חרש

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שמיעה היא שם משותף לשמיעה פיסית על ידי האוזן[1], לקבלת דברים[2], ולידיעת דבר[3].

ירידה בכושר השמיעה נקראת חרשות, ומספר סוגים של חרשים נידונים בחז"ל: יש חרש שאינו שומע ואינו מדבר, היינו חרש-אילם, וזהו החרש שדיברו בו חכמים בכל מקום[4], והשוו אותו לשוטה וקטן, שאינם בני דעת[5]. אמנם יש מי שכתב, שכלל זה נאמר רק במקום שחרש כתוב יחד עם שוטה וקטן, אבל כשהתנא שונה חרש לבד, הוא כולל בו גם מי שמדבר ואינו שומע[6]; יש חרש המדבר ואינו שומע[7], היינו שהיה פיקח מתחילתו, ולמד לדבר, ואחר כך נתחרש[8], והוא כפיקח לכל דבר, והוא ככל האדם[9], אלא שנתמעט ממצוות אחדות, אם בגלל שבאופן מעשי יש בהם צורך בשמיעה, או שנתמעט מלימוד מיוחד; יש חרש באוזנו האחת, שדינו כשומע לכל דבר, ואפילו בדברים שחרש המדבר ואינו שומע אינו ראוי לקיימם מחמת חסרון שמיעתו[10], פרט למצוות הקהל וראיה, שיש מיעוט מיוחד, שהתורה מיעטה אף חרש באוזנו אחת[11]; מי שכבדו אוזניו משמוע, אבל שומע קצת, ונושא ונותן יפה, ומבין מה שמדברים עמו, אין דינו כחרש לכל הדעות[12]. יש שחרש נקרא מי ששומע ואינו מדבר, היינו אילם[13].

המושג ההפוך לחרש הוא פיקח, היינו אדם שהוא שלם בדעתו, ואינו לא חרש, ולא שוטה[14], ולא סומא[15]. משמעות המושג 'פיקח' הוא הסרת מכסה מדבר שקיים ביסודו, אלא שהוא מכוסה[16].

מכיוון שהחרש בדרך כלל הוא גם אילם, לכן השותק נקרא מחריש[17], ומי שצריך לנהוג בשקט ובסוד הוא איש חרש[18].

רקע מדעי[עריכה]

אנטומיה ופיסיולוגיה של השמיעה[עריכה]

השמיעה היא החוש המתעורר בתגובה לגירויי קול בעלי תדירות ועוצמה מוגדרים. תנודות של גלי הקול מועברות אל האוזן הפנימית, דרך האוזן החיצונית והתיכונה. גלי הקול מכוונים לתעלת השמע החיצונית על ידי אפרכסת האוזן, ושם הם מרעידים את קרום עור-התוף. הרעדה זו מועברת אל שלושת עצמות השמע, ואלו מעבירים את אנרגית גלי הקול אל הנוזל שבתעלת שבלול-השמע באוזן הפנימית, אשר מרעידים את תאי השערה. תאי חוש השמע השעירים, והקצוות של עצב השמיעה, ממוקמים בבסיס השבלול, והם מופעלים על ידי רעידת הקרום. באוזן האדם ישנם כ-17,000 תאי שערה, שאליהם מגיעים ומחוברים כ-25,000 תאי עצב. לאזורים השונים בקרום הבסיס ישנה היענות שונה לשינויי הלחץ. בדרך זו מושגת הפרדה ברורה לפי תדירות גלי הקול, ומכאן היכולת להבדיל בין תדירויות שונות.

האנרגיה המכאנית של תנודות גלי הקול מותמרת לאנרגיה חשמלית, ונקלטת על ידי תאי העצב, אשר מעבירים את האנרגיה הזו למוח. גוף התא של סיבי עצב השמיעה מצוי באוזן הפנימית. שלוחתו המרכזית עוברת לגזע המוח, לגרעין השמע. מגזע המוח עולה מסלול השמיעה אל קליפת המוח באונה הרקתית.

בגלל המבנה המיוחד של עצבי השמע והגרעינים השונים, קיימת היכולת להבחין בין תדירויות שונות, עוצמות קול שונות, וקביעת מקור הקול במרחב. בדרך זו ניתן להבחין בצירופים ובגוונים רבים מאד של מילים וצלילים.

סוגי חרשות וסיבותיו[עריכה]

חרשות היא פגיעה חלקית או מלאה ביכולת השמיעה, והיא מסווגת לפי דרגת הירידה בשמיעה. כאשר ליקוי השמיעה הוא חמור ומוקדם, הוא גורר בעקבותיו גם ליקוי חמור בדיבור, ומכאן הצירוף של חרשות- אלמות.

פגיעה באוזן החיצונית, או התיכונה, יכולה לגרום לחרשות עקב ליקוי בהולכת גלי הקול אל האוזן הפנימית, והיא מכונה חרשות הולכתית. פגיעה באוזן הפנימית, או במסלול ההולכה העצבי מהאוזן אל המוח, גורמת לחרשות המכונה עצבית- תחושתית. סיבה אחרת ונדירה לחרשות היא פגיעה באונה הרקתית של המוח, והרס מרכז השמיעה המוחי, מצב המכונה חרשות מרכזית.

מבחינים בין חרשות מלידה לבין חרשות נרכשת:

חרשות מלידה יכולה לנבוע מסיבות אחדות: חרשות תורשתית - קיימות צורות תורשתיות שונות. יש מצבים תורשתיים שהפגיעה היא בשמיעה בלבד, ויש שהחרשות היא אחת המרכיבים בתיסמונות המלוות בפגיעה במערכות אחדות; חרשות על רקע פגיעות במערכת השמיעה בזמן ההריון, כגון מחלה ויראלית של האם בהריון, ובעיקר אדמת, אשר יכולה לגרום לחרשות לעובר; חרשות על רקע פגיעות סביב הלידה - כגון לידה קשה, הגורמת לירידה באספקת החמצן למוח, או נזק אחר לאזור השמיעה.

חרשות נרכשת נגרמת כתוצאה מפגיעה במנגנוני השמיעה לאחר הלידה, כגון צהבת היילוד עם רמה גבוהה וממושכת של בילירובין[19], דלקות אוזנים חוזרות, דלקת קרום המוח, חזרת, שימוש בתרופות רעילות למערכת השמיעה, גידולים באוזנים או בעצב השמיעה, חבלה באוזניים, חשיפה ממושכת לרעשים בעוצמות רבות, ירידה הדרגתית בכושר השמיעה בגיל הזיקנה[20].

שכיחות החרשות[עריכה]

שכיחות החרשות המלאה באוכלוסיה משתנה לפי הגדרת רמת החרשות, ולפי הגיל. השכיחות הכללית של חרשות באוכלוסיה היא כ-0.1%. בארה"ב נמצא, כי בגיל 6 שנים כ-0.2% מכלל הילדים סובלים מנכות שמיעתית בדרגה המצריכה הערכת מומחה; בגיל 18 שנה עולה מספר זה ל-2.5-3%. באנגליה נמצא כי 0.1% מהילדים סובלים מחרשות קשה, ו-0.7% מהם סובלים מחרשות בדרגה המצריכה טיפול.

טיפול ושיקום[עריכה]

עד המאה הט"ז למניינם לא היו אמצעי שיקום וטיפול בחרשים-אילמים, וחלקם אף הוחזקו במוסדות לחולי נפש. מן המאה הט"ז ואילך התמסרו אנשים שונים למציאת דרכי שיקום וטיפול בחרשים-אילמים. חואן פאבלו דה-בונט מספרד, היה הראשון שפרסם ספר להוראת הלשון לחרשים-אילמים בשנת 1620. שארל מישל דה ל'אפה הצרפתי, היה הראשון שניסה לנצל את חוש הראיה כתחליף לשמיעה, ובעזרת תנועות ידים פיתח א"ב חזותי. הוא היה החלוץ בפיתוח שפת תנועות וסימנים לחרשים, ויישם את שיטתו זו בבית ספר לילדים חרשים- אילמים, שייסד בפאריס בשנת 1755.

כיום קיימות שיטות שיקום והוראה רבות, וכן בתי ספר מיוחדים לחרשים-אילמים, אשר מצליחים מאד בהקניית ידע והשכלה לחרשים-אילמים, עם יכולת שילובם בחברה הבריאה.

חרשות חלקית ניתנת לתיקון או לשיפור באמצעות מכשירי שמיעה, המגבירים את עוצמת הקול. היינו כאשר סיבת החרשות היא כתוצאה מפגיעה באוזן הפנימית. גלי הקול המגיעים אל מכשיר השמיעה מומרים לאנרגיה חשמלית, אשר עוברת למגבר בתוך הכשיר, שהופך שוב לגלי קול, אלא שהפעם גלי הקול מגיעים בעוצמה חזקה יותר. גם אצל החרשים הקשים נשארת מידה מסויימת של יכולת שמיעה, עובדה המאפשרת ניצול יעיל לצורכי שיקום. (מקור??)

חלק מהחרשים יכולים להיעזר בניתוחים שיקומיים שונים, כגון שתל שבלול. מדובר במכשיר שמיעה המושתל בניתוח לתוך הגולגולת של החרש. השתל הראשון הושתל בשנת 1978, והמכשירים הללו הלכו והשתכללו עם השנים. שתלים אלו עוזרים לחרשים הסובלים מנזק משמעותי באוזן הפנימית, אך מערכת ההולכה העצבית שלהם תקינה. (מקור??)

החרש במקרא ובחז"ל[עריכה]

החרשים המוזכרים במקרא ובתלמוד[עריכה]

מספר החרשים המוזכרים במקרא ובתלמוד הוא מועט ביותר: חושים בנו של דן היה כבד שמיעה[21]; בניו של רבי יוחנן בן גודגדא היו חרשים, והיו כל הטהרות שבירושלים נעשים על גביהם[22]; בשעה שנולד יצחק וכו', נתפתחו החרשים[23]; במעמד הר סיני לא היו חרשים בבני ישראל[24]; לעתיד לבוא תיפתחנה אוזני החרשים[25].

סיבות לחרשות[עריכה]

הסיבה העיקרית לחרשות היא גזרת הקב"ה: 'מי ישום וגו' חרש וגו', הלא אנכי ה'[26].

חז"ל מנו גורמים אחדים לחרשות: חבלה ישירה באוזן, או חבלה אקוסטית[27]; חרשות בזיקנה[28]; חוסר צניעות בעת קיום יחסים[29]. וכן משמע שידעו על נטיה משפחתית-תורשתית[30].

חרשות זמנית חז"ל ידעו, שיש אפשרות לחרשות זמנית, ולכן דיברו על חרש שנתפקח, או פיקח שנתחרש וחזר ונתפקח[31]. ואכן יש מצבים רפואיים של חרשות זמנית, כגון קרע בעור התוף שנסגר מאליו, חרשות זמנית כתוצאה ממחלה נגיפית או הרעלה, וכן במחלת מניאר יכולה להיות ירידה זמנית וחולפת בשמיעה.

היחס לחרש[עריכה]

היחס של חז"ל לחרש הגמור הוא החמור ביותר מבין כל בעלי המומים והנכויות, שכן נחשב החרש כחסר דעת, ופטור באופן עקרוני מכל המצוות והחיובים, והוא מהאומללים והשפלים שבעם[32]. זאת בניגוד לבעלי מומים אחרים, כגון אילם, אנדרוגינוס, חיגר, סומא וכיו"ב, שאמנם פטורים הם ממצוות וחיובים שונים, אך הפטור איננו עקרוני, כי אם מעשי, היינו בגלל המגבלות הפיסיות שלהם, או לעיתים בגלל גזירת הכתוב.

אכן, למרות היחס השלילי לחרש ביחס ליכולתו לקיים מצוות וחיובים, דורשת ההלכה התייחסות אנושית לחרש - אסור לקללו[33], וחייבים להגן עליו, ולטפל בו ככל אדם[34].

חרש כלול במושג 'איש' המוזכר בתורה[35], ובכל מקום בתורה שכתוב 'איש' אין זה ממעט אלא קטן[36], וכן כלול חרש במושג 'נפש'[37], ובמושג 'אדם'[38]. יש מי שכתב, שלחרש יש נשמה, ובר מצוות הוא, ופיקחים מוזהרים עליו[39].

סיבות לפטור החרש ממצוות[עריכה]

חלק מהפוסקים התלבטו בטעם הדבר, שהחרש שאינו שומע ואינו מדבר הופלה לרעה מכל בעלי המומים והנכויות האחרים, אף שקשה לנו להבין מנין ידעו חז"ל לפוטרו באופן עקרוני מהמצוות[40]. יש שכתבו, שכך מקובל להם לחכמים, שמי שאינו שומע ואינו מדבר, אינו בן דעת[41], והיינו אף שאין בו סימני שוטה[42]; יש מי שכתבו, שקרוב לוודאי שהוא הלכה למשה מסיני[43]; יש מי שכתב, שהגדרת חרשות מבחינת ההלכה איננה תלויה בשכל או בהבנת המדובר, אלא זו גזירת הכתוב[44]; ויש שכתבו, שידעו חז"ל ברוב חכמתם, שחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא איש כזה שאי אפשר לראותו כאחראי על כל מעשיו, ולכן אין מתחשבים במעשיו, אפילו אם לפי סברתינו הוא זריז וממולח[45], וכן שאין לדון בשאלה זו על פי אמות מידה מדעיות, שמידת הדעת הצריכה לאדם לקיום המצוות היא אחרת לחז"ל מאשר לחכמי המדע[46]. וכבר קבעו הפוסקים, שאף על פי שהחרש נראה כמי שדעתו נכונה ומיושבת עליו, והוא פיקח וממולח, ונראה שהוא מבין ומכיר בכל הדברים, וגם יודע בענייני מצוות, אבל אינו מדבר, בכל זאת נחשב הוא כשוטה[47].

