אליהו הנביא: הבדלים בין גרסאות בדף

אליהו הנביא היה נביא בתקופת אחאב מלך ישראל.

התקופה בה פעל אליהו

אליהו הנביא פעל בתקופת המלך אחאב. תקופה זו התאפיינה ביציבות ובשגשוג גשמי יחד עם ירידה רוחנית שהתבטאה בין היתר בעבודה זרה ממוסדת. עבודה זרה זו הייתה הדרדרות חמורה מתקופתו של ירבעם בן נבט שעל אף שהחטיא את ישראל בבמות עדיין הייתה זו עבודה לשם ה'. אחאב היה נשוי לאיזבל שהייתה בת אתבעל מלך צידון שהשפיעה עליו לעבודה זרה לבעל.

על פי המתואר במעשי אליהו, ניתן להבין כי רוב העם הושפע ממעשי המלך אחאב ועבד עבודה זרה לבעל. כמו כן, איזבל אף רדפה את נביאי ה' וניסתה להורגם אלא שעובדיה, האחראי על בית המלך, החביאם במערה. נקודה נוספת המציינת את ההידרדרות הרוחנית בעם מתוארת בכך שחיאל בית האלי בנה בתקופה זו את יריחו על אף גזירתו של יהושע שתישאר חרבה, ואף שילם על כך במות בניו במהלך הבנייה.

מעשי אליהו

גזירת הבצורת

בניגוד לנביאים אחרים עליהם מתואר מוצאם או שם אביהם, הופעתו הראשונה של אליהו מתבטאת בפתאומיות ובהצהרה כלפי המלך אחאב "חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". על אף שמדברים אלו ניתן להבין כי מדובר בגזירה אישית של אליהו, מדברי אליהו בהמשך ניתן גם לראות שמדובר בגזירה מאת ה' שכן הוא אומר לאישה האלמנה שה' הוא שיביא את הגשם " עַד יוֹם תת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כמו כן, עצירת הבצורת מתרחשת כאשר ה' מצווה על אליהו ללכת ולהיגלות אל אחאב מכיוון שה' עומד לתת גשם על פני האדמה.

הסתתרות בנחל כרית

לאחר ההצהרה לאחאב, מצווה הקב"ה לאליהו ללכת ולהסתתר בנחל כרית שם יוכל לשתות ממי הנחל ולקבל לחם ובשר בוקר וערב מאת העורבים. ככל הנראה מקום זה הינו אזור שומם שכן מהמסופר בהמשך על ידי עובדיהו נשמע כי אחאב חיפש את אליהו בכל האזורים והממלכות מסביב אך לא הצליח למוצאו.

האישה הצרפתית

לאחר שנה הנחל מושפע מהבצורת הקשה השוררת בעקבות הגזירה שאמר אליהו והנחל מתייבש. הקב"ה מצווה על אליהו לעבור לצרפת בצידון שם ה' ייעד לו אישה אלמנה שתוכל לכלכל אותו. אליהו מגיע לצרפת ורואה אישה מקוששת עצים ומבקש ממנה מים, ולאחר שהיא נותנת לו מעט מים הוא מבקש גם לחם. ייתכן ובדברים אלו אליהו מנסה לבחון האם אלמנה זו היא האישה אותה ייעד ה' לכלכלו. האלמנה מתנצלת ומספרת כי אין לה בבית לחם או אף חלק מעוגה כי אם כף קמח ומעט שמן. אליהו מציע לאישה לעשות לו עוגה קטנה ממה שיש לה ומבטיח לה שאת מה שיישאר תוכל היא ובניה לאכול וכי כד הקמח וצפחת השמן לא תגמר עד סוף הבצורת על ידי ה': "כּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן [תֵּת] יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

החייאת בן האישה הצרפתית

לאחר זמן בו חי אליהו אצל האישה הצרפתית, חלה בנה של האלמנה "עד שלא נותרה בו נשמה", כאשר המפרשים נחלקו האם מדובר שמת ממש רש"י או שרק היה קרוב לכך מלבי"ם. האישה האלמנה מאשימה את אליהו בכך שמגוריו של אליהו בביתה מעלה את זכרונה לפני ה' ולחטאיה וגרמה למות בנה.

