גאווה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגאווה היא גבהות הלב מתאפיינת בשכחת ה'. הוזהרנו עליה בתורה: "השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים" (דברים ו, יב).

איסור הגאווה[edit]

הגאוה אסורה אפילו בלב, שנאמר (משלי טז, ה): "תועבת ה' כל גבה לב".

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב, הלכה ג) כותב, כי יש להתרחק מאוד מן הגאוה: "יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד. לפיכך נאמר במשה רבינו: "ענו מאוד", ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך ציוו חכמים: מאוד מאוד הוי שפל רוח".

גנות הגאווה[edit]

בגמרא (סוטה ה, א) מובא: "כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאוה), אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא): גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי 'אותו' אלא 'איתו' לא אוכל".

מוסבר על עניין זה שהמתגאה "תופס מעצמו" כאילו הוא גדול בעולם, בעוד שה' הוא מלוא כל הארץ כבודו, ואינו יכול לסבול שהאדם מתגאה נגדו.

"ועתה בני דע וראה", כותב הרמב"ן באגרתו, "כי המתגאה בלבו על הבריות, הוא מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: ה' מלך גאות לבש. ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא, שנאמר: והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה, כבר נאמר: מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שווה לפני המקום. כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים. לכן השפל עצמך וינשאך המקום".

ראו גם[edit]