אכן, למרות שהחרש נחשב כחסר דעת, ופטור מכל המצוות והחיובים, ואין לו מחשבה וכוונה, והוא משותף לשוטה וקטן, בכל זאת סבורים החכמים, שאין הוא נחשב כחסר דעת לחלוטין, אלא כמי שדעתו קלושה, היינו דקה ומועטת, שאינו מחודד להבין כשאר בני אדם[48], ובכך עדיף הוא על שוטה, שאין בו דעת כלל[49], אף על פי שהוא נמנה עמו בהרבה נושאים[50]. ואמנם אף שחרש הושווה לשוטה וקטן, ובדרך כלל נידונים שלושתם כאחד, יש דברים שאין הוא דומה להם, כי בכל זאת יש בו דעת קצת, וכפי שיבואר להלן בחלק ד, פרטי דינים שונים.

מעמד חרשים בזמננו, שלמדו בבית ספר לחרשים[עריכה]

לאור החידושים המדעיים-טכנולוגיים ביחס לחרש בדורות האחרונים, ובעיקר לאור השיפור ביכולת השיקומית-חינוכית שלו בבתי ספר לחרשים, התעוררה שאלה עקרונית בדבר יחסה של ההלכה לחרש. יש הסבורים, שמעמדו של החרש בהלכה לא יכול להשתנות מהקביעה העקרונית של חז"ל, שהוא נחשב כחסר דעת וכפטור מכל המצוות, ועל כן לא מועיל השינוי בחינוכו לשנות את מעמדו. ולעומתם יש הסבורים, שחז"ל דיברו בחרש של זמנם, שלא שמע ולא דיבר, ועל כן אמנם היה חסר דעת וחסר חינוך, מה שאין כן בחרש של זמננו, שלמד בבית ספר לחרשים, ומסוגל לדבר ולהתבטא, שאין הוא נחשב לחסר דעת, ודינו כפיקח[51].

פרטי דינים[עריכה]

כללים[עריכה]

פטור החרש ממצוות ומעונשים: חרש שאינו שומע ואינו מדבר פטור מכל המצוות האמורות בתורה, ואינו בן מצוות[52], ואף מדרבנן פטור[53], ולכן אינו מוציא אחרים ידי חובתם, אפילו בחיובים מדרבנן[54]. אמנם יש מי שכתב, שגזרות ותקנות חכמים שייכות לחול גם על חרש[55]. אכן, יש מי שכתב, שגם חרש שמצד הדין פטור מכל המצוות, ישתדל לקיים את המצוות, כי אין זה הגון שיפטור עצמו בטענה שמצד הדין הוא פטור[56]. כמו כן אין החרש מצווה באיסורים, ואין בית דין מצווים להפרישו מאיסורים[57], אבל אסור להאכילו איסור בידים[58].

חרש אינו בר עונשים[59], לא בעולם הזה ולא בעולם הבא[60], ואף אינו צריך לעשות תשובה לכשיתפקח[61].

כשאחרים עומדים על גביו: יש הסבורים, שיש לחרש דעה קלושה, ולכן בעניינים מסויימים יש לו מקצת כוונה, כאשר אחרים עומדים על גביו[62]; ויש חולקים וסבורים, שאין לחרש דעת כלל, ולא מועיל אף כאשר בית דין עומדים על גביו[63].

היודע לכתוב: חרש היודע לכתוב, אבל אינו יודע לדבר, דינו כחרש לכל דבר[64].

חרשות מלידה, חרשות נרכשת: יש הסבורים, שחרש שדינו כשוטה וקטן הוא דווקא אם נולד כך ממעי אמו, אבל אם נתחרש אחר כך, ספק אם נידון כשוטה וקטן[65]; אבל רוב הפוסקים סוברים, שאין הבדל בין חרש מלידה לחרש לאחר הלידה[66].

כבד-שמיעה: חרש, שדינו כקטן ושוטה, הוא דווקא כשאינו מדבר ואינו שומע כלל, אבל שומע קצת דינו כפיקח[67].

בית ספר לחרשים: חרש גמור מעיקרו, שנתחנך בבית ספר לחרשים, ולמד לדבר באופן שהשומע מבין את דיבורו, וכן למד להבין את דברי המדברים אליו על ידי תנועות וסימנים, והוא עוסק במלאכתו בחכמה ככל אדם - יש הסבורים, שדינו כחרש המדבר ואינו שומע, והרי הוא כפיקח לכל דבריו[68]; יש שכתבו, שהוא ספק אם דינו כפיקח, ולפחות לעניין מצוות דרבנן יש לחייבו ולצרפו[69]; יש מי שכתב, שחרש המדבר בשפת סימנים הוא כגדול עומד על גביו[70]; יש מי שכתב, שחרש כזה חייב במצוות, שכן מעשיו מוכיחים עליו שהוא מבין, אבל לעניין קידושין, גיטין וקניינים אין זה מועיל, כי בהם צריך רצון מבורר[71]; ויש הסבורים, שגם חרש כזה דינו כחרש לכל דבריו, שספק אם הוא באמת פיקח ככל אדם, וכן משום שאין לחלק בין החרשים[72]. ואם לימדו את החרש לדבר בשפת סימנים, באופן שהדברים מובנים רק לאנשים שרגילים לדבר אתו ולא לאחרים, יש מי שהסתפק אם נחשב כמדבר או לא[73].

מכשיר שמיעה: חרש מעיקרו, שלא שמע ולא דיבר, והרכיבו לו מכשיר שמיעה, ועל ידי זה מצליח לשמוע ולמד לדבר - יש הסבורים, שדינו כמדבר ואינו שומע, היינו שנחשב על ידי זה כפיקח וכבן-דעת[74], אך אינו נחשב כשומע לאותם דינים שצריכים שמיעה, כיוון ששמיעתו היא באמצעים מלאכותיים[75], ולפיכך אינו יכול לצאת ידי חובת ברכות ותפילות שהוא עצמו חייב לאומרם כאשר הוא שומע אותם מאחרים באמצעות מכשיר השמיעה[76]; ויש הסבורים, שיוצא ידי חובה גם בכל הדברים הצריכים שמיעה[77], או בחלק מהם[78]. ועוד יש מי שכתב, שמכל מקום יכול להצטרף למנין, אף אם הוא העשירי, וכן יכול להיות שליח ציבור[79].

שתל השבלול: - יש מי שסבור, כי מי שהושתל לו שתל כזה, דינו שפיקח לכל דבר, ויוצא ידי חובת כל המצוות, גם אלו שצריכים שמיעה, כולל תקיעת שופר, וכל זה גם לשיטות הפוסקים שלא יוצאים ידי חובת מצוות בצריכות שמיעה עם מכשיר שמיעה[80].

חרש קטן: יש מי שכתב, שאין לגביו חיוב לחינוך, כיוון שלא יבוא לעולם לכלל חיוב[81]; ויש מי שסוברים, שכיוון שיש לחרש דעה קלושה, יש חיוב לחנכו[82].

חרש בן-נח: גם בן נח חרש, שאינו שומע ואינו מדבר, פטור מכל החיובים ומכל העונשים[83], ואפילו נראה שהוא חריף וממולח[84].

חיובים כלפי החרש: בדרך כלל החרש הוא כישראל גמור ביחס לחיובים של אחרים כלפיו[85].

בענייני אורח חיים[עריכה]

נטילת ידיים - חרש כשר ליטול ידים לחולין או לתרומה[86].

ציצית - חרש פסול בטוויית ציצית[87], ולכתחילה לא יטווה אפילו אם גדול עומד על גביו; ואם אי אפשר בעניין אחר, מותר אף על ידי חרש, אלא שלכתחילה צריך להחמיר[88]. יש מי שכתב, שאם ישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות - כשר[89], ויש מי שכתב שאף בדיעבד לא מועיל[90].

חרש פסול מלהטיל ציצית בבגד[91].

תפילין - חרש פטור מהנחת תפילין, אבל אם רוצה להניחן אין מוחים בידו[92]. אך יש מי שכתב, שאין ליתן לחרש תפילין, כי בוודאי לא ידע להיזהר בקדושתן[93]. ואם חרש זה למד בבית ספר לחרשים, והוא מבין דבר, חייבים לקנות לו תפילין, ולהשגיח שיניח אותם, כי קרוב לוודאי שמחוייב הוא בהנחת תפילין[94].

ברכות - בברכת הנותן לשכוי בינה, יש אומרים שחרש לא יברך, כיוון שאינו יכול לשמוע, והדבר חסר בגופו[95], ויש אומרים שיכול לברך ברכה זו, כיוון שהיא ניתקנה על סדר העולם, ואין שמיעת האוזן מוזכרת בברכה זו[96].

בעניין קיום מצוות שיש חיוב ברכה עליהם, כגון שחיטה, טבילת כלים, עשיית מעקה לגג, קביעת מזוזה או מילת בנו, יש מי שהסתפק אם צריכים לכתחילה לקיימם על ידי אחרים דווקא ולא על ידי חרש, מפני שאינו יכול לברך עליהם[97].

כאשר החרש מתפלל או מברך, ישתדל להוציא מילים מפיו כפי יכולתו, ורק במקרה שאינו יכול לדבר כלל, יתפלל על ידי עשיית סימנים בידיו, וזה עדיף מאשר יחשוב רק בלבו[98].

מנין וזימון בכל דבר שבקדושה שצריך עשרה, כגון קדיש, קדושה וברכו, אין החרש מצטרף למניין[99]. וכן אין החרש מצטרף לזימון, בין לשלושה ובין לעשרה[100]. אבל חרש ששומע בעזרת מכשיר שמיעה ונמצא בבית הכנסת, הרי �וא נגרר אחרי הציבור, ועונה אמן על כל הברכות, וגם מצטרף למניין[101].

עליה לתורה - לכתחילה עדיף שלא להעלות חרש לתורה, אבל כאשר הדבר מוכרח, כגון בבר-מצווה שלו, או כשנעשה חתן, יעלוהו לתורה בהוספות, כך שיהיו לפחות שבעה קרואים פיקחים, וכן אין להעלותו למפטיר. ואם הוא כהן או לוי יעלוהו אחרון אחרי שבעה קרואים. אחרי עליית החרש יקראו לקורא הבא שוב את הפסוקים שקראו לחרש[102].

כהן - יש מי שמשמע מדבריו, שאין מצווה לקדשו ולכבדו[103]; ויש מי שסובר, שמצווה לכבדו ככל כהן[104].

שבת - יש מי שהסתפק אם מחללים את השבת על הצלת חרש[105], וכבר דחו דבריו[106] והכריעו שמחללים את השבת להצלת חרש[107].

מי שהחשיך לו בדרך בערב שבת, והיו אצלו מעות, מותר לו לתיתם לחרש, רק אם אין עמו בהמה ושוטה[108].

השולח עירובו ביד חרש להוליכו לסוף אלפים אמה, אינו עירוב, שאין בו כוח לקנות שביתה[109]. ואם עומד ורואהו, מחלוקת הראשונים אם מועיל העירוב[110].

פסח - חרש פסול ללישה, אפיה ועריכה של מצה לפסח, כיוון שהיא צריכה שימור לשם מצה[111]; ואם גדול עומד על גביו - יש מי שסבור, שהדבר מועיל[112]; ויש אומרים, שאין הדבר מועיל[113].

חרש שיש לו חמץ ברשותו, איננו עובר על בל יראה ובל ימצא, ואין בית דין מצווים להפרישו[114].

יש מי שכתב, שיש איסור מיוחד בהאכלת חמץ בפסח לחרש[115], ובעניין זה יש מי שכתב, שאיסור האכלת חמץ בידים לחרש הוא דווקא בפסח[116], ויש מי שכתב שהאיסור הוא גם בערב פסח[117].

חנוכה - נר חנוכה שהדליקו חרש, לא עשה ולא כלום, אף על פי שהניחה גדול, ואפילו אם אחרים עומדים על גבו[118]. ואף שלא יוצאים ידי חובת המצווה בהדלקה של חרש, מכל מקום נחשב לנר של מצווה ואסור להשתמש לאורו[119]. ויש מי שכתב, שאם פיקח עושה חרש שליח להדליק בשבילו, מועילה הדלקת החרש מדין שליחות[120].

בענייני יורה דעה[עריכה]

שחיטה: חרש לא ישחט לכתחילה, אפילו אם אחרים עומדים על גביו, ואם שחט - שחיטתו כשרה, בתנאי שאחרים רואים אותו שלא קלקל בשחיטתו[121]. ויש מי שהסתפק אם לכתחילה צריך לשחוט אחר דווקא, מפני שהחרש אינו יכול לברך על השחיטה[122].

אותו ואת בנו: לעניין איסור אותו ואת בנו, אם שחט החרש בינו לבין עצמו את הראשון מותר לשחוט השני אחריו, ולא חל איסור אותו ואת בנו[123]; ואם אחרים רואים את שחיטתו, אסור לשחוט אחריו[124].

כיסוי דם: חרש ששחט בינו לבין עצמו, ואין אחרים רואים אותו, פטור מלכסות דם שחיטתו[125]. יש מי שכתב, שהכוונה שאינו רשאי לכסות הדם[126]; ויש מי שכתב, שאין איסור אם יכסה[127]. אבל אם אחרים רואים אותו חייבים הם לכסות את הדם[128]. ומכל מקום אם החרש שחט, אין הוא חייב למסור את כיסוי הדם לאחר כדי שיברך על המצווה כראוי[129].