אליהו לוקח את בן האישה ומשכיבו על המיטה וקורא לה': "הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ". לאחר מכן אליהו נשכב על הילד שלוש פעמים ומתפלל לה' שישיב את נפש הילד, ואכן הקב"ה נענה לתפילתו ומשיב את נפש הילד. האלמנה הצרפתית מודה לאליהו וקוראת כי עתה מעשיו הוכיחו כי הוא נביא אמת לה'.

המעמד בהר הכרמל

לאחר שלוש שנות בצורת, מתגלה הקב"ה לאליהו ומצווה עליו להיגלות לאחאב כהכנה להורדת הגשמים על ידי הקב"ה. באותו הזמן, אחאב והאחראי על ביתו, עובדיהו, חיפשו חציר שיוכלו להאכיל לבהמה כל אחד בצד אחר של האזור.

אליהו נגלה כלפי עובדיהו ומצווה עליו לקרוא לאחאב. עובדיהו חושש לקרוא לאחאב משום שהוא מפחד שעד שיקרא לאחאב אליהו יעלם, ולכן אליהו מבטיח לו כי הוא יישאר עד לבוא אחאב. אחאב מאשים את אליהו בכך שהוא האחראי על הבצורת הקשה ובכך שהוא "עוכר ישראל". בתגובה, אליהו אומר כי אשמת הבצורת תלויה על אחאב ובית אביו בכך שהחטיאו את עם ישראל בעבודה זרה ומצווה עליו לאסוף את כל ישראל יחד עם נביאי בעל ואשרה להר הכרמל.

בהר הכרמל, אליהו קורא אל העם וקורא אליהם "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו". הוא מציע לעם מבחן (הדומה למבחן שערך משה לעדת קורח) בו נביאי הבעל ואליהו ינסו להעלות קורבן ללא אש, והקורבן אשר יעלה בסוף באש יוכיח מיהו האלוקים האמיתי. נביאי הבעל מנסים להקריב במהלך כל היום עד הצהריים אך האש לא מגיעה לקורבן. אליהו לועג לנביאי הבעל ומציע להם לקרוא בקול גדול כי אולי אלוהיהם ישן. לאחר כישלון נביאי הבעל, אליהו קורא לעם לעזור לו לבנות מחדש את מזבח ה' ההרוס שהיה בכרמל, ומניח על המזבח 12 אבנים כמספר שבטי ישראל ועשה תעלת מים סביב המזבח. הוא מתפלל לה' שייקח את קורבנו וה' נענה לקריאתו ויורדת אש מהשמיים ושורפת את הקורבן יחד עם העץ, האבנים וכל המזבח. העם משתכנע ממעשי אליהו וקורא "ה' הוא האלוהים ה' הוא האלוהים". אליהו קורא לעם לתפוס את נביאי הבעל והוא שוחטם בנחל קישון.

אליהו קורא לאחאב ללכת לאכול ולשתות כי הגשם עתיד להגיע. אליהו שם ראשו בין ברכיו ואומר לנערו להסתכל לעבר הים האם הוא רואה שם ענן, והנער עונה לו כי איננו רואה מאומה. לאחר שבע פעמים הנער רואה לבסוף עב קטנה ואז קורא אליהו לאחאב לנסוע כי הגשם עתיד לרדת. אחאב נוסע לביתו כאשר יד ה' הייתה על אל

קנאותו

ניסיו

עלייתו השמיימה

בספר מלכים ב פרק ב פסוק א נאמרה פתיחה למעשה עלייתו של אליהו השמימה: "וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְדֹוָד אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל". בהמשך, שם בפרק ב, מתוארת עלייתו של אליהו השמימה: "(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם: (יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים". מצירוף שני התיאורים עולה, כי אליהו עלה ברוח סערה השמימה, ובעלייתו נראו לאלישע רכב אש וסוסים.

