילה.
והוינן בה: מאי בינייהו? במה נחלקו, וכי תנא קמא לא סבר שצריך קידוש כלי, ומה הוסיף רבי אלעזר ברבי שמעון?
אמר רב אדא בריה דרב יצחק: לכולי עלמא החיוב בחוץ רק אחר שהתקדש בקדושת כלי. אלא ש"בירוצי מידות" איכא בינייהו. שנחלקו לגבי החלק שצף על שפת הכלי מלמעלה.  143  רבנן סברו כי אף "בירוצי מידות" של לח נתקדשו, אע"פ שלא היו בתוך הכלי ממש, ולפיכך אם מנסכן בחוץ חייב. ורבי אלעזר סבר "בירוצי מידות" לא נתקדשו, כי רק תוך הכלי מקדש נסכים.

 143.  כך פירש"י כאן (ד"ה בירוצי) והיינו שהגודש נמצא על הכלי ולא בין דפנותיו. אך רש"י במנחות (פח, א. צ, א) נקט שממלא את הכלי יותר מדאי "ונופל מהמשקה לדופני הכלי". וראה זבח תודה (לעיל פח, א). ובשפת אמת תמה, שלפרש"י העיקר חסר מן הספר, שלא נזכר בברייתא שצריך דוקא תוך כלי לקדש. ולכן ביאר שלמאן דאמר לא נתקדשו לכאורה היה צריך להשתמש בכלי גדול משיעור הנסכים, וכיון שלא חייב זאת הכתוב מוכח שגם נסכים שלא התקדשו בכלי כשרים למזבח, ואילו למאן דאמר נתקדשו אין נסכים כשרים אלא אם התקדשו בכלי, ולכן אין חייבים עליהן בחוץ. ובעולת שלמה תמה למה לא יתחייב לר"א משום הג' לוגין שהתקדשו, ומה איכפת לן שהבירוצין לא קדשו. וצידד לפרש שזרק רק את בירוצי המדות, (ולכו"ע אין שיעור במים ותנא קמא שאמר ג' לוגין לאו דוקא וכדלעיל) ואם קדשו חייב עליהם בפני עצמם בחוץ ולר"א פטור. ודחה שהרי נקבעו בכלי עם ג' לוגין, ואף אם התקדשו ואין שיעור למים, אינו חייב עד שיזרוק גם את הג' לוגין (אך את בירוציהן אינו חייב לזרוק כמבואר במנחות צ, א ושבה הקושיא כנ"ל). ועצם דבריו תמוהין שהרי דין בירוצי המידות נאמר גם ביין, וביין לכולי עלמא יש שיעור. והיה עדיף להעמיד במצפך מהתוך ובירוצין נתקדשו יש כאן ג' לוגין, ואם לא נתקדשו חסר בשיעור. וראה חזו"א.
רבה בריה דרבא אמר: תנא קמא מחייב על הקטרת נסכים בחוץ אפילו אם לא התקדשו בקדושת כלי! ומחלוקתן היא, בקרבו נסכים בבמה קטנה איכא בינייהו. ונחלקו בפלוגתא דהני תנאי:
דתניא, במת יחיד אינה צריכה שיביאו בה נסכים עם הקרבן, דברי רבי.
וחכמים אומרים: טעונה נסכים. רבי אלעזר ברבי שמעון סובר כרבי, שאין נסכים בבמה קטנה, ואם כן לא מצינו ניסוך ללא קידוש כלי. ותנא קמא סובר כרבנן, שיש נסכים בבמת יחיד, ונמצא שיש נסכים שבאים אף בלא קידוש כלי.
ומחלוקתם של הני תנאי רבי ורבנן היא כמחלוקתם של הני תנאי.
דתניא, נאמר בפרשת נסכים (במדבר טו, ב) "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם והקריב המקריב קרבנו לה'. ויין לנסך רביעית ההין", להטעינה נסכים, עם ההקרבה, בבמה גדולה הכתוב מדבר. ובא ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר, ורק משבאו לארץ נתחייבו בהם בבמת ציבור.