אכילת איסור: אסור להאכיל חרש דבר איסור בידים[130].

נידה: פיקחות בודקות את האשה החרשת ומטבילות אותה, כדי לטהרה לטהרות, ולהתירה לבעלה[131]. יש מי שכתב, שחרשת צריכה בדיקה לתרומה מעיקר הדין, אבל לבעלה רק מדרבנן[132]. ואף בימינו, כשהחרשת יודעת ומבינה על ידי שלמדה בבית ספר לחרשים, צריכות פיקחות להשגיח עליה[133].

פדיון הבן: חרש שנולד לו בן בכור - יש מי שכתבו, שאינו פודה אותו[134]; יש מי שכתבו, שיכול לפדות את בנו, אבל לא יברך, ויכתבו לו את הנוסח מאי בעית טפי וכו', והוא יכתוב חפץ אני וכו'[135], ויכתבו לו הנוסח בלשון המובנת לו[136]; ויש מי שכתב, שעדיף שבית דין יפדוהו, כיון שהחרש פטור מן המצוות[137].

חרש שלא נפדה בזמנו והגדיל, יש מי שנסתפק אם אביו או מאן דהוא חייב לפדותו[138].

צדקה בית-דין:פוסקים צדקה על חרש, היינו שיתן לצדקה מממונו אם היה ראוי[139].

תרומה: חרש כהן אוכל בתרומה[140], אבל אין חולקים לו תרומה בבית הגרנות, אלא משגרים לו התרומה לביתו[141]. יש מי שהסתפקו, אם שיגרו את התרומה לחרש אם הוא זוכה בתרומה, ואם המשגר להם תרומה קיים בכך מצות נתינה[142].

כהן חרש, שנשא בת ישראל פיקחת, שאין נישואיו אלא מדרבנן[143], אינו מאכילה בתרומה[144], ואף בתרומה דרבנן אינה אוכלת[145].

בת ישראל חרשת, שנישאת לכהן פיקח, אינה אוכלת בתרומה[146], ואף בתרומה דרבנן אינה אוכלת[147].

חרשת קטנה או נערה, שהשיאה אביה לכהן, שקידושיה מן התורה - יש אומרים, שאוכלת בתרומה, וכן אוכלת חזה ושוק, ככל נשות הכהנים[148]; ויש אומרים, שאף בזו גזרו שלא תאכל בתרומה, ואפילו בתרומה דרבנן[149].

בת ישראל פיקחת, שנישאת לכהן חרש, או חרשת שנישאת לכהן פיקח, אף על פי שאינה אוכלת בתרומה, אם יש לה זרע ממנו, אוכלת בשביל בנה[150], ואפילו אם היה הבן חרש[151].

בת כהן פיקחת, שנישאה לישראל חרש, אינה אוכלת בתרומה[152].

מעשר עני: אסור לתת לחרש מעשר עני, כיוון שאיננו קונה[153].

נדרים וערכין" החרש אינו נודר ואינו מעריך, מפני שאין בו דעת[154].

חרש נידר ונערך, שאם אמר מישהו עליו דמיו עלי, שמים אותו כעבד הנמכר בשוק, ואם אמר ערכו עלי, נותן לפי ערכו הקצוב בתורה, בהתאם לשנים שלו[155]. יש אומרים, שהיינו דווקא חרש בידי שמים[156]; יש אומרים, שהיינו דווקא בחרש שיכול להתרפא[157]; ויש אומרים, שהיינו דווקא כשיש לו אומנות[158].

כתיבת סת"ם: חרש פסול לכתחילה בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות[159], ולא מועיל גם אם גדול עומד על גביו[160]. יש מי שכתב, שאם אחרים עומדים על גביו, והזהירוהו לכתוב לשמה, והפיקח כותב שמות הקדושים בקדושה, אין לפסול מה שכתב, אך יניחו תפילין אלו ללא ברכה[161], ויש מי שמכשיר תפילין שכתבם חרש[162].

מילה: חרש פטור מלמול את בנו[163], ויש מי שנסתפק, אם יכול חרש למול אחרים לכתחילה[163].

גירות: חרש שבא להתגייר, אין מקבלים אותו, מפני שאינו כשר להתנות עליו, והוא אינו בן דעת, ופטור ממצוות[164], ואם למד בבית ספר לחרשים, יש מי שכתב שמותר לקבלו[165].

בענייני אבן העזר[עריכה]

פריה ורביה: המוליד חרש, קיים בו אביו מצות פריה ורביה[166].

קידושין ונישואין: חרש שנשא פיקחת, או פיקח שנשא חרשת, או חרש שנשא חרשת, אין קידושיהם קידושין גמורים מן התורה, אבל חכמים תיקנו להם קידושין ונישואין[167]. הטעם שחכמים תיקנו קידושין לחרשת, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ובחרש אם לא היו מתקנים לו קידושין לא יגיע לעולם לכלל נישואין, ויבטל מפריה ורביה[168]; אבל קטן חרש אין לו נישואין אפילו מדרבנן, שדינו כסתם קטן[169]. ולעומת זאת, חרשת קטנה או נערה שהשיאה אביה לפיקח, הרי היא אשת איש גמורה מן התורה[170].

יש הסבורים, שדווקא קידושי כסף הם תקנת חכמים, אבל אם קידש החרש בביאה, הרי אלו קידושין גמורים[171]; ויש שכתבו, שאין לסמוך על שיטה זו[172].

יש מהפוסקים הסבורים, שאם פיקח קידש אשה לחרש, הרי קידושין אלו הם מן התורה, מדין זכיה בדעת אחרת מקנה[173]; ויש הסבורים, שאין קידושי חרש מן התורה, גם בדעת אחרת מקנה[174].

יש מי שכתב, שאם גדול עומד על גבי החרש בעת שהוא מקדש, הרי אלו קידושין גמורים[175], אך דחו דברים אלו בתוקף[176].

חרש שלמד בבית ספר לחרשים והוא מבין דבר - יש הסבורים, שקידושיו הם מן התורה[177]; ויש הסבורים, שגם בחרשים כאלו אין קידושיהם מן התורה[178].

יש אומרים, שחרש יכול לקדש על ידי שליח[179], ויש מי שחולק[180].

בסדר קידושי חרש, הוא כונס ברמיזה, היינו שרומז בידיו בעיניו ובראשו, שרצונו לקדש את האשה העומדת לפניו, עד שמתרצית לו[181], או שכותב בכתב ידו 'הרי את מקודשת לי בכסף זה'[182]. יש מי שכתב, שכתיבה עדיפה על רמיזה[183]; ויש מי שכתב, שרמיזה עדיפה על כתיבה[184]; ואם קשה להבין היטב את רמיזתו, טוב לעשות שניהם, היינו גם כתיבה וגם רמיזה[185]. ונוהגים שהולך עמו לחופה מי שהוא רגיל עמו ומכיר ברמיזותיו, ומראה לו ברמיזה עניין הקידושין, והחרש מושיט הטבעת לאשה ומקדשה[186], ודרך זו של רמיזה נכונה גם ביחס לחרש שלמד בבית ספר לחרשים, כדי שלא לחלק בין החרשים[187].

החרש יכול לקדש אשה בשטר, על ידי שירמוז לאחרים לכתוב עבורו, או שכותב בעצמו, כשגדול עומד על גביו[188].

בעניין ברכת אירוסין, אם חרש נשא פיקחת - יש מי שהסתפק אם יברכו הברכות, מכיוון שהמקדש אינו שומע[189]; יש הסבורים שלא יברך, מכיוון שעיקר הברכות להוציא את החתן, והוא פטור[190]; ויש הסבורים שפשוט שיברך, מכיוון שאף האשה שייכת בברכה זו, והיא פיקחת, או שגם ברכת האירוסין נתקנה על הנועדים[191]. ואם חרש נשא חרשת - יש הסבורים שאין מברכים, מכיוון שאין כאן אף אחד מהחייבים ששומע[192], ויש הסבורים, שבכל מקרה מברכים, מכיוון שהברכה היא ברכת השבח וההודאה, ונתקנה לכל הנועדים[193]. חרש שמשתמש במכשיר שמיעה, לכל הדעות יכולים לברך ברכת אירוסין[194]. ולעניין טעימת היין, יש מי שכתב שיטעום מסדר הקידושין, ולא החתן והכלה כנהוג בנישואין רגילים, כי הם אינם בני מצוות[195].

ברכת חתנים יש לברך גם בנישואי חרש וחרשת[196]. והטעם, שברכות אלו לא נתקנו לחתן לברך, אלא על כל המסובים.

חרש שנשא פיקחת, ובא פיקח אחר וקידשה, מקודשת לשניהם קידושין גמורים, ואסורה לשניהם[197]. נתן לה הפיקח גט - יש סבורים, שמותרת לבעלה החרש[198], ובשיטה זו יש מי שסבור, שצריך החרש לקדשה שנית[199]; יש הסבורים, שאינו צריך לקדשה שנית[200]; ויש מי שסבור, שאסורה לחרש לעולם[201]. נתן לה החרש גט לאחר שקידשה הפיקח, מתורת לפיקח[202].

כתובת אשת חרש: חרש שנשא פיקחת, אין לה עליו מזונות, ולא כתובה[203], ואף אם כתב החרש כתובה מעצמו, אין הקנאתו כלום, לפי שאינו בר-דעת[204]. ומכל מקום אם בית דין הם שהשיאוהו, וכתבו לה כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין[205]. ויש לבית דין לכתוב נוסח כתובה המיוחד לחרש[206], ואם כתב בנוסח הרגיל הרי זה כחרס בעלמא, ואין בה שום מועיל[207].

חרשת שנישאת לפיקח, לא תיקנו לה כתובה, וכן אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי הכתובה, אבל אם כתב לה כתובה מעצמו, כתובתה קיימת[208].

ירושה בעל חרש שנשא אשה פיקחת - יש אומרים, שהוא יורש אותה[209]; ויש אומרים, שאין הוא יורש אותה[210].

איש פיקח שנשא אשה חרשת - יש אומרים, שהוא יורש אותה[211]; ויש אומרים, שאין הוא יורש אותה, ואפילו אם היתה חרשת בשעת הקידושין ונתפקחה אחר כך, אינו יורשה[212].

חיובי חרש לאשתו וילדיו: חרש שנשא פיקחת, אין לה עליו כלום מכל שאר חיובי הבעל לאשתו, כגון שאר, כסות ועונה, וכן מזונותיה, ופדיונה אם נשבית[213].

חרש שנשא פיקחת, אין מעשי ידיה שייכים לבעל החרש, כיוון שאינו חייב במזונותיה[214]. ואף אם כתבו בית דין בכתובתה, שהוא חייב לתת לה מזונות, אינה חייבת לעשות לו מלאכות שאשה עושה לבעלה, אלא אם כן כתבו במפורש, שמעשי ידיה שייכים לו[215].

יש מי שכתב, שמתוקף תקנת חכמים אין בחרש חיוב מזונות גם עד גיל שש שנים, ואין חיוב זה אלא מדין צדקה[216]; ויש מי שכתב, שהחיוב נשאר כתקנת חכמים גם בחרש[217].

יש מי שכתבו, שעל חרש לא חל כלל חרם דרבנו גרשום שלא לשאת אשה על אשתו, ושלא לגרש את אשתו בעל-כורחה, ואף אם כתבו חיובים אלו בכתובה, אין זה מחייב[218].

חרש שנשא פיקחת ומתה - יש אומרים, שהוא יורש אותה[219]; ויש מי שסבור, שאינו יורשה[220].

חרשת שנישאת לפיקח ומתה, אינו יורשה, ואפילו נתפקחה לאחר שנישאת[221].

כהן פיקח שנשא חרשת, אינו מיטמא לה[222].

אשת איש של חרש וחרשת אשת איש חרש שבא על אשת איש, יש מי שנסתפק אם הוולד ממזר, מפני שאין להם קידושין כלל, ודומים בזה לעכו"ם ועבד, או שבעצם בן מצוות הוא, אלא שאין לו דעת לקנות[223], ויש שכתבו שבוודאי עושה ממזר[224].

חרש שגירש את אשתו, והלכה ונישאה לחרש אחר, אסורה לחזור לבעלה החרש הראשון, כי מחזיר גרושתו שייך גם בתקנת חכמים בנישואי חרש[225]; ואם היתה נשואה לפיקח ונתגרשה, ונישאה לחרש ונתגרשה - יש אומרים, שיכולה לחזור לבעלה הראשון[226]; ויש אוסרים[227].

הבא על אשת חרש, או על חרשת אשת פיקח, הרי זה פטור, כי הקידושין הם רק מדרבנן, ואם בא עליה במזיד מכים אותו מכת מרדות[228].

חרש שנשא פיקחת וזנתה - יש סוברים, שאסורה לבעל ולבועל, והטעם שתיקנו חכמים כעין דאורייתא[229]; ויש סבורים, שלא קנסו חכמים לאוסרה על בעלה[230].

חרשת אשת איש שזנתה, דינה כקטנה וכאונס, ואינה אסורה על בעלה[231].

אשת חרש, או חרשת אשת איש, שזנתה וילדה - יש מי שאומר, שהוולד ממזר מדרבנן[232]; ויש הסבורים, שאין ממזר מנישואי דרבנן[233].