• רד"ק על מלכים ב פרק ב פסוק א - "אלא הנרא' לאלישע אמר רכב אש וסוסי אש אבל הרוח אינ' נראית. ורוח הסער' העלתה אותו מן הארץ אל האויר כמו שמעלה הדברים הקלים כן העלת' אותו ברצון הא-ל על גלגל האש ושם נשרפו בגדיו זולתי האדרת וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. ומה שנראו רכב אש וסוסי אש לאלישע [=שהרי שלא בהם עלה אליהו, אלא ברוח סערה] - להודיע בו כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו כמו שאמר אלישע אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". ובהמשך על מלכים ב פרק ב פסוק יא כותב רד"ק: "ויעל אליהו בסערה - כמו שפירשנו. ופירוש השמים - לענין הגוף: האוירי, כמו אשר תעוף בשמים. ולענין הרוח: השמים העליונים עם המלאכים שיכנו להם השמים. כמו הללו את ה' מן השמים. ואליהו נעשה רוחני, והגוף כלה באש העליוני, ושב כל יסוד אל יסודו. ואלישע ראה העלותו מן הארץ, ובהיותו לאויר ראה דמיון רכב אש וסוסי אש שהפריד בין שניהם. כלומר בראותו כי נפרד ממנו מעת אשר הועלה וכן בגדיו כלו באש זולתי האדרת שנפלה מעליו כדי שיקחנו אלישע להכות בה המים".
• עוד מביא הרד"ק על מלכים ב, א: "ודעת המונינו גם חכמינו, כי הכניסו האל בגן עדן עם גופו כמו שהי' אדם הראשון קודם שחטא וכן הכניס חנוך שם, ובדרש כי עשרה הם שנכנסו חיים לגן עדן".
• רלב"ג על מלכים ב פרק ב פסוק א - "בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים - אי אפשר שיובן שהעלהו השמים כי לא יעלו שם אלו הגופות -אבל הכוונה בו בגובה האויר, כאמרו ערים גדולות בצורות בשמים ומגדל וראשו בשמים. והנה נשאהו רוח ה' במלאכות ה' אל מקום לא נודע עדיין והוא חי שם כמו שבארנו.
• מלבי"ם על מלכים ב פרק ב פסוק יא - "והנה רכב אש - זה מליצה על שהתפשט מן החומריות ולא נשארו רק שני יסודות הקלים אש ורוח, שנגד האש נדמה לו רכב אש ונגד הרוח ראה שעלה בסערה, ששני יסודותיו הקלים נשאו גופו לשמים, הנה כל עוד שהגוף מורכב מארבע יסודות יש להנפש חיבור עם הגוף ולא יוכל לפשוט את השמלה רק ע"י המות, אבל אחר שהאש לחכה שני יסודות הכבדים עפר ומים, כמו שאש השמים לחכה את העפר והמים בהר הכרמל (למעלה א' י"ח) אז הפרידו גם שניהם - רצוני שני המתדבקים שהוא הנפש והגוף, כי אז נעשה פירוד ביניהם עד שגופו נהיה כבגד אשר ברצונו ילבשנו וברצונו יפשיטנו, ואז עלה בסערה השמים...".

אליהו באגדה

אליהו בברית

לפי המסורת מגיע אליהו להשתתף בכל ברית מילה, ונהוג להכין כסא בשבילו הנקרא "כסא של אליהו". נהוג שלאחר הנחת התינוק על כסא של אליהו, המוהל ואבי הבן אומרים "זֶה הַכִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב" יורה דעה רסה יא. לאחר מכן אומר המוהל "אֵלִיָּהוּ מַלְאַךְ הַבְּרִית. הִנֵּה שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. עֲמוֹד עַל יְמִינִי וְסָמְכֵנִי".

מקור המנהג הוא מהפסוקים בספר מלכים מלכים א יט כ שם קובל אליהו לפני הקב"ה על כך שישראל עזבו את בריתו: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מדברי המדרש בפרקי דרבי אליעזר ‏^[1] עולה שאליהו קבל על ברית המילה ולכן ענה לו הקב"ה "חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתם רואה בעיניך". בספר הזוהר מובאים הדברים באופן מעט שונה שם אומר הקב"ה לאליהו כי ישראל שמרו על בריתו ובתור הוכחה הוא אומר לאליהו להשתתף בכל ברית מילה ולהעיד על ישראל. יש המסבירים כי משום מעשה זה אליהו גם מכונה "מלאך הברית" בספר מלאכי מלאכי ג א.

הקשר בין אליהו למוצאי שבתות

במוצאי שבת, נהגו רבים לשיר שירים הקשורים לאליהו הנביא בסעודת מלווה מלכה, כאשר ישנם הסברים שונים לקשר בין אליהו ומוצאי שבת. בספר המנהיג מובא שאליהו הנביא עתיד לבשר על בוא המשיח במוצאי שבתות. הוא מסתמך על דברי הגמרא עירובין מג א האומרת שהוא לא עתיד להגיע בערבי שבת ובשבת משום הטורח ולכן הזמן המתאים לחכות לו הוא במוצאי שבת הלכות שבת קעא. מנגד, המהרי"ל כתב שיש קשר עקרוני בין מוצאי שבתות לאליהו משום שבמוצאי שבתות הוא יושב ומחשב את זכויותיהם של ישראל הלכות שבת.

