חלוקות התורה: הבדלים בין גרסאות בדף

הפסוקים

בתלמוד במסכת ? (?) נמצאת מימרה זו:

""?""

מתוך הנזכרים בה שייכים גם עניין הפסוקים וגם הטעמים לעניין של חלוקות התורה כדלהלן.

פסוק כמשפט

בד"כ כל פסוק בתורה הוא משפט העומד בפני עצמו, וציון סוף פסוק (עי' להלן) הוא כנקודה הנהוגה בכתיבה שלנו בסוף משפט.

אמנם בראשונים הזכירו פסוקים יוצאים מהכלל שבסיומם לא מסתיים עניין. הראב"ע ...

אופן סימון הפסוקים

בס"ת אין מסמנים כלל את החלוקה לפסוקים, וס"ת שסומנו בו הפסוקים פסול (?). אמנם בחומשים הנדפסים סוף פסוק מסומן ע"י נקודתיים (:). מלבד זאת סוף פסוק מצויין בסימן מיוחד בכלל מערכת סימני הטעמים, ע"י מתג קטן תחת המילה האחרונה בפסוק.

\בכת"י של התנ"ך / דפוסים ישנים\ לפעמים מחמת חוסר מקום השמיטו את סימן הנקודתיים לסוף פסוק ונשאר רק סימן המתג (?).

משמעות הלכתית לחלוקה לפסוקים

א) בקריאת התורה בציבור אין לקרוא לעולה אחד פחות משלושה פסוקים, וכן אין לקרוא לכל העולים ביחד פחות מעשרה פסוקים (?).

ב) אין לקרוא לעולה לתורה חצי פסוק (?). {בקריאות במועדים מסויימים שבהם העניין שאותו צריך לקרוא אינו מספיק ארוך נחלקו האמוראים אם לכפול פסוק או לחלק פסוק לשנים וכל אחד מהעולים יקרא חצי ממנו. ההלכה ..., אצלנו יש שאלה בעניין זה בקריאה לפורים [מח' ספרדים ואשכנזים] ובקריאה לחול המועד [...]}

מסורת

בתלמוד הבבלי (גיטין ?) שואל אמורא את רעהו מחמת ספק במניין הפסוקים למה לא נמנה אנחנו את הפסוקים, והשיבו השני ...

מניין הפסוקים בתורה נזכר למעלה בעניין החלוקה לחומשים.

הטעמים

ערך מורחב - טעמי המקרא

כמו שנזכר למעלה, טעמי המקרא מקורם בסיני. כלומר, כשנתנה התורה הכתובה נתנה עמה מסורת כיצד יש לקרוא אותה, לא רק מבחינת הניקוד כגון "בָּרָא" ולא "בְּרׂא" אלא גם מבחינת הטעמת המילים מלעיל ומלרע, ועוד יותר מזה באופן שתובחן השאלה מהתשובה הנושא מהנשוא וכדו' עי' ספר הכוזרי מאמר שני סימן עב. {בכ"ז צ"ע, וראיתי ברב ברויאר "טעמי המקרא" שכתב שזו מחלוקת בגמ' והלכה שאינם בסיני ותימה}

הטעמה זו לא נמצאת בידינו באופן של הקראה מוטעמת בלבד אלא בניגון נאה כעין שירה, אך אין זה שייך לנושא שלנו. כאן נעסוק רק באופן שבו הטעמים משמשים לפיסוק המשפט בצורה נכונה.

כתיבת הטעמים

בדור מסויים העבירו את המסורת שבע"פ של הטעמים לכתב, ונתנו לכל ניגון והטעמה סימן כתוב המיוחד לה. סימנים אלו אינם נכתבים בס"ת כמו שגם הניקוד לא נכתב בס"ת, ונכתבים רק בחומשים ותנכי"ם המשמשים לקריאה ולימוד.

סוגי הטעמים

הטעמים מתחלקים לשני סוגים עיקריים - א. מפסיקים. ב. משרתים. וההבדל ביניהם הוא בכך שהטעמים המפסיקים משמשים לעצירה בסוף עניין והמשרתים מחברים את המילים שבתוך העניין.