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעלך ונישאת, ואחר כך בא בעלה, בין שהיה בעלה פיקח בין שהיה חרש, ובין שנישאת לפיקח ובין שנישאת לחרש, תצא משניהם, וצריכה גט משניהם, ונאסרת על שניהם עולמית[234].

חרש שנשא פיקחת, או פיקח שנשא חרשת, גם עליהם גזר רבנו גרשום שלא ישא אשה על אשתו[235].

גיטין חרש שנשא פיקחת, אם רצה להוציא מוציא, ומגרשה בגט על ידי רמיזה[236], היינו כשנותן הגט לידה רומז לה בידיו או בראשו[237]. וכתיבת הגט גם היא נעשית ברמיזה, היינו שהחרש רומז לסופר, והוא כותב[238]. יש אומרים, שבגירושין צריך דווקא רמיזה[239], ויש אומרים שמועיל גם בקפיצה, אלא שרמיזה עדיפה[240]. יש הסבורים, שאם כתב בכתב ידו, שיכתבו גט לאשתו - מועיל, שכתיבה עדיפה מרמיזה[241], ויש חולקים שלא מועילה כתיבה, כי אין כאן ציווי לסופר שיכתוב[242].

המקובל בסידור הגט, שהסופר מקנה לבעל את כלי הכתיבה, ואחר כך חוזר הבעל ומקנה לסופר את כלי הכתיבה, כדי שיוכל לכתוב בהם גיטין אחרים. ומנהג זה חל גם בבעל חרש, שהסופר מקנה לחרש את כלי הכתיבה ברמיזה, ולאחר מכן חוזר החרש ונותנם במתנה לסופר[243].

יש אומרים, שצריך לבדוק את החרש המגרש כבדיקת האילם[244]; ויש סוברים, שאין החרש צריך בדיקה, ומוציא ברמיזה[245].

בנוסח הגט של חרש, יש שכתבו בשם הגאונים, שהנוסח הוא שונה מהגט הרגיל כדלקמן[246]:

ב... בשבת... לירח... שנת... לבריאת העולם למנין שאנו מנין כאן במתא... במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קדמנא פלוני בר פלוני ורמזנא ליה ורמז להוציא פלונית בת פלוני דאינסבא ליה ברמיזא ומדרמז לנא כתבנא ליה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבי ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי לה גט פיטורין ואיגרת שבוקין וספר תירוכין כתקנתא דרבנן והרי היא מותרת לכל אדם כדת משה וישראל

יש מי שכתב, שבנוסח גט חרש צריך לכתוב רק 'הרי את מותרת לכל אדם', אבל שבקית ופטרית וכל הנוסח שהוא פוטרה ממנו לא שייך כלל בגט חרש[247].

יש מי שכתבו, שבזמננו אין משנים את נוסח הגט של חרש[248]; ויש הנוהגים לתת שני גיטין, הראשון בנוסח הרגיל, והשני בנוסח המיוחד[249].

בגט חרש לא נהגו לסדר ביטול מודעא, וביטול נדרים ושבועות, כפי שנהוג בגט רגיל[250].

יש הסבורים, שחרש צריך לגרש בעצמו דווקא, ואינו יכול לגרש על ידי שליח[251], וסידור הגט בין חרש לחרשת צריך להיעשות בפני בית דין, וצריכים הדיינים עצמם למסור הגט לאשה, ויאמר לה הדיין "הרי זה גיטך, והתקבלי גיטך זה, שרמז לנו בעלך פלוני בן פלוני לכותבו ולחותמו וליתנו לך, ובו תהיי את מגורשת מבעלך פלוני בן פלוני הנזכר, והרי את מותרת לכל אדם"[252]; ויש הסבורים, שיכול לגרש על ידי שליח הולכה, ואפילו על ידי שליח קבלה, בפרט במקום עיגון[253], ובוודאי נכון דין זה בחרש שלמד בבית ספר לחרשים, והוא מבין היטב[254].

פיקח שנשא חרשת, אם רצה להוציא מוציאה[255], ונוסח הגט בחרשת הוא ככל גט אחר, ואין צריך לשנות בו[256].

מיאון קטנה חרשת, שהיא יתומה מאביה, והשיאוה אמה או אחיה, יכולה לצאת במיאון, שלא חילקו חכמים בדבר זה בין חרשת לפיקחת[257].

כתיבת גט חרש פסול לכתיבת גט, אבל אם גדול עומד על גביו, ומזהירו לכתוב לשמה, וניכר שעושה על דעת הגדול, כתיבתו כשרה[258]. יש אומרים, שמה שהכשירו כתיבת גט כשגדול עומד על גביו הוא דווקא בטופס, אבל בתורף אפילו גדול עומד על גביו פסול[259]; יש הסוברים, שאין הבדל בין תורף לטופס, ותמיד מועיל כשגדול עומד על גביו; ויש אומרים שאין הבדל אם גדול עומד על גביו או לא, אלא שהחרש יכול לכתוב הטופס ולא התורף[260].

שליחות בגט חרש אינו כשר להיות שליח הולכה בגט, או שליח קבלה[261], וכן אינו יכול להיות שליח לקידושין[262].

חליצה וייבום חרש וחרשת פסולים לחליצה בכל מקרה, ואם חלצו - חליצתם פסולה, מפני שצריך קריאה, ואינו יכול לקרוא, או מפני שאין להם דעת כלל[263]. יש הסבורים, שחליצה הנעשית בבית דין כשרה גם בחרש, כי בית דין עומדים על גביו, ומורים לו לעשות החליצה כתיקנה[264]; ויש הסבורים, שחליצת חרש פסולה בכל מקום, ולא מועיל מה שבית דין עומדים על גביו[265]. ואם היה חרש מעיקרו, ולמד לדבר בבית ספר לחרשים, אף שדיבורו עילג, יכול לחלוץ[266].

יש הסבורים, שכיוון שחרש אינו יכול לחלוץ, מותר לו לייבם אף בזמן הזה, שלא אמרו שעכשיו מצות חליצה קודמת אלא כשאפשר בחליצה, אבל אם אי אפשר בחליצה, מצות ייבום במקומה עומדת[267].

חרש שנשא פיקחת, ונפלה לייבום לפני אחיו הפיקח, הרי היא כשאר כל היבמות, אם רצה חולץ, ואם רצה מייבם[268].

שני אחים, אחד חרש ואחד פיקח, ומת הפיקח בלא בנים, ונפלה אשתו לייבום לאחיו החרש, כונס אותה לאשה, ואם בא עליה - קנאה ופטר את צרתה, כדין כל ייבום, והרי היא אשת איש גמורה[269], ואין החרש יכול להוציא לעולם את יבימתו, שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גיטו יכול להפקיעה[270]. ויש מי שכתב, שאף אם היבם החרש שומע קול מצילתיים וכד', אבל אינו מבין דיבור, לא יכול לגרש את יבימתו[271].

שני אחים חרשים, שמת אחד מהם, ונפלה אשתו לייבום לאחיו החרש, יכול לייבמה, אבל אם רצה להוציא בגט - מוציאה[272].

חרשת, בין אשת פיקח ובין אשת חרש, שנפלה לייבום, בין לפני אח חרש ובין לפני אח פיקח - מתייבמת, ואם רצה היבם לגרשה בגט לאחר הייבום, הרי זה מגרש[273].

אשת חרש או חרשת לא מתייבמת במקום שהיא אסורה על היבם איסור ערווה, כגון שהיבם נשוי לאחותה, ובזה דינה ככל אשה, ואין עליה זיקת ייבום כלל, ומותרת לשוק[274].

אונס ומפתה חרשת יש הסבורים, שאין לה קנס, ואין לה בושת ופגם; ויש הסבורים, שיש לה קנס, ויש לה בושת ופגם[275].

ענייני חושן משפט[עריכה]

עדות חרש פסול לעדות[276], ואף אינו יכול להעיד בעדות אשה, אף על פי שהיא עגונה, לא על ידי הרכנה, ולא על ידי כתיבה[277].

שבועה אין נשבעים על טענת חרש[278].

טוען ונטען אין נזקקים לחרש לכל טענה, לא לטענתו על אחרים, ולא לטענת אחרים עליו[279].

מציאה מציאת חרש היא שלו, ויש בה גזל מפני דרכי שלום, אבל אם עבר אחר וגזלה מידו, אינה יוצאה בדיינים, ואם כפר בה ונשבע, אינו חייב חומש[280].

מקח וממכר חרש שאינו מדבר ואינו שומע, מן התורה אין מקחו מקח, ואין ממכרו ממכר, אבל חכמים תיקנו שיהא נושא ונותן ומעשיו קיימים[281]. יש הסבורים, שחרש מוכר וקונה מטלטלין ברמיזה, היינו בידיו, בראשו ובעיניו, אבל לא בקפיצה, היינו בעקימת שפתים ובקפיצת פה[282]; ויש הסבורים, שחרש קונה ומוכר אף בקפיצת הפה[283]. מכירתו וקנינו של חרש מועילים רק לאחר בדיקתו[284].

יש הסבורים, שחרש קונה ומקנה רק במטלטלין ולא בקרקע, ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו, עד שבודקים אותו בדיקות רבות, ומתיישבים בדבר[285]; ויש הסבורים, שאף בקרקע מקחו מקח וממכרו ממכר[286].

במתנה, יש סבורים שחרש זוכה לעצמו, כשדעת אחרת מקנה אותו, אבל אינו זוכה לאחרים[287]; ויש אומרים, שאין זוכה אף לעצמו[288].

זכיה מחלוקת הפוסקים אם זכין לחרש - יש אומרים, שאם מזכה לו על ידי גדול בן דעת - זכה[289]; ויש הסבורים, שאין מזכים לחרש, כיוון שלא יבוא לכלל שליחות[290].

הונאה אסור להטעות חרש[291], ואיסור הונאה במקח וממכר שייך גם ברכושו של חרש[292].

שכיר השוכר חרש למלאכה, חייב לשלם לו שכר טרחתו, ומוציאים אותו בדיינים[293].

גנבה וגזלה הגוזל מחרש דבר הקנוי לו מן התורה, הרי זה גזל גמור[294].

חרש שגנב או שגזל, מחזיר את הקרן לבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין - פטור[295].

חרש שגנב, ואין לו מה לשלם, איננו נמכר כעבד עברי[296].

הגונב מחרש והודה לו, אינו נפטר בהודאתו מהקנס, אם באו עדים אחר כך, כי הודאה בפני חרש כאילו היא הודאה שלא פניו[297].

טבח ומכר על ידי חרש, כשפיקח עומד על גביו והשחיטה כשרה, יש שהסתפקו אם חייב המשלח[298].

שומרים חרש שהפקיד ביד שומר, חייב השומר כדינו, וכל דין שומרים נוהג בו[299].

בושת חרש יש לו בושת, והמבייש חרש חייב[300], ומכל מקום אינו דומה המבייש חרש למבייש פיקח[301].

נזיקין וחבלות חרש פגיעתו רעה: החובל בו חייב, והוא שחבל באחרים פטור[302], אלא שמכל מקום יש לדיינים לייסר אותו, כדי להסיר היזקו מבני אדם[303].

החובל בחרש, חייב בתשלומי בושת, צער וריפוי[304], ופטור מנזק ושבת[305].

צעק באוזנו של חברו וחרשו, פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים[306]; אחזו ותקע באוזנו וחרשו, או שהכהו באוזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו, אם אינו בעל אומנות, כי אין החרש ראוי לכלום, ואם הוא בעל אומנות, וראוי עדיין לאותה אומנות, רואים כמה נפחתו דמיו, ונותן לו[307]. יש מי שכתב, שיש צורך להמתין זמן רב כדי להיווכח שהוא אכן חרש, ולא עושה עצמו[308]. ויש לעיין, מה הדין כיום, שאפשר להוכיח באמצעות בדיקות מדוייקות, אם גם כן צריך לחכות.

מי שהכה את אביו או את אמו על אוזנם וחרשם, חייב מיתה[309].

שור של פיקח, שנגח שור של חרש, חייב כדינו, בין תם ובין מועד[310]; ושור של חרש, שנגח שור של פיקח - פטור[311].

שור תם של חרש שהזיק - פטור, כיוון שבעל השור אינו בר-חיוב, או לפי שבעל השור אין בו דעת לשומרו[312], אבל מעמידים אפוטרופוס, וגובה הניזק חצי נזק מגוף השור, כל מה שיזיק לאחר מינוי האפוטרופוס, אבל לא מה שהזיק לפני כן[313]; ויש חולקים וסוברים, שאין מעמידים להם אפוטרופוס לגבות מגוף השור[314].

רודף חרש רודף, מצווה להורגו, כמו כל רודף אחר[315].

רציחה ההורג חרש - יש מי שכתב, שאין נהרגים עליו[316], וחלקו עליו, והוכיחו שנהרגים עליו[317], כי הוא נקרא נפש[318].

הצלה מצות 'לא תעמד על דם רעך'[319] חלה גם לגבי חרש[320].

קללה אסור לקלל חרש[321].

שליחות חרש אינו בר שליחות, היינו שאינו עושה שליח, ואינו נעשה שליח[322]. לפיכך, חרש איננו זוכה עבור אחר מדין זכין לאדם שלו בפניו, כיוון שאינו בר שליחות, וזכיה היא מטעם שליחות[323].

השולח אש ביד חרש, ויצאה והזיקה, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, לפי שאין החרש בר שליחות. והיינו דווקא אם מסר לו גחלת והוא ליבה אותה, אבל אם מסר לו שלהבת, חייב המשלח, לפי שמעשיו גרמו לנזק[324]. יש שכתבו, שאם שלח את החרש על מנת להזיק באש, הרי הוא חייב[325], ויש מי שפוטר אפילו במצב כזה[326].