האבודרהם כתב שהדבר קשור לדברי הגמרא שבת קיח ב שאילו שמרו ישראל שתי שבתות נגאלו. לדבריו כיון שאמרו אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, על כן אנו אומרים להקב"ה הרי שמרנו את השבת מעתה שלח לנו את אליהו הנביא וסמן לנו את הגאולה. באופן אחר, יש שאמרו שכשם שהבדלה הוא סימן להבדיל בין קודש לחול, כך אליהו הנביא יבדיל בין כשרים לפסולים בישראל.

כוס של אליהו בליל הסדר

ערך מורחב - ארבע כוסות#כוס חמישית

הגמרא בפסחים ‏^[2] מביאה ברייתא האומרת כי " רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול". יש מהראשונים שגורסים כגרסת הגמרא אצלנו שמדובר בכוס הרביעית ‏^[3] ומאידך יש הגורסים "כוס חמישי גומר עליו את ההלל" ומבארים כי יש להוסיף כוס חמישית נוספת על ארבע הכוסות ‏^[4]. להלכה, נפסק בשו"ע ‏^[5] שאין לשתות יין לאחר ארבע כוסות אלא רק מים ולכן אין נוהגים לשתות כוס חמישית אך עדיין נוהגים למזוג את הכוס החמישית ולא לשתות ממנה. למרות שבספרי הפוסקים התייחסו לכוס שעל הלל הגדול בשם "כוס חמישית" דבק בה הכינוי "כוס של אליהו".

יש שהסבירו שמשמעות כוס זו היא משום הגאולה העתידית ולכן היא מכונה "כוס של אליהו" משום שהוא עתיד לבשר על הגאולה. הגר"א פירש באופן אחר ‏^[6] וכתב שקוראים לכוס כוסו של אליהו משום שישנו ספק האם שותים כוס זו, וכאשר יבוא אליהו הוא יפשוט את הספק ולכן מוזגים כוס לכבודו שכאשר יגיע נדע האם יש לשתותה.

פיוטים לכבודו

אליהו הנביא/ מחבר לא ידוע

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי בִּמְהֵרָה יָבֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד

אִישׁ אֲשֶׁר קִנֵּא לְשֵׁם הָאֵל אִישׁ בֻּשַּׂר שָׁלוֹם עַל יַד יְקוּתִיאֵל אִישׁ גָּשׁ וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אִישׁ דּוֹרוֹת שְׁנֵים עָשָׂר רָאוּ עֵינָיו אִישׁ הַנִּקְרָא בַּעַל שֵׂעָר בְּסִמָּנָיו אִישׁ וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו

אִישׁ זָעַף עַל עוֹבְדֵי חַמָּנִים אִישׁ חָשׁ וְנִשְׁבַּע מִהְיוֹת גִּשְׁמֵי מְעוֹנִים אִישׁ טַל וּמָטָר עָצַר שָׁלשׁ שָׁנִים

אִישׁ יָצָא לִמְצֹא לְנַפְשׁוֹ נַחַת אִישׁ כִּלְכְּלוּהוּ הָעוֹרְבִים וְלֹא מֵת לַשַּׁחַת אִישׁ לְמַעֲנוֹ נִתְבָּרְכוּ כַּד וְצַפַּחַת

אִישׁ מוּסָרָיו הִקְשִׁיבוּ כְמֵהִים אִישׁ נֶעֱנֶה בָאֵשׁ מִשְּׁמֵי גְבוֹהִים אִישׁ סָחוּ אַחֲרָיו ה' הוּא הָאֱלֹהִים

אִישׁ עָתִיד לְהִשְׁתַּלֵּחַ מִשְּׁמֵי עֲרָבוֹת אִישׁ פָּקִיד עַל כָּל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אִישׁ צִיר נֶאֱמָן לְהָשִׁיב לֵב בָּנִים עַל אָבוֹת

אִישׁ קָרָא קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' בְּתִפְאָרָה אִישׁ רָכַב עַל סוּסֵי אֵשׁ בִּסְעָרָה אִישׁ שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם מִיתָה וּקְבוּרָה