אתה אומר רק בבמה גדולה, או שמא אינו כן, אפילו בבמה קטנה?
כשהוא אומר "אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם", מוכח כי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר, דהיינו במה גדולה של ציבור, ולא בקטנה של יחיד. דברי רבי ישמעא ל.
רבי עקיבא אומר: "כי תבואו", להטעינה נסכים אף בבמה קטנה, הכתוב מדבר! כי אינו נצרך לבמה גדולה, שהרי במדבר כבר הקריבו בה נסכים.
אתה אומר לבמה קטנה, או שמא אינו אלא לבמה גדולה, ופסוק זה משמיענו כי באמת לא קרבו נסכים במדבר.
כשהוא אומר "אל ארץ מושבותיכם", הרי מוכח כי בבמה של יחיד הנוהגת בכל מושבות  144  הכתוב מדבר, שהרי במת ציבור אינה אלא במקום אחד!

 144.  מלשון הגמרא משמע שבמת יחיד נוהגת אפילו בחו"ל, וכן נקט רש"י בקידושין (לז, א) שהקשה אם כן למה תלה הכתוב בביאת הארץ, ותירץ שעד כניסתם היו הבמות אסורות משום שהיה משכן, אך כשהותרו בכניסתם לארץ שוב נוהגות בכל מושבות. וכן דקדק במלאכת שלמה להלן (פי"ד מ"א) וכבר הארכנו בזה בהערות על דברי רש"י לעיל (יד א ד"ה שכן). וראה במאירי (קידושין שם) שכתב שהיתר הבמות בכל מושבות אך לא בחו"ל שהרי אין קרבן בחו"ל, וכן משמע בספרי זוטא פרשת שלח, וכבר הבאנו (שם) שבמגילה (י א) מבואר שהקריבו בבית חוניו במצרים.
ונמצא שרבי אלעזר ברבי שמעון ורבי סוברים כרבי ישמעאל שאין מביאין נסכים בבמה קטנה, ואילו תנא קמא ורבנן שנחלקו עליהם סובר כרבי עקיבא.
כשתמצא לומר, תדקדק היטב, הרי לדברי רבי ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר,  145  ולכן הוצרך הכתוב ללמד שבארץ מביאים נסכים בבמה גדולה. ולדברי רבי עקיבא קרבו נסכים במדבר בבמה גדולה, ולפיכך העמיד שהפסוק מחדש חיוב נסכים בארץ גם בבמת יחיד.  146 

 145.  תוס' (ד"ה לדברי) הביאו דברי רש"י בקידושין (שם) שתמה הרי במילואים מצינו שנסכו נסכים, והוכיח מכך שכך נסכי קרבן יחיד לא קרבו, אך נסכי ציבור ודאי קרבו גם במדבר לכולי עלמא. וראה להלן (קיח א) שהציבור מקריבין באהל מועד, ודייקינן מכך שמקריבין נסכים במדבר, ותמוה שהרי ציבור לכולי עלמא מקריבין, ואמנם בירושלמי (מגילה פ"א הי"א) הגירסא שהציבור והיחיד מביאין באהל מועד, וראה עוד במקדש דוד (י, ה).   146.  בפנים מאירות תמה, מנין שזה טעמו של רבי עקיבא, והרי יתכן שאפילו אם לא קרבו במדבר, משמעות הכתוב "בכל מושבותיכם" משמע לו במה הנוהגת בכל מושבות, דהיינו, במת יחיד. ובשפת אמת ביאר שכוונת המגרא כי לרבי ישמעלא ודאי לא קרבו, ולרבי עקיבא רק "יתכן שקרבו". ולדבריו "כשתמצא לומר" ביאורו שיתכן לומר שבכך נחלקו. אולם רש"י בקידושין (לז ב) פירש שם נידון הגמרא "במאי קמיפלגי" מה ראה רבי עקיבא לחלוק על רבי ישמעאל, והרי משמעות ביאה ומושב בארץ היינו לאחר ירושה וישיבה, ולמה למד שהכוונה לכל מושבות, ומשמע שרק משום שדעתו שקרבו נסכים במדבר לפיכך דרש משמעות מושבותיכם לכל מושבות.