השולח את הבעירה ביד חרש, אם אמר לו להזיק, המשלח חייב, כיוון שהחרש יעשה מה שציווה לו[327].

המועל בשליחות יד בפיקדון, על ידי שליחות של חרש, או הגונב שור ומכרו או טבחו, על ידי שליחות של חרש, הרי זה חייב, שאף על פי שאין החרש בתורת שליחות, כיוון שנעשתה שליחותו על ידו, הרי זה חייב[328].

בור חרש שחפר בור ברשות הרבים, פטור מנזקי הבור; ויש מי שכתב, שאפשר שמעמידים להם אפוטרופוס לעניין זה[329].

המוסר בור לחרש לשמור עליו, אפילו היה הבור מכוסה, בעל הבור חייב בנזקים[330]; ויש שפסקו להלכה דווקא אם הבור לא היה מכוסה[331]. ובעניין הכיסוי - יש אומרים, דווקא כשכיסהו שלא כראוי[332]; ויש אומרים, שאפילו אם כסהו כראוי חייב[333].

המוסר שור לחרש, אף על פי שהיה השור קשור, הבעלים חייבים בנזק[334]. יש אומרים, שדין זה נכון גם אם היה השור קשור כראוי[335]; ויש אומרים, שדווקא אם השור לא היה קשור כראוי[336].

כופר שור של חרש שהרג אדם, אין החרש חייב בכופר[337].

חזקת קרקע חרש שהחזיק בקרקע של אחרים - יש הסוברים, שאין להם חזקת שלוש שנים, לפי שאינו בר מחאה, שאף אם ימחה המערער, לא יזהר החרש בשטרו, ולכן אינו מוחה[338]; ויש הסוברים, שיש לו חזקה, שטעם המחאה הוא לא רק שיזהר בשטרו, אלא שאם אמת הדבר שהקרקע שלו היה לו למחות[339].

אין מועילה חזקת שלוש שנים בקרקע של חרש, לפי שמה שלא מיחה החרש הוא מפני שאין בו דעת למחות[340].

בענייני הלכות עתידיות[עריכה]

טבילה לטהרה חרש מטבילים אותו, ומעריב שמשו, ואוכל בתרומה, ומשמרים אותו שלו יישן אחר הטבילה, שאם ישן, הרי הוא טמא, אלא אם כן עשו לו כיס של נחושת, שיכולים לבדוק אותו, שמא יראה קרי[341].

הסך משמן המשחה שעשה משה על חרש שאיננו כהן - חייב, כמו בסך על כל אדם[342].

שמירה מטומאה דברים הצריכים שמירה מחשש טומאה, כגון תרומה וקדשים, מועילה שמירת חרש[343].

זיבה חרש וחרשת אף הם מיטמאים בזיבה[344], ומביאים עליהם כפרה, כדי להאכילם בקדשים, וחטאתם נאכלת[345].

קרבן פסח בשאלה אם מותר להימנות חרש לחבורה של אכילת קרבן פסח, יש מי שכתב, שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים[346].

שמירת המקדש חרש כהן או לוי יכול להיות משומרי המקדש, ומתקיימת בכך מצות העשה של שמירת המקדש[347].

הקהל טף שהוא חרש, חייבים הגדולים להביאו למצות הקהל, אף שכשיגדל יהיה פטור ממצוות, כי החיוב הוא על המביאים[348].

עבודה במקדש כהן חרש פסול לעבודה במקדש[349], אבל אם עבד, אין עבודתו מחוללת, שזהו מן המומים המיוחדים באדם ולא בבהמה[350].

חרש ששחט קדשים, הרי הם פסולים, שאין לו כוונה לשמה[351]; ואם עשה מעשה המוכיח שיש לו כוונה - יש אומרים, ששחיטתו כשרה[352]; ויש אומרים, שאף באופן זה שחיטתו פסולה[353]. ואם גדול עומד על גביו - יש הסבורים, שאף אז אין הדבר מועיל[354]; ויש מי שמשמע מהם, שגדול עומד על גביו מועיל[355]. בשאר העבודות, היינו קבלה, הולכה וזריקה - פסול החרש, אבל אינו מחלל את העבודה[356]; ויש מי שכתב, שדין זה אמור בחרש שאינו גמור[357], או שמדובר כשגדול עומד על גביו[358].

ולעניין מחשבת פיגול, היינו שבשעת השחיטה חשב לזרוק את דמו חוץ לזמנו - יש מי שכתב שהרי זה פיגול, כי יש לו מחשבה לחומרה[359]; ויש מי שכתב, שהיינו פיגול מדרבנן בלבד, ודווקא פיגול של חוץ לזמנו, אבל לא לעניין מחשבת הזבח, או חוץ למקומו[360]

חרש פסול לסמיכה על קרבן[361].

המועל בהקדש, על ידי ששלח שליח חרש ועשה שליחותו - מעל, שאף על פי שאינו בר שליחות, כיוון שנעשתה שליחותו על ידו, ונוח לו בכך - מעל[362].

יובל במצות שילוח עבדים ביובל יש גם דין 'אפקעתא דמלכא', היינו שחלה הפקעות בעלות על העבדים מכוח מצות הקב"ה. לפיכך, עבד של חרש, אף על פי שאין אדוניו חייב במצוות, הרי הוא יוצא לחירות ביובל[363].

עבדים כהן חרש שקנו לו עבדים, אינם אוכלים בתרומה, כי אין הוא קונים מן התורה; אבל אם קנו לו בית דין, או אפוטרופוס, או שנפלו לו בירושה, הרי אלו אוכלים[364].

המכה עבד כנעני על אוזנו וחרשו, הרי הוא יוצא בכך לחירות; אבל אם הכהו כנגד אוזנו ואינו שומע, אין העבד יוצא בכך לחירות[365].

עבד חרש יוצא בכסף או בשטר, כי אחרים נותנים הכסף לרבו, ואין צורך בדעתו של עבד לשחררו[366].

נגעים כהן חרש איננו יכול לראות נגעים לטהר או לטמא, מפני שאינו יכול להגיד בפה[367]; אבל אם היה כהן פיקח שטיהר או טימא, יכול גם כהן חרש לטהר את המנוגע בציפורים[368].

נרות המקדש חרש שערך והדליק את נרות המקדש, אף על פי שאין זו עבודה, ההדלקה פסולה[369].

מחצית השקל חרש פטור ממצות נתינת מחצית השקל, כמו שהוא פטור מכל המצוות; ואם בדקו אותו, מועילה נתינתו[370].

אפר פרה אדומה חרש פסול בהזאת מי חטאת על טמא מת[371], ופסול בנתינת אפר הפרה על המים[372], ובאסיפת אפר הפרה[373].

טומאת כלים אין כלי מקבל טומאה אלא אם כן נגמרה מלאכתו, וכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה, שחשב עליהם שזה יהיה גמר מלאכתם[374], אבל מחשבת חרש אינה מועילה בהם, ואינם נעשים כלי, גם כשמעשיו מוכיחים שהתכוון לגמר מלאכתו[375].

הכשר טומאה משקים שנפלו על אוכלים ברצון חרש, אינם מכשירים את האוכלים לקבל טומאה[376]; וכן אם נתלשו המים מן הקרקע ברצון החרש, אין הם ראויים להכשיר אוכלים לקבלת טומאה, לפי שרצון החרש איננו נחשב לרצון[377].

ספק טומאה חרש שנמצא במבוי שיש בו טומאה, וספק נגע בטומאה ספק לא נגע, הרי הוא טהור, שכל שאין בו דעת לישאל, ספיקו טהור[378].

אמה עבריה אין האב יכול למכור את בתו לאמה לחרש, כי אין החרש בדין ייעוד כלל[379].

בן סורר ומורה היו אביו או אמו חרשים, אינו נעשה בן סורר ומורה[380], משום שהאכזריות מצויה בהם[381]; וכן אינו נעשה בן סורר ומורה אם הוא עצמו חרש[382].

כהן גדול כהן גדול המותר רק בבתולה, אסור לשאת לאשה חרשת, כיוון שאינו קונה אותה דבר תורה[383].

חרש שנתפקח, או פיקח שנתחרש[עריכה]

גדרו: מי שנולד פיקח ונתחרש, באופן שאינו לא שומע ולא מדבר - יש אומרים, שדינו כחרש מעיקרו[384]; ויש אומרים, שהדבר הוא ספק[385].

פריה ורביה: חרש שהוליד בן ובת, ואחר כך נתפתח, הרי זה קיים המצווה, אף על פי שהמצווה נעשתה בעת שהיה פטור מן המצווה[386].

קידושין וכתובה: חרש שנשא פיקחת ונתפקח, ובא עליה, אינו צריך קידושין אחרים[387].

פיקח שנשא פיקחת ונתחרש, אינו מוציאה עולמית, הואיל וקידושיה קידושין גמורים היו, ואין כוח בגירושי חרש להפקיע קידושין גמורים, ואין סומכים על רמיזתו, ולא על כתיבתו[388].

חרש שנשא פיקחת ונתפקח אחרי הנישואין, אין לאשתו עליו כלום, אלא שאם רצה לקיימה משנתפקח, כתובתה מנה, כדין בעולה[389].

חרשת שנישאה לפיקח ונתפקחה, יש לה כתובה ותנאי כתובה, וכתובתה מנה, כדין בעולה[390].

גירושין: פיקח שנשא פיקחת ונתחרשה, אם רצה להוציאה בגט יוציא[391], ודין זה נכון גם בזמן הזה למרות חרם דרבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, כי יכולה החרשת להסכים ברמיזה[392].

שליח לגט שהיה חרש כשקיבל הגט ונתפקח - פסול, אבל היה פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח - כשר, מפני שתחילתו וסופו בדעת[393].

תרומה: בת ישראל פיקחת, שנתארסה לכהן פיקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, שנישואיהם מדרבנן, אינה אוכלת בתרומה[394], אבל אם כנסה ואחר כך נתחרש, אוכלת בתרומה[395].

עדות: היה חרש בשעה שנמסרה לו העדות, ובריא בשעת העדאת העדות, או להיפך, הרי זה פסול; אבל אם היה בריא בשעה שנמסרה לו העדות ובשעת העדאת העדות, אף על פי שבאמצע היה חרש, מאחר שתחילתו וסופו בכשרות, הרי זה כשר[396].

נזיקין: מי שהזיק בהיותו חרש, ואחר כך נתפקח, אינו חייב לשלם את נזקו[397].

חרש המדבר ואינו שומע; כבד שמיעה; חרש באוזנו האחת[עריכה]

כללים

גדרו חרש המדבר ואינו שומע, שדינו כפיקח לכל דבריו - יש הסבורים, שהיינו דווקא כששומע קצת, אבל אם אינו שומע כלום, דינו כחרש גמור[398], וכן יש הסבורים שמה שאמרו, שדינו כפיקח לכל דבריו, הוא דווקא לדברים שנאמר כך בפירוש[399]. אך אין נראה כן מדעת הפוסקים, ואפילו אינו שומע כלל, אם נראה שהוא בר-דעת, דינו כפיקח לכל דבר, פרט לאותם דברים שצריך להשמיע לאוזניו[400].

עוד יש מי שכתב, שחרש המדבר ואינו שומע שדינו כפיקח הוא דווקא אם מדבר מילים שמובנות בנקל, אבל חרש שאינו יכול לדבר מילים שיהיו מובנות לרוב האנשים נחשב כחרש, אף אם יכול לדבר בידיו או בכתיבה[401]. ויש מי שכתב, שגם אם דיבורו הוא נלעג, הרי הוא בכלל מי שמדבר ואינו שומע, והוא כפיקח[402].

יש מי שכתבו, שמדבר ואינו שומע אינו חריף ככל אדם, ולכן אינו יכול למכור קרקעות[403], ויש מי שכתב שדעתו פחותה משל אילם[404].

חרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שדינו כפיקח, מצינו כמה מצוות וחיובים שנתמעט מהם, אם בגלל לימוד מיוחד, או שאינו יכול לקיימם בגלל חרשותו.

בענייני אורח חיים[עריכה]

מצוות התלויות בדבור: מצוות רבות תלויות בדיבור, כגון קריאת שמע, ברכות ותפילות, קידוש והבדלה, נשיאת כפים, סיפור יציאת מצרים, מקרא מגילה, ועוד. בכל אלו צריך לכתחילה שישמיע לאוזנו מה שאומר[405], אבל אם לא השמיע לאוזנו - יצא[406]. על כן, חרש המדבר ואינו שומע, חייב בכל המצוות התלויות בדיבור, אף שאינו יכול להשמיע לאוזניו[407].

גזלת ברכה: הגוזל ברכה מחרש המדבר ואינו שומע, צריך לשלם לו עשרה זהובים, אף על פי שברכתו אינה מתוקנת כראוי[408].

תפילין: חרש המדבר ואינו שומע חייב להניח תפילין[409].

מניין: חרש המדבר ואינו שומע מצטרף למניין עשרה לכל דבר שבקדושה, כגון בקדיש, ברכו וקדושה[410], ויש מי שחולק[411]. ולעניין חזרת הש"ץ - יש הסבורים, שאם אין שם אלא תשעה והוא, אין מצרפים אותו, אלא אם כן הוא מכווין הברכות, וכשרואה שעונים אמן הוא עונה עמהם[412]; ויש הסבורים, שיכול להצטרף ללא הגבלה[413].