הטעמים המפסיקים מתחלקים לארבע דרגות - א. קיסרים. ב. מלכים. ג. משנים. ד. שלישים. כל סוג משמש להפסקה קטנה יותר מהסוג שלפניו.

לפירוט כל הטעמים ותפקידיהם עי' טעמי המקרא.

טעמים כפולים

יש מקומות בתורה שבהם ישנם שתי אפשרויות הטעמה שונות. הידועים שבהם הם עשרת הדיברות שבחומש שמות (?) ושבחומש דברים (פרק ? פס' ?-?), שבקריאה בציבור נקראים באופן שונה מהקריאה ביחיד (ויש בזה מנהגים שונים). אך מלבדם יש הטעמה כפולה גם ?.

משמעות פרשנית

ראב"ע, שד"ל, הרב ברויאר ...

בכלל לימוד תורה?

אף על פי שמעיקר הדין אין לקבל שכר עבור לימוד תורה, למלמדי תינוקות מותר לקבל כיון שמלמדים את הילדים טעמים ועל זה מותר לקבל שכר [כיון שאינו בכלל לימוד תורה - ?] (?). וכנראה הכוונה ללימוד אופן הקריאה המוטעמת במנגינה ולא לעניין לימוד הפיסוק שעל פי הטעמים שמסתבר שהוא תורה גמורה. ^{(דרוש מקור)}

פרשות השבוע

תקנת עזרא הסופר לקרוא בכל שבת בתורה בבית הכנסת (?). מה קוראים? שני מנהגים היו בישראל, מנהג אחד לקרוא בכל שבת סכום מסויים החל משבת ראשונה שאחרי שמיני עצרת עד שישלימו קריאת התורה כולה בשנה הבאה בשמיני עצרת (ובחו"ל ביו"ט שני של שמיני עצרת). והמנהג השני היה שסיימו קריאת התורה בשלוש שנים. כיום קיים (כנראה) רק המנהג הראשון.

לשם סיום קריאת התורה בשנה חילקו את כל התורה למספר חלקים כפי מניין השבתות בשנה בהם קוראים בתורה, כל חלק כזה נקרא פרשה, ומשום שלכל שבוע ישנה הפרשה שלו נקראת פרשת השבוע.

שיקולים בחלוקת הפרשות

השיקול הראשון הוא מספר שבתות השנה כנ"ל, אך כיון שמספר זה משתנה משנה לשנה ישנם ג"כ מספר שונה של פרשות בכל שנה. עיקר השינוי בין השנים הוא מצד שיש שנים פשוטות ושנים מעוברות שהן ארוכות יותר ויש בהן יותר שבתות, אך יש שינוי נוסף מצד השבתות שחלים בהן חגים כיון שבשבתות אלו קוראים קריאה המיוחדת לחג ולא את קריאת השבת.

שיקולים נוספים הם דברי ? שיש לקרוא . לפני שבועות ו? לפני תשעה באב ו? לפני סוף השנה לקיים תכלה שנה וקללותיה ^{(דרוש מקור)}, לכן הפרשות האחרונות קצרות יותר כדי שהקללות יקראו לפני סוף השנה הקודמת.

מלבד זאת ודאי שהחלוקה נעשתה גם על פי התוכן.

מנהגים שונים

מלבד המנהג הנ"ל לסיים התורה בשלוש שנים ולפיו ודאי החלוקה שונה, היו גם שיטות שונות בתוך המנהג של הקריאה בשנה אחת. בספרד היו שנהגו לחלק את פרשת משפטים (שמות ?) לשני חלקים כשהחלק השני התחיל במילים אם כסף (?). כנגד זה חברו את פרשות ? ? ספר החינוך

הכתיבה

בספר תורה אין סימון לחלוקה זו כלל. אך בחומשים הרגילים, שמיועדים בעיקר לקריאה בבית הכנסת, החלוקה הזו בולטת מאוד כיון שבין פרשה לפרשה כתובה ההפטרה. מלבד בסיום כל פרשה, אם היא מסתיימת בפרשיה פתוחה כתובות שלוש אותיות פ רצופות (פפפ), ואם היא מסתיימת בפרשיה סתומה כתובות שלוש אותיות ס רצופות (ססס).