שנינו במשנה: רבי נחמיה אומר: שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.
אמר רבי יוחנן: תנא, שנה רבי נחמיה במשנתנו כדברי האומר (לעיל נב א) שיירי הדם מעכבין בחטאת, ולפיכך נחשבת הקרבתן עבודה להתחייב עליה בחוץ, כזורק מעיקר הדם.
מיתיבי: רבי נחמיה אומר: שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב.
אמר לו רבי עקיבא: והלא שיירי הדם שיירי מצוה הם שאין מעכבין את הכפרה!
אמר לו: איברין ופדרים יוכיחו, שאף על פי שהן שיירי מצוה ואינן מעכבין את הכפרה, שהרי אין כפרה אלא בדם, ובכל זאת המקריבן בחוץ חייב!
אמר לו רבי עקיבא: לא! אין זו ראיה, כי אם אמרת באיברים ופדרים שחייב עליהן בחוץ משום שהן תחילת עבודה, וזוהי מעלתן, תאמר בשיירי הדם, שהן סוף העבודה ואין בהם מעלה?!  147  ואם איתא כדרבי יוחנן, שטעמו של רבי נחמיה הוא משום שסובר שיריים מעכבין, לימא ליה רבי נחמיה לרבי עקיבא: הני שיריים נמי תחילת עבודה הן, שהרי הם מעכבין כשאר מתנות!  148 

 147.  לכאורה תמוה מה לי שהם "תחילת עבודה" והרי ראויים הם ליתנם על גבי המזבח, ולמה לא יתחייב עליהם בחוץ. וביאר בחזון יחזקאל (פי"ב ה"ד) שהנידון בין רבי נחמיה לרבי עקיבא אם מעכבין הוא האם שיריים הם דין בעצם הקרבן (והגרי"ז נקט שיש לה תורת זריקה) או שהם דין בדם גרידא, ולכן אמר רבי עקיבא שאין חייבין עליהן בחוץ, שאינם קרבים מדין עצם הקרבן, וטען לו רבי נחמיה שגם אברים אינם מעכבין בקרבן וחייב עליהם בחוץ אף שהם שיירי מצוה. והשיב לו רבי עקיבא שאיברים הם בתחילת עבודה ואי אפשר לומר שהם שיירי מצוה אלא ודאי הם חלק מהקרבן ולכן חייב עליהן בחוץ מה שאין כן בשיריים שאינם חלק מהקרבן. (וראה בחי' הגר"ח פי"ט ממעה"ק הי"ג שנקט בפשטות כי ששיירים הוא דין בדם ולא בקרבן, ולכן נקט שגם זריקת פסול עושה שיריים באותה הכוס שנתן ממנו, כי אילו היה דין בקרבן כיון שלא חלה זריקתו אינה עושה שיריים). וכן עולה מדברי החזו"א (יט, כו) שתמה, וכי גרעו שיירים מאברים פסולים שנתבטלה עבודתם ואין בהם תחילת עבודה, ובכל זאת חייב עליהם בחוץ משום שאם מעלם נעשים לחמו של מזבח, וכל שכן שיריים שיש בהם עדיין עבודה. והוכיח מכך, שחיוב חוץ הוא רק בדבר שנשאר בו קיום דין מעיקר עבודתו, כגון אברים שנשאר בהם דין הקטרה שלא ירדו, אך דם, עיקרו לזריקה, ואחר זריקה אין בשפיכת שייריו קיום דין זריקה, אלא דין נפרד שהתחדש בשיירי הדם, ועל כך אין חיוב בחוץ.   148.  הגירסא לפנינו "הני נמי מעכבי". אך רש"י (ד"ה ואם) ובשטמ"ק (ט-יט) גרסו "הני נמי תחילת עבודה", וטעמם כמבואר לעיל שעיקר הנידון בשיריים מעכבין הוא אם נחשבים כזריקה והם מעצם דיני הקרבן, או שהם דין נפרד שהתחדש בדם, ולפיכך מקשינן שאם רבי נחמיה סובר ששיריים הפנימיים מעכבין בהכרח שהם מדיני הקרבן ונלמד מהפנימיים ששיריים נחשבים "זריקה" ואם כן גם חיצוניים נחשבים זריקה, שהרי גם בזריקה עצמה בפנימיות כל המתנות מעכבות ובחיצוניים רק מתנה ראשונה, ובכל זאת חייב על כל המתנות בחוץ, ויענה רבי נחמיה לרבי עקיבא ש"עבודה" הן, כמו שאר המתנות בזריקה החיצוניות, ולכן חייב עליהן בחוץ. ועיין בכתבי הגרי"ז לעיל (לו ב).