נשיאת כפיים: כהן חרש המדבר ואינו שומע כשר לנשיאת כפים[414].

ברכת המזון: חרש המדבר ואינו שומע מצטרף לזימון עשרה בברכת המזון[415], אבל אינו מצטרף לזימון בשלושה[416]. ולא יהיה החרש המזמן לכתחילה[417], ויש מי שסבור שיכול להיות המזמן אף לכתחילה[418].

שליח ציבור חרש המדבר ואינו שומע - יש אומרים, שיכול להיות שליח ציבור[419], אך בימים נוראים יש להחמיר[420]; ויש האומרים, שגם בשאר ימות השנה אינו יכול להיות ש"ץ, ואינו מוציא אחרים ידי חובתם לכתחילה במצוות התלויות בדיבור[421]. אם כבדה שמיעתו, אבל שומע קצת, לכל הדעות יכול להיות שליח ציבור[422].

קריאה בתורה: חרש המדבר ואינו שומע יכול לקרוא בתורה בציבור, להוציא אחרים ידי חובת הקריאה, ולברך את ברכות העולה לתורה[423]. ואם שפתו עילגת, ואינו יכול לברך כראוי, אין להעלותו לתורה[424]. ויש מי שכתב, שלמעשה נהוג בעולם להקל להעלות לתורה חרש המדבר ואינו שומע[425], ובוודאי שמותר להעלות למפטיר ילד בר-מצווה שהוא חרש המדבר ואינו שומע[426].

קידוש בשבת: חרש המדבר ואינו שומע יכול להוציא אחרים ידי חובת קידוש בשבת[427].

סיפור יציאת מצרים: יש מי שהסתפק אם חרש המדבר ואינו שומע חייב במצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר[428].

שופר: יש מי שכתבו, שחרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שהוא כפיקח, פטור מתקיעת שופר, שהמצווה היא בשמיעה[429]; ויש מי שסבור, שהוא עצמו חייב בתקיעת שופר, אבל לא יברך[430]. ואם רק כבדו אוזניו משמוע, לדברי הכל חייב בתקיעת שופר[431]. גם לשיטות שהחרש עצמו חייב בתקיעת שופר, מכל מקום אינו מוציא אחרים ידי חובתם[432]; ויש מי שכתב, שיכול להוציא אחרים[433].

חרש המדבר ושומע על ידי מכשיר שמיעה:יש שכתבו, שאינו יוצא חובת מצות שמיעת קול שופר, לפי שצריך לשמוע קול שופר בלבד, וכאן יש תערובת קול אחר[434]; יש מי שכתבו, שיכול לתקוע ולהוציא אחרים ידי חובתם[435].

קריאת המגילה: חרש המדבר ואינו שומע, חייב בקריאת המגילה[436]; ויש מי שכתב, שצריך לקרוא המגילה בעצמו, כי אינו יוצא חובת קריאת המגילה על ידי הש"ץ[437]. יש אומרים, שאינו מוציא אחרים ידי חובתם כלל[438]; יש אומרים, שבדיעבד יצאו ידי חובה[439]; ויש אומרים, שאפילו לכתחילה יכול להוציא אחרים ידי חובתם[440].

מי שכבדו אוזניו משמוע, וצריכים לצעוק אליו בקול רם, חייב בקריאת המגילה, וגם מוציא אחרים ידי חובתם[441].

השומע בעזרת מכשיר שמיעה: יש הסבורים שאינו נקרא חרש, ויוצא ידי חובת קריאת המגילה, ומוציא אחרים ידי חובתם בקריאת המגילה[442]; יש הסבורים, שאינו יוצא חובת קריאת המגילה, ועל כל פנים לא יברך על שמיעה זו[443]; ויש מי שחילק, שאם שומע גם בלי עזרת המכשיר כאשר מדברים אליו בקול רם, יוצא ידי חובתו בעזרת המכשיר, אך אם אינו שומע כלל בלי המכשיר, הדבר הוא ספק אם יוצא ידי חובתו, ובדיעבד יש להקל[444].

שבת: בעניין שימוש במכשיר שמיעה בשבת - ראה ערך שבת

בענייני יורה דעה[עריכה]

שחיטה: חרש המדבר ואינו שומע לא ישחט לכתחילה, לפי שאינו יכול להשמיע לאוזניו את הברכה, אבל אם שחט, אפילו בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה[445]. ואם כבר בירך הברכה, ועדיין לא שחט, תלוי במחלוקת האחרונים, אם מותר לו לשחוט לכתחילה אם לאו[446]. יש מי שסבור, ששחיטת חרש כשרה בדיעבד דווקא אם נתחרש לאחר לידה, אבל מי שנולד חרש, אף אם הוא מדבר, שחיטתו פסולה[447].

נידה: חרשת המדברת ואינה שומעת בודקת לעצמה וטובלת, כדי להיטהר לטהרות ולבעלה; ואם בקיאה היא במראה דם טהור וטמא, יכולה לראות דמים של חברותיה[448].

הפרת נדרים: אב או בעל חרשים, גם כאשר הם מדברים ולא שומעים, אינם יכולים להפר נדרי הבת או האשה[449].

הפרשת תרומה: חרש המדבר ואינו שומע, לא יתרום לכתחילה, כי צריך להשמיע לאוזניו את הברכה, אבל בדיעבד תרומתו תרומה[450]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא שלא יעשוהו שליח לתרום, הואיל ואפשר על ידי אחר, אבל החרש עצמו תורם את שלו לכתחילה[451].

בענייני אבן העזר[עריכה]

קידושין חרש המדבר ואינו שומע, קידושיו קידושין גמורים מן התורה[452]. יש הסבורים, שאף אינו צריך בדיקה[453]; ויש הסבורים, שצריך בדיקה[454].

חרש המדבר ואינו שומע - יש מי שכתב, שעדיף שיברך בעצמו ברכת האירוסין מתוך הסידור[455]; ויש מי שכתב, שיברך מסדר הקידושין, כמו בכל נישואין[456]. ואם יש לחתן מכשיר שמיעה, עדיף שהוא יברך בעצמו, שכן לדעת הרבה פוסקים אין אדם יוצא ידי חובתו כששומע באמצעות מכשיר שמיעה[457].

מומי אשה חרשת המדברת ואינה שומעת היא מום באשה, ואם קידשה על מנת שאין בה מומים, או שכנסה סתם, ונמצאת חרשת, תצא בלא כתובה; ואפילו אינה חרשת לגמרי, אלא שכבדו אוזניה משמוע, הרי זה מום באשה. והוא הדין אם שידך אשה, ונתחרשה אחר כך, שיכול לבטל השידוך בלא קנס[458]. אכן, למרות שזה מום, אינו יכול לגרשה בעל-כורחה, ודין זה וודאי נכון אם נולד מום זה לאחר הנישואין[459]. ואם שידך אשה בקניין ושבועה, ונמצא החתן חרש, פטורה הכלה משבועתה[460].

גיטין המדבר ואינו שומע, דין פיקח יש לו לעניין גיטין, ויכול הוא לגרש אף אם נשא את האשה כשהיה שומע, וכל שכן אם נשא כשלא היה שומע, ויש לסדר לו גט בנוסח הרגיל[461].

מי שנתחרש בעלה, ושמעו בית דין שמרננים אחריה, קוראים ואומרים לה אל תיסתרי עם איש פלוני, ואם באו עדים אחר כך שנסתרה עמו, ושהתה כדי טומאה, אוסרים אותה על בעלה לעולם, לא כדי להשקותה, אלא כדי לפוסלה מכתובתה, וקורעים כתובתה, וכשיבריא בעלה יתן לה גט[462].

חליצה - חרש וחרשת המדברים ואינו שומעים - יש מי שכתבו שחליצתם פסולה[463]; ויש הסבורים שחליצתם כשרה[464].

בענייני חושן משפט[עריכה]

דיין חרש המדבר ואינו שומע פסול לשמש כדיין בסנהדרין[465], אבל אם רק כבדו אוזניו משמוע - כשר[466].

עדות חרש המדבר ואינו שומע פסול לעדות[467], והוא פסול הגוף, ופסול לחתום בשטר, ויש לו דין תחילתו בפסול[468]. ומכל מקום כשר החרש להעיד על אשה שמת בעלה, כדי להתירה להינשא[469].

מקח וממכר חרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שהוא כפיקח לכל דבריו, מוכר ולוקח ברמיזה רק במטלטלין, אבל לא בקרקע[470]. ואם הוא כבד שמיעה, הרי הוא כפיקח לכל דבריו[471], והוא הדין אם שומע על ידי מכשיר[472].

בענייני הלכות עתידיות[עריכה]

סוטה אשה שאינה שומעת, או שהיתה אשתו של מי שאינו שומע, אף על פי שהם מדברים, אינה שותה מי המרים בדין סוטה[473]. ואם בשעת הקרבת המנחה לא היתה חרשת, ואחר כך קודם השתיה נעשתה חרשת, משקים אותה[474]. חרש וחרשת גמורים אינם בתורת קינוי וסתירה[475].

עבודה במקדש האחרונים הסתפקו בדין כהן חרש המדבר ואינו שומע, אם פסול לעבודה או לא[476]. ואם רק כבדו אוזניו משמוע - כשר[477].

הקהל וראיה במצות הקהל, ובמצות ראיה, פטור החרש, אף אם הוא מדבר ואינו שומע, ואפילו חרש באוזנו אחת[478]. יש מי שכתב, שאף אם כבדו אוזניו משמוע פטור מהקהל[479], ויש מי שסבור שדווקא חרשות פוטרת[480].

חגיגה יש הסבורים, שחרש המדבר ואינו שומע פטור אף ממנה[481]; ויש סבורים, שחייב בחגיגה[482].

שמחה במצות שמחה חייב לדברי כולם[483].

קרבן פסח החרש באזנו אחת, יש מי שמשמע מדבריהם שפטור מקרבן פסח[484], אך חלקו על דבריהם[485].

רקע משפטי[עריכה]

כללי במשפט האזרחי בישראל לא הוצא החרש-אילם מכלל כשירות לפעולות משפטיות, אלא אם מומו גרם לליקוי בשכלו, והוא הוכרז על ידי בית המשפט כפסול דין.

עדות חרש-אילם כשיר למתן עדות בכל משפט, לרבות משפט פלילי, בתנאי שהוא מבין בטיב השבועה, ויכול להביע עצמו על ידי שפת סימנים, או על ידי כתיבה.

אחריות פלילית חרש-אילם נושא באחריות פלילית מלאה על מעשיו, אלא אם כן הוא אינו מסוגל להבין את הליכי המשפט[486].


