חצי שיעור

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חצי שיעור הוא כינוי לאיסור הפחות מן השיעור המינימלי שנקצב לו בתורה. לגבי חצי שיעור דנים מה דינו של האוכל חצי שיעור של איסור, או העובר חצי שיעור של עבירה.

לדוגמא, האוכל פחות מככותבת הגסה ביום כיפור או האוכל פחות מכזית נבילה. מקור הסוגיה בבבלי יומא עד, א.


מקור וטעם[עריכה]

נחלקו אמוראים בשאלה האם חצי שיעור אסור מן התורה או שאינו אסור אלא מדברי חכמים. לרבי יוחנן - אסור מן התורה אך אין נענשים עליו. מקורו שנאמר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז-כג), "כל חלב" לאסור חצי שיעור. לריש לקיש אסור רק מדרבנן (יומא עד.). הלכה כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, אך אין נענשים על חצי שיעור.

לדעת רבי יוחנן שאסור מן התורה, חקר הדרך הקודש (דרכי משה דרך הקודש ד-א) האם אכילה היא בכזית, וגזירת הכתוב שגם חצי שיעור נאסר, או שאכילה היא בכלשהו והלכה למשה מסיני שנענש רק על כזית.

בטעם שאסור מן התורה (לרבי יוחנן) אומרת הגמרא "כיוון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל" (יומא עד.). ונחלקו האחרונים בפירוש "חזי לאיצטרופי", ומצאנו בזה חמש שיטות (שתי השיטות הראשונות הן הידועות יותר):
  1. חשש שאם יאכל חצי שיעור אנו חוששים שמא יגרר לאכול את השיעור השלם[1].
  2. גם החצי עצמו אסור, שאע"פ שבכמותו הוא פחות מהשיעור, עדיין יש בו את החומר האסור (ודוגמא לזה, כוס רעל, שהשותה את כולה ימות, השותה את חציה יהיה חולה, כי אפילו ששתה פחות - עדיין החומר הוא אותו החומר) (מפענח צפונות יא-ד. והקובץ שיעורים בבא בתרא שסז חקר בין שני הצדדים הנ"ל. לשיטה זו כתב הרוגאצ'ובר (מפענח צפונות שם) שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בגדר שיעורין: לרבי יוחנן השיעור הוא כמות, דהיינו צירוף של הרבה חלקים, ולכן גם פחות מכזית, אע"פ שהוא פחות מכשיעור, יש בו את החומר האסור. אך לריש לקיש השיעור הוא איכות, דהיינו מידה שפחות ממנה לא נחשב כלל, ולכן בפחות מכזית אין שום איסור מדאורייתא. להבנת המושגים "כמות" ו"איכות" ניתן משל: כדי שאדם יהיה בריא הוא צריך גם לב וגם אוכל, אך יש חילוק ביניהם: עם חצי לב אדם לא יכול לחיות כלל - "איכות", אך עם חצי ארוחה כן יכול לחיות, אלא שיהיה קצת רעב - "כמות". ובעניין זה האריך בלקח טוב טו והביא מקומות רבים שנחלקו האם ריבוי הכמות מכריע את האיכות, כגון האם כמה עבירות בשב ואל תעשה (שהן קלות יותר) חמורות יותר מעבירה אחת בקום עשה. במושגים "כמות ואיכות" האריך מפענח צפונות יא).
  3. גם החצי עצמו אסור, שהרי אי אפשר לומר שכשיאכל את חציו הראשון של המאכל יהיה מותר, וכשיאכל את חציו השני - החצי הראשון יתהפך למפרע לאיסור, וע"כ גם החצי הראשון אסור מן התורה (בית האוצר ח"א קכז ד"ה וי"ל. ולפי זה כתב שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בגדר איסורי אכילה, שלרבי יוחנן הם איסורי חפצא, ולכן אי אפשר שהחצי הראשון יתהפך למפרע לאיסור חפצא, כדלעיל. אך לריש לקיש איסורי אכילה הם איסורי גברא, וכיוון שהאיסור רק על האדם ולא על המאכל - אפשר לומר שבחצי המאכל הראשון אין איסור כלל, וכשיאכל את חציו השני - האדם עובר איסור למפרע).
  4. כיוון שראוי להשלים לשיעור שלם, חל עליו האיסור אפילו אם לא השלים בפועל, כדין "ראוי" (כמו הדין שמדאורייתא מותר לאפות מיום טוב לחול כיוון שאם היו באים אורחים היה מותר להכין בשבילם, אע"פ שלא באו בפועל (לדעת רבה פסחים מט:)) (המידות לחקר ההלכה יח-ס).
  5. כיוון שלאחר שאכל את החצי שיעור יכול להקיאו ולבולעו שוב, וכך יושלם לשיעור שלם ע"י אותו חצי שיעור בעצמו (מרחשת ח"א נב-ה-א. ולפי זה כתב שריש לקיש לא חולק על עצם סברת "חזי לאיצטרופי", אלא שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו לשיטתם במחלוקתם (חולין קג:) שלרבי יוחנן איסור אכילה הוא על הנאת גרונו, ולכן שייך שיקיאו ויאכלנו שוב ויצטרף לכשיעור, ולריש לקיש איסור אכילה הוא על הנאת מעיו, ולכן גם אם יקיאו ויאכלו שוב לא יצטרף לכשיעור, שהרי במעיו עדיין יש רק חצי שיעור).