אִישׁ תִּשְׁבִּי עַל שְׁמוֹ נִקְרָא תַּצְלִיחֵנוּ עַל יָדוֹ בַּתּוֹרָה תַּשְׁמִיעֵנוּ מִפִּיו בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה תּוֹצִיאֵנוּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

אִישׁ תִּשְׁבִּי תַּצִּלֵנוּ מִפִּי אֲרָיוֹת יְבַשְׂרֵנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשַׂמְחֵנוּ בָּנִים עַל אָבוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת

אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָנָיו בַּחֲלוֹם אַשְׁרֵי מִי שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם וְהֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם

כַּכָּתוּב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם

על בית זה/ רבי יוסף חיים מבגדד

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

אֵלִיָּהוּ בַּעַל הָאוֹת

מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת

זָכָה וְעָשָׂה נִפְלָאוֹת

אַשְׁרֵי הָעַיִן רָאַתְהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

לָבַשׁ קִנְאָה בְּתוֹךְ עַמּוֹ

וְהָיָה ה' עִמּוֹ

זָכָה וְלָקַח לְעַצְמוֹ

נֶפֶשׁ נָדָב וַאֲבִיהוּא

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

יָדָיו רַב לוֹ בְּקִנְאָתוֹ

נָתַן לוֹ הָאֵל בְּרִיתוֹ

הַחַיִּים וְשָׁלוֹם אִתּוֹ

רוּחַ ה' תַּנְחֵהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

הוּא בְאַרְבַּע עֲפִיפָתוֹ

וּבִשְׁמֵי מְרוֹמִים בֵּיתוֹ

אַשְׁרֵי אִישׁ יִזְכֶּה לִרְאוֹתוֹ

וְיִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּיהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

וְאַשְׁרֵי נוֹתֵ� לוֹ שָׁלוֹם

וְהוּא מַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם

הַלְוַאי נִרְאֵהוּ בַחֲלוֹם

וְנִשְׂבַּע מֵאוֹר פָּנֵיהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

חַי וְקַיָּם בְּעֹז וָאֵל

יַמְלִיץ טוֹב בְּעַד יִשְׂרָאֵל

וְחִישׁ יָבֹא עִם הַגּוֹאֵל

נָאווּ עַל הָרִים רַגְלֵהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ

הוּא יִכְתֹּב זָכִיּוֹתֵינוּ

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתֵנוּ

בְּעֵץ הַחַיִּים יוֹשֵׁב הוּא

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

קוֹל אֵלִיָּהוּ יַשְׁמִיעַ

שָׁלוֹם וִישׁוּעָה יַזְרִיעַ

כִּי עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ

נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

אל אליהו/ רבי אברהם אבן עזרא

אֵלִי אֵלִיָּה הַנָּבִיא הָבֵא נָא

בּוֹ יִרְתֹּם רִכְבּוֹ נָע בַּשְּׁבִי כִּי בוֹ

לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם לֹא רָאָה שֵׁנָה

רַב מַחְלִי בִּרְאוֹת כַּחְשִׁי וּמְשַׂנְאוֹת

יָפוֹת וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה

הַשְׁקֵה צוּר מֵי רֹאשׁ צָר עֵינָיו יִלְטֹשׁ

יוֹם עֵינַי לִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּשְׁעֶינָה

מָתַי תַּרְאֶה אוֹת יֶשַׁע אֶל קוֹרְאוֹת

לָךְ וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן וַתִּבְכֶּנָה

מַלְאַךְ הַגּוֹאֵל לִפְנֵי דַל שׁוֹאֵל

אָנָּא הָאֵל אֵל אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא

אערך מהלל ניבי/ רבי דוד חסין

אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי לִפְנֵי אֱלֹהֵי אָבִי לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

נָטַע הָאֵל בִּישֻׁרוּן חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן אִישׁ מִגֶּזַע אַהֲרֹן מְשָׁרֵת צוּר מִשְׂגַּבִּי

כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן הוּא פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבִּי

יוֹם קִנֵּא קִנְאַת הָאֵל הָרַג בְּכֹחַ וָאֵל נְשִׂיא שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל וּבַת צוּר שְׁמָהּ כָּזְבִּי