תיובתא!
אולם יש תשובה לתיובתא זו: והשתא דאמר רב אדא בר אהבה (לעיל נב א): מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם שיריים מעכבין, היא רק בשיריים הפנימיים של חטאות הפנימיות שכל מתנותיהם מעכבות. אבל בשיריים החיצוניים דברי הכל לא מעכבי.  149  נמצא שאפשר ליישב ולומר: כי קאמר רבי נחמיה במשנתנו שהשופך שיריים בחוץ חייב, היינו דוקא בשיריים הפנימיים. וכי תניא ההיא ברייתא שרבי נחמיה מודה לרבי עקיבא ששיירים נחשבים שיירי מצוה, היינו דוקא בשיריים החיצוניים. ובאמת בהם מודה רבי נחמיה שאין חייבין עליהם בחוץ. כי אין דין זריקה אלא לשיריים הפנימיים  150 .

 149.  תוס' ביומא (ס א) העירו, איך סלקא דעתא שנחלקו בשיריים חיצוניים? והרי נחלקו בקרא "וכלה מכפר" (לעיל מ א) שמדבר בפנימיים. וכתבו, שהוה אמינא שנחשבים בתחילת עבודה לחייב בחוץ, כיון שנותנן במקום חדש, דהיינו, על היסוד, ודומים לאברים ופדרים. ועדיין קשה, למה יעכבו בפנים, והרי גם אברים אינם מעכבין.   150.  תוס' (ד"ה כי) הקשו, שהרי לעיל (לט, א) אמרו שרבי נחמיה מחייב גם על שיריים החיצוניים שהקריבן בחוץ. ולעיל (שם ד"ה הא מני) כתבו שהסוגיא שם דלא כרבי יוחנן, וסוברת שלרבי נחמיה שיריים חיצוניים חייב עליהן בחוץ אף שאין מעכבין. אך ביומא (ס, ב ד"ה תנא) דחו שמסקנת סוגיין כרבי יוחנן גם אחר דברי רב אדא בר אהבה, וכן העירו תוס' בסוגיין. ולכן הביאו שרבינו חיים פירש כי רבי יוחנן סבר שרבי נחמיה מחייב בחיצוניים כמ"ד שהפנימיים מעכבין, ולומדים לשיירים החיצוניים מאברים ופדרים שחייבים עליהם אף שאין מעכבין, וכי תימא שאברים הם תחילת עבודה, שיריים פנימיים יוכיחו, ואם תפרוך שפנימיים מעכבין, אברים יוכיחו, אך תמהו על פירושו מסוגיין, שנקראו שיריים פנימיים "תחילת עבודה". וביאר הגרי"ז את פירוש רבינו חיים כדלעיל, שהפנימיים נחשבים "עבודה" משום שהם מעכבין, ומלמדים על החיצוניים שחייבים עליהם בחוץ אף שלא מעכבין משום שיש עליהם תורת זריקה ולא גרע מנתינת שאר מתנות בחוץ שחייב עליהם אף שלא מעכבין. ובכך גופא נחלק רב אדא בר אהבה, וסבר שאין למדים מפנימיים לחיצוניים, ושפיכת שיריים החיצוניים אינה נחשבת עבודה כפנימיים, ולא חייב בה רבי נחמיה בחוץ. וראה חידושי הגרא"ל מאלין (סימן כג, ב). ופירוש נוסף כתבו בשם רבינו תם (וביומא בשם ריצב"א) שרבי נחמיה סובר שגם שיריים החיצוניים מעכבים, וגם על כך תמהו, שלא מצינו מי שיאמר שבזריקה המעכבת חלק מהדם ניתן למעלה וחלק למטה. ובבד קודש (ח"ג, נח) כתב שר"ת נקט שאין לשיריים דין זריקה אלא עיכוב בלבד, אך בכך די להחשב כעבודה כמו אימורין ופדרים, כי אין ה"זריקה" מכפרת אלא "הקרבן" והעיכוב בפנימיות מורה שאין זריקת הדם מכפרת עד שישפוך שייריה, ולפיכך נחשבת כעבודה לענין חיוב חוץ.