ונפק"מ (בין שני הטעמים הראשונים) כשברגע האחרון של יום כיפור אוכל חצי שיעור, האם עובר באיסור "חצי שיעור": חשש שישלים את השיעור - אין, שהרי אין לו זמן לזה, אך מהות האיסור עדיין קיימת (קובץ שיעורים בבא בתרא שסז).

טעם נוסף לכך שאסור מן התורה חידש החכם צבי (פו (סוף ד"ה ומזה) בתירוצו השני), שכיוון שעושה בחצי שיעור מעשה, כגון שאוכלו, מחשיבו. ולפי זה כתב שבבל יראה ובל ימצא, שהאדם לא עושה מעשה אלא רק שלא ביער את החמץ - אין דין חצי שיעור (אפילו אם נאמר שבשאר האיסורים יש דין חצי שיעור, ולא רק באיסורי אכילה). והאתוון דאורייתא (כה ד"ה ואין להקשות) תמה עליו כיצד חידש טעם מעצמו, והרי הגמרא הביאה רק את הפסוק "כל חלב" ואת הטעם "חזי לאיצטרופי".

הטעם שצריך גם את הפסוק "כל חלב" וגם את הסברא "חזי לאיצטרופי" הוא משום שמהפסוק "כל חלב" הו"א שדין חצי שיעור נאמר רק בחלב, ולכן צריך את הסברא כדי ללמוד מחלב לשאר התורה (משנה למלך חמץ ומצה א-ז ד"ה האוכל (באמצע הדיבור) בדעת הר"ן).

במהות האיסור - לדעה שאסור מן התורה חקרו האחרונים האם הוא חלק מכל עבירה, או איסור חדש (עיון בלומדות ב. משנת יעבץ או"ח יד: בחמץ - חלק מאיסור חמץ, בשאר התורה - איסור כללי).

ומעין זה דן הצפנת פענח לגבי חולה שיש בו סכנה ומוכרח לאכול חצי שיעור של איסור לאו או של איסור כרת, האם עדיף שיאכל חצי שיעור של לאו כדי למעט באיסור, או שאין חילוק ביניהם, שחומרתן שווה. והביא ראיות שחומרתן שווה, ולכן יכול לאכול גם את חצי השיעור של הכרת (שו"ת צפנת פענח ניו יורק רפח). ונראה שתלוי בחקירה הנ"ל: אם איסור חצי שיעור הוא חלק מכל עבירה, אז לאו קל יותר, ואם הוא איסור נפרד שכולל את חצאי השיעורים של כל העבירות, א"כ אין חילוק ביניהם.