רק פרשה אחת בתורה מסתיימת באמצע פרשיה {האמנם} - פרשת ויגש. רש"י בתחילת פרשת ויחי (?) מסביר את טעם הדבר.

משמעות החלוקה

הרב צבי יהודה מבאר שהחלוקה של התורה לפרשות אינה חלוקה טכנית בלבד, אלא יש לה משמעות עקרונית הנוגעת לתוכן של התורה. עיקר הביאור שלו מבוסס על כך שהפרשות עשויות זוגות זוגות, כאשר הפרשה הראשונה בכל זוג מציגה עקרון רוחני והפרשה השני בזוג מפרטת אותו.

קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

• ערך מורחב: שנים מקרא ואחד תרגום*

מלבד התקנה לקרוא בציבור בשבת את הפרשה, צריך כל יחיד לקרוא את הפרשה שתי פעמים את המקרא ופעם נוספת את התרגום.

מנחה של שבת, שני וחמישי

במנחה של שבת וכן בשחרית של שני וחמישי קוראים בתורה את תחילתה של הפרשה שיקראו בשבת הבאה. לכאו' גם עניין זה שייך לתחום של חלוקות התורה, אך אין בו חידוש מיוחד כיון שהמנהג הוא לקרוא את שיעור הקריאה שיקראו לעולה הראשון בשבת. {קצת צ"ע כי נראה שיש בזה מנהגים שונים}

קריאות המועדים

במועדי ישראל, בין המחוייבים מהתורה כפסח ושבועות ובין אלו שתקנו חכמים כחנוכה ופורים, וכן בראשי חדשים, ישנה קריאה מיוחדת להם שקוראים בתורה בציבור. גם קריאה זו שייכת במידה מסויימת לעניין של חלוקות התורה כיון שאין קוראים חלקי עניינים אלא עניינים שלמים.

העליות

הקריאה שקוראים בתורה בשבתות ושאר הזמנים נעשית באופן שאחד קורא מתוך ספר תורה ויתר הציבור שומע קריאתו, אך אין אחד קורא את כל שיעור הקריאה אלא הקריאה מתחלקת לסך חלקים מסויים שכל חלק נקרא על ידי איש אחר. הקוראים בתורה נקראים "עולים" והחלקים "עליות". כיון שבאה שכחה ורפיון בתורה לעולם ואין כל אחד יודע לקרוא לעצמו בספר התורה, התחילו לנהוג שיהא אדם בקי קורא בתורה בקול עבור העולים והם קוראים עמו בלחש. כל עולה מברך על התורה לפני קריאתו ואחריה.

מספר העליות

בשבת ישנם לפחות שבעה עולים, ביום כיפור ששה, בימים טובים חמישה, בראשי חדשים וחול המועד ארבעה, ובמנחה של שבת ובשני וחמישי שלושה. בחלק מהימים מותר להוסיף על העולים ובחלק אסור. (?) וזה מלבד העליה שנותנים לקורא ההפטרה בימים שישנה הפטרה.

אופן החלוקה

מעיקר הדין ישנם כללים מסויימים למה שיקרא כל עולה, חלקם הלכתיים כגון שאין לפחות לו משלושה פסוקים ואין לסיים פחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה לפניה או אחריה. וחלקם למידה טובה כגון שיש לסיים בפסוק טוב וכו'. אך מלבד זאת יכולים לחלק את הקריאה בכל צורה שהיא, כגון שהעולה הראשון יקרא עשרים פסוקים והשני שלושה וכו'. אך בעמ"י התקבלה מסורת מסויימת של קריאה, והיא מצויינת בחומשים הנפוצים.

