פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר צא ד: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר צא ד

סעיף ד[עריכה]

היה עליה מלוה על פה ואחר כך נשאת, אינה נגבית מהבעל, דמלוה על פה אינו גובה מהלקוחות (ב"ב קלט,א ע"פ רי"ף,רמב"ם,רא"ש, דלא כר"ח ורשב"ם). הגה: מיהו אם המעות שהלוה בעין, חייב לשלם^א (רבינו ירוחם והמרדכי). ואם בא המלוה קודם שנשאת ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו, הדין עמו, ואע"פ שעדיין לא הגיע זמן הפרעון (ב"י בשם נ"י). אבל אם היה עליה מלוה בשטר, גובה מנכסים שהכניסה לבעלה. (קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות, ועברה אשה על התקנה, בעלה חייב לשלם^ב).

לוותה ע"פ ונישאת: ב"ב קלט,א: לוותה ואכלה ועמדה ונשאת – בעל לוקח הוי או יורש הוי, לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דלמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין?... אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו רבנן כלוקח והיכא דטבא ליה עבדו ליה... משום פסידא דאלמנה שויוהו רבנן כיורש, והא גבי דריב"ח דאיכא פסידא ללקוחות ושויוהו רבנן כלוקח? התם אינהו אפסידו אנפשייהו. ← דינו כלוקח אא"כ יש פסידא לאחר שלא הפסיד עצמו.

רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע: במקרה שלוותה ונישאת הבעל כלוקח ואין מוציאין ממנו.

ב"ש: ביארם שהספק בגמ' לא נפשט משום שיש להסתפק אם המלווה לאשה לא נשואה נחשב שהפסיד את עצמו, ומספק אין להוציא מהבעל, אך אם יתפוס המלווה לא נוציא מידו. עוד מעיר, שהדיון הוא רק על נכסים שבאו לבעל מהאשה, אך ודאי שא"א לגבות ולתפוס משל בעל. כמו"כ א"א לתפוס מהפירות לפי שהם של הבעל.

ר"ח,רשב"ם: הבעל אינו כלוקח משום שיש פסידא למלווה, והוא לא הפסיד עצמו.

כשהאשה חיה: עיין בסיכום לסעיף הקודם, שכאן לגבי לוותה ונישאת השו"ע לא חילק, ואילו בסע' הקודם לגבי שומא פסק כרא"ש שרק אם מתה נחשב הבעל לוקח, וכתב הב"ש שצריך לחלק בדוחק בין שומא לפירעון.

נצ"ב: מהרי"ק,מהריב"ל,סמ"ע,ש"ך,ב"ש: דינו כלוקח לכו"ע אף אם יש פסידא לאחר.

נתיבות משפט^[1]: אף בכך דינו כמילוג.

א. כשהמעות בעין: ר"ח,רמב"ם,מרדכי,רי"ו,רמ"א: אין דינו כלוקח, וגובים מהבעל.

נ"י: גם בכך לא גובים, משום שמלווה להוצאה ניתנה. ולגבי מוכרת נכסי מילוג כתב שצריך להחזיר מעות בעין או דבר הבא מחמתן, כמובא בסיכום לסי' צ,ט.

ב. קנסות: רמ"א בשם תרוה"ד: הבעל חייב לשלם. תרוה"ד דימה זאת לקרבן, שמבואר בב"מ קד,א שחייב לשלם, ואף קנס מכפר קצת. לגבי קרבן לדעת התוס' והמרדכי חייב גם על חיוביה שקדמו לנישואין ורש"י חולק.

ח"מ: בתרוה"ד משמע שחייב דוקא בעברה בשוגג, ואילו מהרמ"א משמע אף במזיד, ואולי עוסק בעברה קודם הנישואין וחייב מטעם שהעובר על התקנה יש לכך קול והוי כמלווה בשטר, אך צ"ע מניין מקורו.

ט"ז,ב"ש: תרוה"ד הסתפק בכך, ומספק הבעל פטור.

נדרה לצדקה: תרוה"ד,ב"ש – אם היא נו"נ הבעל אמנם יכול למחות בה להבא אך חייב לשלם את מה שנדרה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]