פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר נו ד: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר נו ד

סעיף ד[עריכה]

המארס את בתו קטנה, ותבעה הבעל לנשואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה (כתובות נז,ב), ואם רצה^א לכנוס, כונס, ואין ראוי לעשות כן^ב (רמב"ם מקידושין מא,א). הגה: ואם היא ובעלה מתרצים לכנוס, והאב מת, אין הקרובים יכולים למחות, אע"פ שהיא חולנית והוא ממהר לכנוס כדי ליורשה^ג (מרדכי פרק האיש מקדש).

א. רצה: ח"מ – נראה לגרוס "אם רצו", כלומר שנתרצו היא ואביה.

ב. המקור לכך הוא מקידושין מא,א: "אסור לאדם שיקדש את ביתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה", וכן נפסק בסימן לז,ח, ולמד מכך הרמב"ם שה"ה שאם כבר קידשה מ"מ אין ראוי להשיאה. הב"י מדייק מלשון הרמב"ם שאין בכך איסור (לקדש או להשיא) אלא רק אין ראוי הדבר ואילו התוס' שם סוברים שיש בכך איסור, אולם הוסיפו שעכשיו נוהגים לקדש אף קטנות משום שבכל יום ויום הגלות מתגברת ויתכן שבעתיד לא יהיה סיפק בידו לתת נדוניא ותשב עגונה.

ג. חולנית: האחרונים הקשו שהמרדכי כתב זאת בשם ר"ת והרי לדעת ר"ת אם הכלה מתה תוך השנה הראשונה הנדוניא חוזרת. הח"מ תירץ שכאן ציפה שמא תמות רק לאחר שנה, והב"ש כתב שזהו דוחק, וביאר שלא קשה כלל כי כאן שהאב מת לא הוא מכניס את הנדוניא אלא היא, ובכך הנדוניא לא חוזרת, כמבואר ברמ"א קיח,יט.

בסי' סא,א נפסק ברמ"א שחופה אינה מועילה בחולנית משום שאינה ראויה לביאה, ויישבו הב"ח והב"ש שכאן מדובר בחולה הראויה לביאה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.