(גירסת רש"י) ומקשינן: אי הכי, נימא ליה רבי נחמיה לרבי עקיבא: כי אמרי אנא, בפנימיים. ומה שאמרת שהן שיירי מצוה, זה רק בחיצוניים! ולמה הוצרך לומר לו שהקטר חלבים ואברים יוכיח? אלא, בברייתא באמת מדובר בשיריים הפנימיים, ורבי נחמיה לדבריו דרבי עקיבא קאמר ליה: אפילו לשיטתך ששיריים הפנימיים שיירי מצוה הן, הקטר איברים יוכיח. אך רבי נחמיה עצמו סובר שהפנימיים מעכבין, ולכן חייבים עליהם בחוץ.
מתניתין:
המולק את העוף בפנים, והעלה בחוץ, חייב.
ואם מלק בחוץ, והעלה בחוץ, פטור. משום שנעשה העוף נבלה,  151  כיון שאין מליקה אלא בפנים, לפיכך פטור על ההעלאה (וגם על המליקה פטור כמבואר לעיל קז, א).

 151.  כך פירש"י. וראה קרן אורה לעיל (סט א) שמקור הדין שמליקה בחוץ אינה מטהרת מידי נבילה הוא ממה שפטור עליה בחוץ, וכל זה תמוה, שהרי דרשינן לעיל (קז א) לפוטרו על מליקה משום שנאמר "ושחט" השוחט ולא המולק. וכבר הרחבנו בתחילת הפרק בנידון הראשונים אם חייב על העלאה במקום שפטור על השחיטה, ואם כן גם להעלאה אין צורך בטעם זה, ומשמע שלדעת רש"י אינם תלויים זה בזה. ובקרית ספר (פי"ח ממעה"ק) כתב, שעל המליקה בחוץ פטור משום שנבלה היא, ועל העלאה שאחריה פטור כי כבר נפטר על המליקה. וגם לדבריו יקשה מהסוגיא דלעיל כנ"ל. וכן תמוה לדבריהם שמשום נבילה פטור על ההעלאה, למה רבי שמעון מחייב עליה (כמסקנת הגמרא).
השוחט את העוף בפנים ופסלו בכך, כי טעון העוף מליקה, והעלה בחוץ, פטור על העלאתו בחוץ, מאחר שנעשה העוף ל"אינו ראוי למזבח" בשחיטתו בפנים  152 .

 152.  רש"י (ד"ה השוחט) מקשה הרי כל העולין בחוץ נפסלין ביציאתן, וכן השוחט בחוץ פסול ובכל זאת חייבין על העלאתו, ולמה כשנפסל בשחיטת פנים פטור על העלאתו בחוץ, ותירץ שבפסולי יוצא חייבתו תורה, אבל בשאר פסולין צריך שיהא ראוי להתקבל בפנים. ותמה הרש"ש על קושייתו שהרי בפסולי יוצא עדיין הוא ראוי לפנים שהרי אם עלה לא ירד, ואילו השוחט בפנים ירד, ולפיכך פטור על העלאתו בחוץ. והעלה מכך שפסול יוצא נחשב אינו ראוי לפנים אפילו אם דינו ש"לא ירד", וכבר הובא לעיל. ובעולת שלמה נקט שכוונת רש"י להקשות מעולין בחוץ שדינם בפנים שאם עלו ירדו כגון מנחת נסיכם, וקומץ מנחה ועוף לכמה שיטות לעיל (פג ב) עי"ש.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת זבחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב |