זיקה
|
|
הגדרה[עריכה]
זיקה היא קשר אישות שקיים בין אשה שבעלה מת ולא השאיר אחריו בנים לבין אחי המת, לפני היבום או החליצה. היבמה אסורה לעולם קודם היבום או החליצה.
מקור וטעם[עריכה]
במהותה חקר האתוון דאורייתא (ח בתחילתו) בין ארבעה צדדים:
- אישות של הבעל (שהיבמה עדיין קשורה לבעלה המת).
- האישות של הבעל עברה (נתרוקנה) אל היבם.
- אישות חדשה של היבם (ולא שאישות הבעל עברה אליו, כצד הקודם, אלא אישות הבעל הסתלקה לגמרי, ואישות היבם היא אישות חדשה) (וכן חקר הדרכי משה (דרכי הקניינים ז-ז ד"ה אכן) האם הזיקה היא המשכת האישות הראשונה או אישות חדשה. עוד חקר הדרכי משה שם (ז-ח ד"ה וממילא) האם הזיקה היא דבר המסתעף, שהאישות עצמה נעשתה מתחילה רק כל ימי חייו של הבעל, והזיקה אחר מותו באה ממילא ע"י דין התורה, או שהיא חלק מהאישות עצמה, שהאישות עצמה חלה מתחילה גם לבעל וגם לאחיו).
- איסור חדש (אך אישות הבעל הסתלקה לגמרי).
בקשר בין הזיקה ליבום ולחליצה חקרו האחרונים האם במיתת הבעל חלה הזיקה והיא מחייבת יבום או חליצה (ולפי זה הזיקה היא אישות ממש), או שבמיתת הבעל היבמה מתחייבת ביבום או חליצה, והחיוב הזה גורם לזיקה (ולפי זה הזיקה היא בגדר "כל העומד") (המידות לחקר ההלכה א-כב ודרכי משה דרכי הקניינים ז-יב: לבבלי הזיקה מחייבת יבום או חליצה ולירושלמי חיוב היבום והחליצה גורם לזיקה. וכן חקר בזה מפענח צפונות י-ד).
פרטי הדין[עריכה]
בזמן החלות חילק הגר"ש שקאפ (יבמות כה ד"ה ונראה), שלדעה שיש זיקה היא כקניין אישות, וחלה מזמן מיתת הבעל עד החליצה, ולא צריכה להיות בכל רגע ראויה ליבום, אלא רק בזמן מיתת הבעל. אך לדעה שאין זיקה אינה כקניין אישות, וצריך שבכל רגע תהיה ראויה ליבום (ואינה קניין אישות).