דִּין שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ אִישׁ אֲרָמִית מִשְׁכָּבוֹ קַנָּאִים הֵם פּוֹגְעִים בּוֹ וַיֹּאמֶר אָרִיק חַרְבִּי

וַיָּקָם מִתּוֹךְ עֵדָה רֹמַח בְּיָדוֹ הָדָה וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה נִתְגַּבֵּר כְּמוֹ לָבִיא

דָּקַר בְּחַרְבּוֹ אוֹתָם כְּדֶרֶךְ שְׁכִיבָתָם עַל הָאָרֶץ חֲבָטָם וּלְמֹשֶׁה אוֹתָם הֵבִיא

בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי עוֹלָם נָתַן לוֹ שָׂכָר מֻשְׁלָם בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם וַיְכַפֵּר עֲלֵי חוֹבִי

נִסִּים עֶשֶׂר וּשְׁנַיִם בְּדִבְרֵיהֶם שְׁנוּיִים עָשָׂה לוֹ דַר שָׁמַיִם צוּרִי גּוֹאֲלִי אָבִי

אֱמֶת בְּפִיהוּ הָיָה לְאַלְמָנָה עֲנִיָּה עֵת אֶת בְּנָהּ הֶחֱיָה וּלְנַפְשׁוֹ אָמַר שׁוּבִי

הַשֶּׁמֶן גַּם הוּא שָׁרְתָה בְרָכָה בּוֹ וְהָיְתָה כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלְתָה וַתִּגְדְּלִי וַתִּרְבִּי

רוֹדְפִים אַחֲרֵי תֹהוּ הִכָּה בְּשֵׁבֶט פִיהוּ וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא אֱמֶת וְאַתָּה נָבִיא

וְגָזַר אֹמֶר עָשָׂה מִסְפַּר שָׁנִים שְׁלֹשָׁה מָטָר לֹא נָתַן אַרְצָה הוּא הַמּוֹצִיא הַמֵּבִיא

נָתַן לוֹ הָאֵל מַהְלְכִים בְּעוֹלַם הַמַּלְאָכִים וּלְעִתּוֹת הַצְּרִיכִים הוּא נִגְלָה כַּעֲרָבִי

בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה עָלֹה עָלָה בַסְּעָרָה אֱלִישָׁע אֵלָיו קָרָא וַיֹּאמֶר אָבִי אָבִי

נַפְשִׁי לַיְלָה אִוַּתְהוּ מִי יִתֵּן אֶמְצָאֵהוּ פֶּתַח בֵּיתִי אֶרְאֵהוּ יַשְׁקִיף בְּעַד אֶשְׁנַבִּי

חֲסִין קָדוֹשׁ אֶקְרָאָה אִישׁ אֲשֶׁר פָּנָיו רָאָה הֵן כַּבִּיר יָדוֹ מָצְאָה תְּשׁוּרָה אֵלָיו אָבִיא

חֵן חֵן לוֹ אִישׁ לוֹ נִגְלָה בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיְלָה וּבִבְרִית דַּם הַמִּילָה בֹּא יָבֹא רָץ כַּצְּבִי

זָכוּר לְטוֹב יָאִיר נֵרִי יְבַשֵּׂר צִיּוֹן עִירִי יֹאמַר לָהּ הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי

קוֹל זִמְרַת שִׁיר מַהֲלָלִי יִרְצֶה צוּרִי גּוֹאֲלִי וְלֹא דּוּמִיָּה לִי כָּל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי

סיפורי אליהו הנביא

• אליהו הנביא והדייג -

תנא דבי אליהו זוטא פרק יד - פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין, ואמר לי רבי יש לי דברים שאני משיבו בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה ואמרתי לו בני מה מלאכתך ואמר לי ציד אני ואמרתי לו בני מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים. ואמר לי רבי בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים ואמרתי לו ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים ולדברי תורה שכתוב בה (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים. מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח ואמרתי לו בני אל ירע לך אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו ענין שהן עוסקין בו אבל מעשיהן מוכיחין עליהן ועליהן ועל כיוצא בהן ועל העושים כמעשיהן מהו אומר הכתוב עליהן (ישעיה יט) ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי ראשית ואחרית הדברים כולן יראת שמים ומעשים טובים.

הקודם: אחיה השילוני

מעתיקי השמועה

הבא: אלישע הנביא