הערות שוליים

  1. כגון והקל נשמע בית פרעה (בראשית מח טז).
  2. כגון ולא שמעו אל משה (שמות ו ט). וראה בס' חובות הלבבות, התחלת שער הייחוד.
  3. כגון גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח מט). וראה במו"נ א מה.
  4. תרומות א ב; בבלי חגיגה ב ב; נידה יג ב; רמב"ם אישות ב כו.
  5. בבלי יבמות צט ב. וראה להלן חלק ד, בפרטי הדינים.
  6. חי' תבואות שור לגיטין נט ב, בדעת הרמב"ם. וראה בר"ש ורע"ב תרומות א א, שכתבו שאין זה כלל בכל מקום. וראה עוד בנידון בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' נג; שו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' שכג; שד"ח מע' חי"ת כלל ל, וכלל קו-קז.
  7. תוספתא תרומות פ"א; חגיגה ב ב; בבלי גיטין עא א.
  8. רש"י חגיגה ב ב ד"ה מדבר; רש"י נידה יג ב ד"ה מדברת.
  9. חגיגה וגיטין שם; רמב"ם אישות ב כו. וראה בשד"ח מערכת חי"ת כלל לא.
  10. פרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ח.
  11. ראה בבלי חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב א-ג.
  12. שו"ת הרא"ש סוף כלל פה; טושו"ע חו"מ רלה יט. וראה להלן בחלק ד, בפרטי דינים.
  13. בבלי מנחות סד ב, ובפירש"י שם; פיהמ"ש לרמב"ם תרומות א ב; שנות אליהו תרומות א ב. וראה בע' אלם.
  14. רמב"ם אישות ב כו.
  15. א"ע שמות ד יא.
  16. מלבי"ם, בראשית ג ז; הנ"ל, שמות כג ח.
  17. כגון ואם החרש יחריש לה (במדבר ל טו); אל תחרש ואל תשקט אל (תהלים פג ב).
  18. כגון וישלח יהושע וגו' מרגלים חרש (יהושע ב א); וחכם חרשים ונבון לחש (ישעיה ג ג).
  19. Kernicterus.
  20. Presbycusis.
  21. בבלי סוטה יג א.
  22. תוספתא תרומות פ"א; ירושלמי תרומות א א. וראה בבלי חגיגה ג א, שבני אחותו של רבי יוחנן בן גודגדא היו אילמים.
  23. תנחומא, וירא לז.
  24. מכילתא יתרו פ"ט; ויקרא רבה יח ד.
  25. ישעיה לה ה.
  26. שמות ד יא. וראה במלבי"ם שם.
  27. ב"ק פה ב; ב"ק צא א; ירושלמי תרומות א א; ירושלמי כלאים ח ב. וכן יד לאוזן תיקצץ, יד מחרשת - בבלי שבת קח ב. וראה בב"ק פו א, שלדעת חז"ל לא יכולה להיות חרשות ללא חבלה באוזן עם דימום.
  28. בבלי שבת קנב א. וראה בע' זקן הע' 218-219.
  29. חרשים מפני מה הויין, מפני שמספרים בשעת תשמיש - בבלי נדרים כ א.
  30. בניו של רבי יוחנן בן גודגדא - תוספתא תרומות פ"א; ירושלמי תרומות א א.
  31. ראה להלן חלק ד, בפרטי דינים.
  32. בבלי סנהדרין סו א, וברש"י שם.
  33. סנהדרין שם, על פי ויקרא יט יד.
  34. ראה להלן חלק ד, בפרטי דינים בפירוט.
  35. ראה ירושלמי תרומות א א; בבלי יבמות קד ב; בבלי סוטה כו א; ועוד.
  36. מנ"ח מ' לד.
  37. מנ"ח שם.
  38. בית האוצר, ע' אדם, כלל ז. וראה בבלי שבת קנג א.
  39. ב"י אבהע"ז סי' א.
  40. שו"ת מנחת שלמה סי' לד.
  41. רש"י חגיגה ב ב ד"ה חרש.
  42. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב.
  43. שו"ת חת"ס שם; שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' לה.
  44. שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות א.
  45. שו"ת מנחת שלמה שם.
  46. הרב י.י. ויינברג, שנה בשנה, תשכ"ה, עמ' 125 ואילך.
  47. ב"י אבהע"ז סי' קכא; שו"ת צמח צדק סי' עג; שו"ת מנחת שלמה סי' לד.
  48. בבלי יבמות קיג א, וברש"י שם ד"ה קלישתא.
  49. רש"י שבת קנג א ד"ה לשוטה.
  50. ראה לקמן בפרטי דינים, מיגוון הלכות שחז"ל חייבו את החרש, או הכשירו אותו.
  51. ראה להלן הע' 68 ואילך. וראה עוד בע' השתנות הטבעים הע' 149 ואילך.
  52. בבלי חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב ד; רמב"ם עדות ט יא.
  53. פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ב אות א.
  54. פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ה אות ט; שם, או"ח סי' רסו במשב"צ סק"ד.
  55. שו"ת עין יהודה חאבהע"ז סי' א.
  56. שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ב.
  57. בבלי יבמות קיד ב ובמאירי שם; רמב"ם יבום ז יח.
  58. בבלי שבת קנג א, ותוס' שם ד"ה מי; מ"מ בבלי שבת כ ז, בשם ראשונים; פמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות א; שד"ח מערכת חי"ת כלל קטו, בשם אחרונים.
  59. רמב"ם מלכים י ב.
  60. פמ"ג שם.
  61. שו"ת מקום שמואל סי' כה.
  62. רמב"ן יבמות קד ב; רשב"א חולין יב א. וראה בס' תורת הרפואה, עמ' 280 ואילך.
  63. רמב"ן ורשב"א שם; משכנות יעקב חאו"ח סי' כא. וראה להלן חלק ד, פרטי דינים שונים.
  64. בבלי גיטין עא א, מחלוקת; רמב"ם גירושין ב יז; טושו"ע אבהע"ז קכ ה, קכא ו.
  65. פרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות ד-ה. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם תרומות א ב, שאם נעשה חרש לאחר שהיה שומע, מותר לו לתרום תרומה. וראה בתוס' רעק"א על המשנה שם, מה שהקשה על שיטתו זו.
  66. ב"ח יו"ד סי' א; ש"ך יו"ד סי' א סקכ"ב; שו"ת צמח צדק החדש, חאבהע"ז סי' לה אות ד; ס' מלאכת חרש, בפתיחה; הגאון בעל שו"ת שואל ומשיב בהסכמתו לס' מלאכת חרש; שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' כז; תפארת ישראל, תרומות פ"א אות י; שד"ח מערכת חי"ת כלל קג; שולחן העזר סי' ח בשמלה לצבי סק"ד; ביאוה"ל או"ח סי' נה ס"ח ד"ה הוא. וראה בפרמ"ג יו"ד סי' א בשפ"ד סקכ"ב, שסותר מה שכתב בפתיחה הכוללת.
  67. שו"ת קול גדול סי' נ; שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' כה; שו"ת בית שלמה חאו"ח סי' צה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' �ו.
  68. שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עב-עג; שו"ת שבט סופר חאבהע"ז סי' כא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; הריעב"ץ בסידורו, הל' קריאת התורה, ס"כ; שו"ת בית שלמה חאו"ח ח"ב סי' צה; עזרת נשים עזרה שתים עשרה שער שלישי; שו"ת היכל יצחק ח"ב חאבהע"ז סי' מז; הרב י. ויינברג, שנה בשנה, תשכ"ה, עמ' 125 ואילך (וראה גם בכתבי הגרי"י ווינברג, ח"א סי' א); שו"ת מהרא"ש סי' יד; שו"ת מנחת שלמה סי' לד, ובמאמרו של הגרש"ז אויערבאך, מוריה, אלול תשמ"ב, עמ' סה ואילך, וכתב שם, שגם הגרי"ש אלישיב הסכים שדינו כפיקח (והוא בקובץ תשובות סי' י); הגרח"פ שיינברג, מוריה, שם, עמ' נא ואילך; שו"ת כנסת יחזקאל (גרובנר), ח"א סי' לט-מב, וכן הסכים עמו הגרז"נ גולדברג. וראה עוד שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קלא-קלב.
  69. שו"ת שבט סופר חאבהע"ז סי' כא, בשם אביו בעל הכתב סופר; שו"ת מהר"י שטייף סוסי' רלט; שו"ת נחלת בנימין סי' לא; שו"ת קרן לדוד, סי' כז; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' מז; יחוה דעת ח"ב סי' ו. וראה קריינא דאיגרתא סי' קלו, שלא הכריע בשאלה זו. וכן ראה בס' מלאכת חרש, בקונטרס שבסוף הספר, ששאל שאלה זו את גדולי הדור, והסתפקו בזה.
  70. שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט. וראה בס' שולחן העזר סי' ח סעיף ד כלל א, ובשו"ת מנחת שלמה סי' לד, שדחו דבריו, כי בזמנינו וודאי דעת עצמו היא, ולא דעת מלמדו.
  71. שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תשע.
  72. שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לח; שו"ת צמח צדק הישן, סי' עז; שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"ז סי' לה; שו"ת רבי אליהו גוטמאכר חאו"ח סי' יד; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט; שו"ת צור יעקב סוסי' טז; שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' לה; שו"ת זכר שמחה סי' ט; שו"ת שער הזקנים ח"ב סי' קלה; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ג; שו"ת הלכה למשה סי' רסב; שו"ת נאות דשא סי' קלב; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ב חאבהע"ז סי' פט; הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בספר הלכות נידה להר' ש. איידר, ח"א, עמ' כה, אות כה, ושו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' יז אות כה; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' לז.
  73. שו"ת מנחת שלמה סי' לד. וראה עוד בנידון בס' תורת הרפואה, עמ' 802 ואילך; א. אנצ'לוביץ, תחומין, כא, תשס"א, עמ' 141 ואילך.
  74. שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"ב סי' עב-עג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' לג; טהרת הבית ח"ב סי' יג, במשמרת הטהרה אות ח; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' מו.
  75. שו"ת אגרות משה, שם; שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט. וראה בס' וזאת הברכה, חלק שו"ת סי' טז.
  76. שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' ד אות ל.
  77. ראה שו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' יח; שם חאבהע"ז סי' יז; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' מא.
  78. שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' יא - בכל המצוות פרט לתקיעת שופר; שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רעז אות א - בברכת אירוסין; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' קמט - בקריאת התורה.
  79. שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' מא. וראה הגראי"ה קוק, אורח משפט, הל' ברכות סי' מח.
  80. ראה י. ברמה, תחומין, כד, תשס"ד, עמ' 173 ואילך. נימוקו - השתל הקוכליארי שונה ממכשיר שמיעה בדרך פעולה, שכן אין הוא ממיר אנרגיה חשמלית לאנרגיתץ קול ואין בו מעבר פאזות, ולפיכך הוא מחקה את השמיעה הרגילה, בעוד שמכשיר שמיעה יוצר קולות חדשים, וי"ל.
  81. מנ"ח מ' ה אות ב.
  82. פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ט; ערוך לנר יבמות קיג א ד"ה גזירה.
  83. רמב"ם מלכים י ב.
  84. שו"ת מנחת שלמה סי' לד.
  85. שו"ת מהרי"ל סי' קצו.
  86. ידים א ה; רמב"ם ברכות ו יג; טושו"ע או"ח קנט יא.
  87. ביאוה"ל סי' יא ס"ב ד"ה טוואן.
  88. מ"ב סי' תס סק"ג, ובביאה"ל סי' יא ס"ב ד"ה טוואן, בשם אחרונים.
  89. ערוה"ש או"ח יא ו.
  90. שו"ת משכנות יעקב חאו"ח סי' כא.
  91. ערוה"ש או"ח לד ז.
  92. מ"ב סי' לז סקי"ב; כף החיים סי' לח סק"ג; א"ר שם סק"א. וראה בכף החיים שם, בשם הכנה"ג, שבקושטנטינה היו כמה מהם שהניחו תפילין, ולא מיחו בהם חכמים. וראה בנשמת אברהם חאו"ח סי' לח סק"ח, בשם הגרש"ז אויערבאך, והגר"י נויבירט.
  93. ערוה"ש או"ח לז ד.
  94. שו"ת בית שלמה חאו"ח סי' צה; שו"ת שבט סופר חאבהע"ז סי' כא, בשם אביו הכתב סופר; שו"ת מהר"י שטייף סי' רלט; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לב אות ב.
  95. הגהמ"י תפילה פ"ז, בשם התוס'.
  96. מג"א סי' מו סקי"ד; רב שו"ע או"ח מו ז; דרך החיים סי' ד; בן איש חי, שנה א, פר' וישב ס"ד; מ"ב סי' מו סקכ"ה. ומביא במ"ב שם, בשם החיי אדם, שהחרש ימתין עד שיאור היום. וראה עוד בפמ"ג, חי' רעק"א, ויד אפרים או"ח סי' מו. וראה בילקוט יוסף להגר"ע יוסף הל' ברכות השחר ס"ח.
  97. מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א.
  98. שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ג.
  99. שו"ת מהרי"ל סי' קצו; שו"ע או"ח נה ח. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ו.
  100. מ"ב סי' קצט סקכ"ח. וראה עוד בערוה"ש או"ח קצט ד.
  101. שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' ד אות ל.
  102. שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ו.
  103. מג"א סי' רפב סק"ו בקטן, ומשמע שהוא הדין בחרש ושוטה.
  104. מנ"ח מ' רסט סק"א.
  105. שו"ת הלכות קטנות, ח"ב סי' לז.
  106. ביאוה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא לפי; גליוני הש"ס להר"י ענגיל, בבלי יומא פה ב; דעת תורה להמהרש"ם, או"ח שכח ב; שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' סט אות ג.
  107. הפוסקים בהערה קודמת, וכן שו"ת קול גדול סי' נ; אמרי בינה חאו"ח הל' בבלי שבת סי' ט; מנ"ח מ' לב, מוסך השבת סי' לט.
  108. בבלי שבת קנג א; רמב"ם שבת כ ז, וראה במ"מ שם; טושו"ע או"ח רסו ד-ה.
  109. בבלי עירובין לא ב; רמב"ם עירובין ו כב; טושו"ע או"ח תט ח.
  110. ראה תוס' שם ד"ה כאן; מג"א שם סקט"ו.
  111. טושו"ע או"ח תס א; מג"א ריש סי' תס.
