בר בי רב דחד יומא
|
|
בַּר בַּי רַב דְּחַד יוֹמָא הוא יום עיון ללימודי יהדות לאנשים ונשים אשר עסוקים בשאר ימי השנה בלימודים, מלאכה ובעבודה. יוזם הרעיון הוא האדמו"ר מקאליב שהחל ביישום הרעיון לפני שמונה-עשרה שנה. מאז השתתפו בימי העיון יותר משש-מאות אלף איש בארץ ובחו"ל.
המקור למנהג[עריכה]
חז"ל מספרים במסכת חגיגה "רב אִידֶי אֳבוּהּ דרבי יעקב בר אִידִי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב ( היה רגיל שהיה הולך שלשה חודשים לעסקיו ויום אחד היה בבית הרב, ושוב נוסע לעסקיו ושוב חוזר ליום אחד לבית הרב [1] והוו קרו ליה רבנן ( והיו קוראים לו בלגלוג) בַּר בַּי רַב דְּחַד יוֹמָא. חלש דעתיה (נעלב). קרי אנפשיה( וקרא על עצמו את הפסוק) "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ, אֶהְיֶה--קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ, וַיַּעֲנֵהוּ; שְׂחוֹק, צַדִּיק תָּמִים" ( איוב, י"ב,ד'). א"ל ר' יוחנן במטותא מינך לא תעניש להו רבנן ( בבקשה ממך אל תעניש את הרבנים). נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש ( יצא ר' יוחנן לבית המדרש ודרש " וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן ( איוב, נ"ח, ב'). וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו ? אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. וכן במדת פורענות דכתיב: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם--יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי. ) במדבר י"ד, ל"ד ).וכי ארבעים שנה חטאו והלא ארבעים יום חטאו? אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו - הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה " ( ה' דף ב')
רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי היה רגיל ללכת לעסקיו שלושה חודשים ולמד אצל הרב שלו יום וחזר שלושה חודשים. כלומר יום אחד של לימוד תורה היה המוקד ההליכה ברגל שישה חודשים : שלשה חודשים - מעסקיו אל הרב ושלשה חודשים - מהרב חזרה לעסקיו.
הרקע בהווה[עריכה]
האדמו"ר מקאליב, הנוהג לומר דברי פתיחה ביום העיון [2], מציין את הצלתו מאושוויץ ומציג זאת בתור המניע שהביאה אותו ליזום ימי העיון. וכך הוא מספר:
"אנחנו זכינו שהקב"ה לקח אותנו לאושוויץ. מאושוויץ לקחו אותנו לוורשה-גיטו. ועוד ועוד מחנות. בוורשה-גיטו לקחו אותנו ארבע אנשים מהחברה, כמה שניות לפני שרצו לזרוק אותי באש. בטח, מה יהודי אומר? שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואז, הבטחתי לקב"ה. אמרתי: רבונו של עולם, שמע ישראל אחרון, איך אני אגיע אף פעם לבית-אל, איך? תן לי לחיות. אני מבטיח לך, אם נזכה, נגיד שמע ישראל בין אנשים חיים. זכינו. זה סיפור גדול של ימים ושנים, לספר, איך יצאנו משמה, באנו לאמריקה, (ורק קרוב משפחה אחד שנשאר) והיינו באמריקה בניו-יורק, בנינו ברוך-ה' מוסדות. לפני שלושים שנה באתי לארץ-ישראל לראות. כשהגעתי הנה, אז אמרתי: איך ומה - אני לא יודע, אבל אנחנו צריכים להגיע לארץ-ישראל, לבנות את הארץ. נו, ברוך-ה'. למחר יהיה עשרים ושבע שנים שהגענו לארץ. זכינו להקים בטבריה, בראשון-לציון קהילה שלמה, בירושלים, בבני-ברק, כוללים, ישיבה וכו'. אבל, ברוך-ה', עכשיו לפני שמונה עשרה שנה, זכינו להקים 'בר בי רב חד יומא'" (מקור=יום העיון בהתנחלות בית אל)