אמנם מסורת זו מקובלת בדרך כלל, אך יש המפקפקים בחלוקה זו כיון שלפעמים אינה מתאימה לכללי החלוקה כגון שיש עליות שאינם מסתיימות בדבר טוב. תבנית:עי'

הסדרים

בכתבי יד של התנ"ך וכן בהוצאות מסויימות של התנ"ך ישנו מידי פעם סימן בצד הכתוב של האות ס, אות זו היא נוטריקון למילה סדר. והכוונה בסימן זה היא לציין את החלוקה של התורה שנהגו בה אלו שסיימו את קריאת התורה בשלוש שנים. [סימן זה נמצא גם ביתר הנ"ך ויש המבארים שהוא מסמן חלוקה שנעשתה לצורך מנהג של קריאת וסיום הנ"ך בכל שנה ע"י קריאת חלק אחד בכל יום מימות החול הקדמה לתנ"ך קורן]

כיון ששיטה זו אינה נהוגה בימינו, קשה להאריך ולהרחיב בה. {אולי לפרט אודות השאלה מיתי התחילו את הקריאה ומתי סיימו ואם ג"ש ממש או שלוש וחצי}

תנ"ך קורן

על אף שכפי המסורת בכתבי היד הציון של הסדר או האות ס, בתנ"ך קורן החליפו ציון זה בציון כל סדר על פי א"ב. וכוונתם בזה כדי שתהיה חלוקה זו אלטרנטיבה לחלוקת הפרקים הרגילה, ראה להלן.

הפרקים

כל החלוקות שנזכרו עד עכשיו מקורם בעם ישראל, אבל החלוקה הבאה מקורה מחוץ לעם ישראל כמו שיתבאר.

{זמן} ? שהיה כומר נוצרי חילק את התנ"ך לפרקים [בלשון אשכנז קאפיטל] כדי להקל על אלו שרוצים לבצע הפניה למקום מסויים. חלוקה זו התקבלה בקרב הנוצרים וכאשר היו יהודים מתווכחים עמם בעניינים הקשורים בתנ"ך היו הנוצרים מציינים את מקור דבריהם על פי מספרי הפרקים, כאשר ראו היהודים כן העתיקו להם חלוקה זו כדי שיוכלו לעמוד בויכוחים אלו בצורה שוה. מכאן הלכה והתפשטה חלוקה זו בקרב עם ישראל עד שנדפסה בספרים וכל ההפניות לתנ"ך נעשו על פיה.

תוכן

חלוקה זו נעשתה בדרך כלל על פי התוכן של הפסוקים לפי הבנתו של העורך, אך לפעמים שגה העורך בהבנת העניין וביצע חלוקה שגוייה. וכן לפעמים תלויה חלוקתו בפירוש הנוצרי של התנ"ך ואינה נכונה לפי הפירוש האמיתי.

דוגמאות לכך:

א)

קטרוגים

על אף שחלוקה זו התקבלה בישראל יש המערערים על חלוקה משום יסודותיה הנוצריים. לאחרונה יצא לאור חומש שבו ויתרו על חלוקה זו תבנית:?. גם בתנ"ך קורן הצניעו חלוקה זו והדגישו במקומה את החלוקה לסדרים שאותה הביאו בסדר של א"ב במקום בציון של ס, כנזכר למעלה. {{אולי אפשר להמליץ על חלוקה זו את דרשת חז"ל על הפסוק "יפת א-להים ליפת וישכון באהלי שם" יפיופיתו של יפת באהלי שם, כלומר שהגישה ה"מדעית" ה"יפה" של הנצרות משמשת את היהדות. אמנם ודאי רק בצד הטכני ולא העקרוני ואכמ"ל}}

חלוקות של מפרשים

מלבד חלוקות אלו שנכנסו לגוף הטקסט של המקרא, בין בספר התורה ובין בחומשים הנדפסים, ישנם כמה מפרשים וחכמים שהציגו אפשרויות של חלוקה של התורה על פי התוכן הענייני. חלקם הציגו חלוקה מקיפה לכל התורה וחלקם לעניינים מסויימים. להלן כמה אפשרויות חלוקה:

?

?

דעת מקרא