במהות ההיתר - לדעה שמותר מן התורה דן הגר"ש שקאפ (יבמות לא ד"ה והנה וד"ה ועפ"ז) האם אינו עבירה כלל, ואם ישלים אח"כ לשיעור יתגלה למפרע שגם החצי שיעור הראשון היה איסור (תנאי), או שהוא חצי עבירה, ואם ישלים אח"כ לשיעור משלים לעבירה שלימה. והסיק שהוא חצי עבירה.

בדינים שונים[עריכה]

באיסורי אכילה פשוט שיש איסור חצי שיעור.

בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה, כגון התולש שער אחד בנזיר, נחלקו האחרונים האם אסורים מן התורה (לרבי יוחנן, שהלכה כמותו), ויש בזה שלוש שיטות:
  1. גם בהם חצי שיעור אסור מן התורה (שו"ת שנות חיים רנד, המגיה במשנה למלך שבת יח-א, חקרי לב או"ח נח (הובאו כולם בליקוטי הערות על החכם צבי פו תחילת אות ד)).
  2. בהם לכו"ע מותר מן התורה (ואסור רק מדרבנן), משום שמקור דין חצי שיעור בפסוק "כל חלב", והוא רק באיסורי אכילה (חכם צבי (פו סוף ד"ה ומזה) בתירוצו הראשון, יד המלך גניבה א-ב).
  3. בהם לכו"ע מותר מן התורה (ואסור רק מדרבנן), משום שסברת "חזי לאיצטרופי" שייכת רק באכילה, שהחצי שיעור הראשון יכול להצטרף לחצי שיעור נוסף בכדי אכילת פרס ולמפרע יעבור גם על החצי הראשון, אך בשאר איסורים אין דין של צירוף למפרע, וגם אם משלים לכשיעור - עובר רק מכאן ולהבא, וזה לא נחשב "לאצטרופי" (שאגת אריה פא בסופו ד"ה ונראה).

איסור שהיתה לו שעת היתר, חידש המהרלנ"ח (בשו"ת נא, הובא במשנה למלך חמץ ומצה א-ז סוף ד"ה האוכל) שחצי שיעור בו מותר מן התורה, שאינו דומה לחלב. ולכן הסביר שצריך פסוק מיוחד לאסור חצי שיעור בחמץ, משום שחמץ מותר קודם הפסח.

איסור שאין בו כרת יש אומרים שחצי שיעור בו מותר מן התורה, שאינו דומה לחלב (הביאם הרש"ש קידושין נ. על רש"י ד"ה שליח).

חצי שיעור בבל יראה ובל ימצא, בפשטות הוא תלוי במחלוקת האחרונים בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה. והחכם צבי (פו (סוף ד"ה ומזה) בתירוצו השני) חידש שאפילו אם בכל האיסורים (שאינם אכילה) אסור מן התורה, בבל יראה ובל ימצא מותר מן התורה, שכל הטעם שחצי שיעור אסור מן התורה הוא שכיוון שעושה בחצי שיעור מעשה, כגון שאוכלו, מחשיבו. אך בבל יראה ובל ימצא, שהאדם לא עושה מעשה אלא רק שלא ביער את החמץ - אין דין חצי שיעור[2].

בחצי שיעור בשבת יש שלוש דעות:
  1. בפשטות הוא תלוי במחלוקת האחרונים בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה (משמע מהמגיה במשנה למלך שבת יח-א, שהוכיח מכך שרש"י (שבת עד. ד"ה וכי) כתב שחצי שיעור בשבת אסור מן התורה, שכך גם בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה).
  2. אפילו לדעה שבכל האיסורים (שאינם אכילה) אסור מן התורה, באיסורי שבת מותר מן התורה, מגזירת הכתוב "בעשותה" (קרית ספר שביתת עשור פ"ב ושבת פי"ח).
  3. אפילו לדעה שבכל האיסורים מותר מן התורה, בשבת אסור מהתורה מגזירת הכתוב (ליקוטי הערות על החכם צבי (פו אות ד ד"ה בס') הביא מספר ברכת שמעון שבת לד (ולא ביאר מהי הגזיה"כ). ורש"י שבת עד. (ד"ה וכי) כתב שחצי שיעור בשבת אסור מן התורה, ולא ביאר את הטעם לזה).

חצי מלאכה בשבת, כגון שאינו מעביר חצי גרוגרת ארבע אמות ברשות הרבים, שזהו החצי שיעור הרגיל, אלא שמעביר שתי אמות ברשות הרבים, או העוקר ואינו מניח, וכן התופר תפירה אחת, או הכותב אות אחת - בפשטות מותר מן התורה לכו"ע (אפילו לרבי יוחנן, ואפילו לדעות שחצי שיעור בשבת אסור מן התורה) (אבני נזר רא-ו בשם מגן אבות, ספר קובץ שבת יב-ט). ויש שחידשו שאסור מן התורה (רש"ש שבת ג. על רש"י ד"ה פטורי, לחם שמיים המובא בספר קובץ שם).

חצי שיעור במצווה, כגון מי שיש לו רק חצי כזית מצה - נחלקו בזה האחרונים האם יש בכלל מצווה שיאכל אותו, ויש בזה שלושה צדדים:
  1. אין בזה מצווה כלל, ולכן אין שום תועלת שיאכל את החצי כזית (האם יש בזה מצווה כלל - דנו בזה: שדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה יד-ד עמוד 402, מנחת חינוך ו-א [א] ד"ה ואם אין לו שיעור כזית, והמנחת חינוך י-א [ב] (ד"ה ואם אין לו) הביא שלקצת אחרונים יש בזה מצווה).
  2. יש בזה מצווה אך היא מצווה קלושה, ולכן האוכל חצי כזית מצה עם קרבן פסח - המצה מבטלת את הפסח, כדין רשות שמבטלת מצווה ולא כדין מצווה שאין מבטלת מצווה (לשון המהרי"ט אלגזי בכורות נא. אות פא ד"ה והנה ראיתי: מקיים מקצת מצווה (לעניין חצי של חמישה סלעים בפדיון הבן)).
  3. יש בזה מצווה גמורה (אך כמובן לא כשיעור שלם), ולכן האוכל חצי כזית מצה עם קרבן פסח - המצה לא מבטלת את הפסח, כדין מצווה שאין מבטלת מצווה ולא כדין רשות שמבטלת מצווה (לדעה שיש בזה מצווה האם היא מצווה קלושה או מצווה גמורה - דן בזה המנחת חינוך ו-א [א] ד"ה וצריך).

גיד הנשה, כיוון שאין בו דין צירוף לכזית בכדי אכילת פרס, אלא חייב רק אם אוכל את כולו בבת אחת, כתב הפרי מגדים שאין בו דין חצי שיעור, משום שלא שייך החשש שישלים (הביאו המנחת חינוך ג-ג [ח]).

איסור דרבנן, יש דעות שהוא חמור יותר מאיסור חצי שיעור, כיוון שחצי שיעור לא מפורש בתורה, ואיסור דרבנן כן מפורש - "לא תסור" (ש"ך יו"ד רלט-כ).

חצי פרוטה כגון במעילה, קניינים, קידושין, גניבה וגזילה - ע"ע שווה פרוטה.

פרטי הדין[עריכה]

פחות מחצי כזית, בפשטות גם בו יש איסור חצי שיעור, אך המהר"ם חלאווה (פסחים מד: בסופו) חידש שאין איסור חצי שיעור אלא רק בחצי כזית.

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. בערך דאורייתא בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה סייג) הבאנו כמה דוגמאות לאיסורי דאורייתא שטעמם הוא סייג.
  2. עיין לעיל (ד"ה טעם נוסף) שתמהו עליו שחידש טעם מעצמו.