והוא מוסיף זכרונות מהשואה: "בבוקר אחד אני יוצא ואני רואה על פסי-רכבת ילד בן 12 בערך אומר משהו, זה לא יכול להיות גוי, מה אני יכול להגיד. למחר עוד פעם, מחרתיים עוד פעם. אני חשבתי, זה מוכרח להיות ילד יהודי, הלכתי אליו, אמרתי - תשמע, תגיד לי, אתה יהודי? התחיל לבכות, איי איי איי, אמרתי לו אני גם כן יהודי, חיבק אותי ובכינו ביחד, אפשר שעה. שאלתי אותו: מה שמך? אמר: יצחק ויניק מוורשה. שאלתי אותו: מה אתה אומר כל בוקר? אמר לי ככה: כש-S.S באו ולקחו אותי, אמא רצה אחרי ואמרה - יצחק, כל הצרות שעברנו לא היה לנו הזדמנות ללמד אותך תורה, אבל את ה"שמע ישראל" אתה זוכר. איפה שאתה תהיה תגיד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זה הכוח של עם-ישראל. לא על-ידי כל מיני דברים."
מלקחי האדמו"ר[עריכה]
האדמו"ר מקאליב נוהג לספר בפני באי יום העיון על תולדות ההתיישבות החרדים לארץ ישראל ואת קשריו עם כל סוגי הישובים בארץ.הוא עצמו כבר עשרים ושבע שנה בארץ. ר' מנדל מקוצק, תלמיד בעל שם, בא לפני מאתיים שנה עם כמה מאות איש. הוא היה אומר "כשאתה בא לארץ והארץ אוהבת אותך אז אתה רואה רק יפה. אבל אם אתה לא בסדר אז אתה לא רואה שום דבר."
הוא נוהג לציין את השמחה שבאירועי "כולל בר בי רב". ומתחיל בשירה, השיר הראשון זה השיר על שמע ישראל. ובהזדמנות זו הוא מספר: "כשאני הייתי בחיל-האויר בחיפה, אספנו אז כארבעת-אלפים חיילים וקצינים ואז באותו מקום אנחנו הלְחנו דבר קטן אבל נכנס בשמחה אצל רבבות. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. בטח, נשים אסור להן לשיר כשאנשים שומעים, אבל מחיאות כפים כן. אני רוצה התלהבות קצת."
והוא מספר על עוד חוויה מהצבא: "הייתי פעם בחיל השריון. חבורה גדולה ב"ה, מאות מאות טירונים. הם עייפים. הרב אריאל דיבר שמה והם ישנים ככה ככה. הגיע התור שהרב'ה מקאליב ידבר. אני ראיתי - עייפים, מה? אז אמרתי - חבר'ה, תלכו לישון. אז ראיתי איזה שמחה שמה. איי איי איי, שעה וחצי דיברנו. אחר-כך דיבר המפקד שמה ואמר - הרב'ה צודק."
בהתנחלות בית אל הוא מתיחס למצב הבטחוני. "אבן מאסו הבונים" - זורקים אבנים, אז "היתה לראש פינה". לא צריכים לפחד. אבן זה ר"ת "באורך נראה אור". האבנים האלה יביאו להיפך. מה רוצה פרעה? מה אומר פרעה? "פן ירבה" - זורקים אבנים, הקב"ה אומר "כן ירבה". "פן" זה ספיקות, פן - כן או לא?"
ובנושא האקטואלי של ההפלות הוא מספר: " אתם יודעים הסיפור של אדם גדול בצבא, הכוונה לרפול שסיפר איך הוא נולד. אמא שלי הלכה לעשות הפלה והרופא ביקש שתי לירות. אז היה עוד לירות אנגליות. לא היה - רק לירה אחת, עוד קצת קצת, לירה וחצי. אז אמר הרופא - לא, אני רוצה שתיים, שתי לירות. זה היה רופא עליון. אז אני נולדתי"