  112. שו"ת רשב"א ח"א סי' כו, וסי' תקצג, בדעת רבנו יונה, ובדעת התוס'.
  113. שו"ת הרשב"א שם; מ"מ חמץ ומצה ה ט; ביאור הגר"א או"ח סי' תס. וראה עוד באור שמח, מקוואות, א א; מקראי קודש (פרנק), פסח, ח"ב סי' א.
  114. מנ"ח מ' יא אות ג.
  115. מנ"ח מ' יט.
  116. פרמ"ג או"ח סי' תמח בא"א סק"ט.
  117. פר"ח או"ח סי' תמח סק"ו.
  118. בבלי שבת כג א; רמב"ם חנוכה ד ט; טושו"ע או"ח תרעה ג; מ"ב שם סקי"א.
  119. שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות מב.
  120. שו"ת חסד לאברהם, חאו"ח סי' פ. וראה מקראי קודש (פרנק), חנוכה, סי' יא.
  121. בבלי חולין יב ב; רמב"ם שחיטה ד ה; טושו"ע יו"ד א ה. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרש שוטה וקטן, עמ' תקנה-ו.
  122. הליכות שלמה, פכ"ב ס"ב, על פי מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א.
  123. בבלי חולין פו א; רמב"ם שחיטה יב ד; טושו"ע יו"ד טז ט.
  124. חולין שם; רמ"א יו"ד שם.
  125. בבלי חולין פו א; רמב"ם שחיטה יד י; טושו"ע יו"ד כח יז.
  126. ש"ך יו"ד שם, סקכ"ד.
  127. שו"ת פנים מאירות ח"א סי' טו.
  128. חולין שם, וברש"י ד"ה ואחרים; ש"ך שם סקכ"ג. וראה בש"ך שם, שדן לעניין הברכה.
  129. הליכות שלמה, פכ"ב ס"ב, על פי מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א.
  130. בבלי שבת קנג א, ותוס' שם ד"ה מי; מ"מ בבלי שבת כ ז, בשם ראשונים; פמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות א; שד"ח מערכת חי"ת כלל קטו, בשם אחרונים.
  131. נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח טו, ומשכב ומושב ד ט; טושו"ע יו"ד קצו ח.
  132. חזו"א חיו"ד סי' עט אות א.
  133. הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בספר הלכות נידה להר' ש. איידר ח"א סי' כה (אמנם ראה בשו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ה, שכתב שאף חרשת שלדינא נחשבת חרשת, יכולה לעשות בדיקה, אם ברור לבעלה שעושה הבדיקות כדין, וצ"ע); טהרת הבית ח"ב סי' יג, במשמרת הטהרה ס"ח. וראה לעיל בהע' 72-68, בהגדרת חרש שלמד בבית ספר לחרשים.
  134. עיקרי הד"ט יו"ד סי' לג סע' יא; שו"ת שדה הארץ, חיו"ד סי' כב; זכור לאברהם אות פ, בשם ס' פרי האדמה ח"א דקל"ט; ליקוטי פנחס, יו"ד סי' שה סקנ"ו, בשם כמה פוסקים; שו"ת חמדת אפרים, חיו"ד סי' מה.
  135. שו"ת שואל ומשיב מהדו"ב ח"א סי' ל; שו"ת מנחם משיב סי' ב; ליקוטי פנחס, סי' שה סקנ"ו, בשם הגרי"ל צירלסון.
  136. נשמת אברהם חיו"ד סי' שה סק"א, בשם הגרש"ז אויערבאך.
  137. שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קנב. עיי"ש שתלה הדבר במחלוקת הט"ז והש"ך, יו"ד שה י, במקרה שמת האב, אם יכולים בית דין לפדותו, או שיפדה עצמו כשיגדיל.
  138. ראה ס' אוצר פדיון הבן, פ"ג הע' לד, ושם פ"ח סי"ג.
  139. רמב"ם נחלות יא יא; שו"ע חו"מ רצ טו.
  140. רמב"ם תרומות סופי"ב.
  141. בבלי יבמות צט ב; רמב"ם שם.
  142. קצוה"ח סי' רמג סק"ד; נתה"מ שם סק"ח.
  143. ראה להלן הע' 167 ואילך.
  144. בבלי יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח א,ט; טור יו"ד שלא.
  145. בבלי יבמות קיג א; בבלי גיטין נה א; רמב"ם שם.
  146. יבמות שם; רמב"ם תרומות ו ד.
  147. תוס' רי"ד וריטב"א גיטין שם.
  148. מנ"ח מ' רפ אות ד, בדעת רש"י ותוס'.
  149. רמב"ם תרומות ו ד; מאירי יבמות קיג א; מנ"ח שם, בדעת הרמב"ם.
  150. תוספתא יבמות פ"ט; רמב"ם תרומות ח י.
  151. רדב"ז על הרמב"ם תרומות ח יג.
  152. בבלי יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח ט; טור יו"ד שלא. אך ראה בירושלמי בבלי יבמות ז ד, שאוכלת בתרומה.
  153. מנ"ח, מ' תעד.
  154. בבלי ערכין ב א.
  155. בבלי ערכין ב א; רמב"ם ערכין ו ו.
  156. תוס' ערכין שם ד"ה חרש, ותוס' ב"ק פה ב ד"ה חרשו, בשם ר"ת.
  157. תוס' ערכין שם בתי' ב. וראה בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' נג.
  158. תוס' ב"ק שם בתי' ב; רא"ש ב"ק פ"ח סי' ה; שו"ע חו"מ תכ כה.
  159. בכור שור בבלי גיטין מה ב; שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ה.
  160. שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ז; שע"ת או"ח סי' לט סק"א; מ"ב שם סק"ח.
  161. שו"ת שיבת ציון, סי' ד.
  162. פמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ג.
  163. 163.0 163.1 מנ"ח מ' ב אות ב.
  164. טור יו"ד רסח, בשם בה"ג; תורת הגר אות לז; פסד"ר ח"י עמ' קצג.
  165. נחלת צבי, עמ' נח.
  166. ב"י אבהע"ז סי' א; שו"ת מהרי"ל שם; רמ"א אבהע"ז א ו; מנ"ח מ' א.
  167. בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם אישות ד ט; טושו"ע אבהע"ז מד א; ט"ז שם סק"א.
  168. לבוש אבהע"ז סי' מד.
  169. שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רג, הובא בב"י אבהע"ז סי' קנה.
  170. רש"י גיטין נה א ד"ה שהשיאה; רמב"ם אישות ג יא; טושו"ע אבהע"ז לז א.
  171. כן משמע שיטת הירושלמי בבלי יבמות יד א. וראה בשיטת ירושלמי זו בב"י אבהע"ז קכא; קרבן נתנאל יבמות פי"ד אות ב, בשם הרשב"א; משל"מ גירושין ב יז; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' כד; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' רכ; תו"ש ויקרא פ"ה אות לח.
  172. ב"י שם; מאירי יבמות קיב ב; פר"ח אבהע"ז סי' קכא סקט"ז; שו"ת בית יצחק ח"ב סי' י אות ז; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' כג אות ה; שו"ת נאות דשא ח"א סי' קלב. וראה עוד באוצה"פ סי' מד סק"ב אות ג.
  173. שו"ת נאות דשא ח"ב סי' קמג; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' סח.
  174. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' רכ; שו"ת הרי"מ מגור חאבהע"ז סי' כג. וראה בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' סג-סד.
  175. הנוב"י, הובאו דבריו בבית מאיר אבהע"ז סי' קכא ס"ו. וראה שו"ת משכנות יעקב חאו"ח סי' כא.
  176. בית מאיר שם; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' קנ; אור שמח מקוואות א ח אות יב; שו"ת מנחת ברוך סי' ד סוף ענף ב. וראה עוד בחי' ר"ח הלוי יבום ד טז; שערי יושר שער ז פ"ו; חי' ר"ש שקופ ב"מ סי' כ; קובץ שיעורים יבמות אות תשיב.
  177. שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עב-עג; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; עזרת נשים עזרה שתים עשרה שער שלישי.
  178. שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט.
  179. ט"ז אבהע"ז סי' קכא סק"י; שו"ת צמח צדק החדש סי' קיח.
  180. מלאכת חרש ח"ז אות יג.
  181. בבלי יבמות קיב ב; בבלי גיטין עא א; רמב"ם גירושין ב יז; שו"ת פני יצחק ח"א סי' יג. וראה בשו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' עז, הובא בפת"ש אבהע"ז סי' מד סק"א.
  182. ב"ש סי' קכא סק"ט; מלאכת חרש ח"ב אות ט.
  183. מלאכת חרש ח"ז סי"ב הע' יב.
  184. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז.
  185. שו"ת אגרות משה שם.
  186. שו"ת צמח צדק שם; שו"ת פני יצחק שם; שו"ת יביע אומר, ח"ז חאבהע"ז סוסי' יז. וראה עוד במלאכת חרש ח"ז.
  187. שו"ת צמח צדק שם; שולחן העזר סי' ח סק"ח. וראה עוד בשו"ת בית מרדכי סי' סה, מה שהעיר על תעודת הנישואין הממשלתית בישראל ביחס לקידושי חרש.
  188. מלאכת חרש ח"ב אות' ז,ט.
  189. שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' א.
  190. דברי חזקיהו ח"ב חחו"מ עמ' כה; שו"ת דבר משה מהדו"ת סי' קט.
  191. שו"ת בית שלמה חאבהע"ז סי' פא; תבואות שור יו"ד סי' א סקנ"ט; שו"ת נטע שורק חאבהע"ז סי' יב; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סי' כח; מלאכת חרש ח"ז סי"ד.
  192. שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' א; שו"ת רב פעלים, ח"ד חאבהע"ז סי' ה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז; שו"ת יביע אומר, ח"ז חאבהע"ז סי' יז.
  193. הגה' רעק"א יו"ד סי' א בט"ז סקי"ז; תבואות שור יו"ד סי' א סקנ"ט; טיב קידושין אבהע"ז סי' מד סק"ב; דברי יששכר חאבהע"ז סי' קמד; מלאכת חרש שם. וראה עוד בשולחן העזר סי' ח סק"ט. ובשיטת רעק"א, שבהגה' יו"ד כתב שיש לברך, ובהג' לאבהע"ז ריש סי' לד כתב שלא יברך - לדעת האגרות משה שם, עיקר שיטתו כבאבהע"ז, ולדעת אוצה"פ סי' מד סק"א הע' א העיקר כביו"ד. ולענין חרש שלמד בבית ספר לחרשים, ראה בשו"ת לבושי מרדכי ח"ב סי' מה; נשמת אברהם חאבהע"ז סי' לד סק"א.
  194. שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רעז אות א.
  195. מלאכת חרש ח"ז סט"ו. וראה בנשמת אברהם חאבע"ז סי' לד סוסק"א.
  196. שו"ת נטע שורק סי' יב; שו"ת חיי עולם נטע סי' סא; שו"ת לבושי מרדכי ח"ב סי' מה; מלאכת חרש ח"ה אות מו; דברי חזקיהו ח"ב חחו"מ עמ' כה; שולחן העזר סי' ח סע' ד כלל א; שו"ת מנחת יצחק ח"א סוסי' קלא; שו"ת הר צבי חאו"ח סי' מד; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז; שו"ת יביע אומר, ח"ז חאבהע"ז סי' יז; הרב ס. אדלר, שבילין גליון יח-יט, עמ' לא.
  197. ירושלמי יבמות יד א; רמב"ם אישות ד ט; סמ"ג עשין מח; טושו"ע אבהע"ז מד א.
  198. רמב"ם שם; סמ"ג עשין מח; טושו"ע שם ובנו"כ.
  199. שו"ת רדב"ז סוסי' לט.
  200. יד המלך על הרמב"ם שם; חזו"א נשים סי' קכט.
  201. הראב"ד בהשגות שם.
  202. ט"ז אבהע"ז סי' מד סק"ב. וראה באוצה"פ סי' מד סק"ד אות ד, ובאנציקלופדיה תלמודית כרך יז ע' חרש עמ' תקה, בדיני פיקח שנשא חרשת, ובא פיקח אחר וקידשה.
  203. ירושלמי כתובות א ב; בבלי יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ו; טושו"ע אבהע"ז סז י. וראה פרטי דינים בכתובת חרש באוצה"פ סי' סז סקי"ז-סקכ"ה.
  204. מאירי וריטב"א בבלי יבמות קיג א.
  205. רמב"ם וטושו"ע שם.
  206. ראה בנחלת שבעה מהדו"ב לט ב; פת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ז; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' קמו; גינת וורדים אבהע"ז כלל א סי' יג-טו; שו"ת שבט בנימין סי' ריט, וסי' רכג - בנוסחי הכתובה של בית דין. וראה עוד בשו"ת צמח צדק סי' סח; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז; פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' 298 ואילך; שם, כרך ח, עמ' סה. וראה באריכות בנוסחי כתובת חרש באוצה"פ סי' סז ס"י.
  207. שו"ת ישכיל עבדי ח"ז חאבהע"ז סי' יז.
  208. בבלי יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ד; טושו"ע אבהע"ז סז ח.
  209. ירושלמי כתובות א ב; רמב"ם אישות כב ד, ונחלות א ח; טושו"ע אבהע"ז צ ג.
  210. ראב"ד אישות כד ד.
  211. ח"מ אבהע"ז סי' צ סקי"א; ב"ש שם סקי"ז.
  212. ירושלמי כתובות א ב; רמב"ם אישות כב ד ונחלות א ט; טושו"ע אבהע"ז צ ג.
  213. מנ"ח מ' מו. וראה אנציקלופדיה תלמודית כרך יז ע' חרש עמ' תקכא.
  214. הפלאה סי' צ; אור שמח אישות יא ז.
  215. הגרי"ש אלישיב, פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' 298 ואילך.
  216. הגרי"ש אלישיב, פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' 298 ואילך (נדפס בשו"ת קובץ תשובות סי' קסח, והובאו דבריו גם בשו"ת חוות בנימין, ח"ב סי' מג).
  217. הגר"א גולדשמידט, והגר"ש ישראלי, פסקי דין רבניים שם; הגר"ש ישראלי, בספרו חוות בנימין, שם.
  218. פסד"ר ח"ח עמ' סה.
  219. רמב"ם אישות כב ד, ונחלות א ח; טושו"ע אבהע"ז צ ג.
  220. הראב"ד בהשגות שם. וראה בבני אהובה אישות שם, ובאור שמח אישות יא ז.
  221. ירושלמי כתובות א ב; רמב"ם אישות כב ד, ונחלות א ט; טושו"ע אבהע"ז צ ג. וראה בחלקת מחוקק שם סקי"א; ב"ש שם סקי"ז; אור שמח אישות שם - בדין נתייחד עמה.
  222. מנ"ח מ' רסד.
  223. פרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ז. בהגה' רעק"א אבהע"ז סי' ד סי"ט, ציין לפרמ"ג זה.
  224. אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' מג-מד.
  225. ירושלמי יבמות יד א; רמב"ם גירושין יא טו; טושו"ע אבהע"ז י ב. אמנם ביש"ש יבמות פי"ד סי' ב פסק, שמותרת לחזור לבעלה החרש הראשון, עיי"ש.
  226. רמב"ם שם.
  227. ראב"ד בהשגות שם.
  228. בבלי יבמות קיג א; רמב"ם איסורי ביאה ג א.
  229. ב"ש סי' מד סק"ב; בית מאיר שם; עצי ארזים שם; שו"ת צמח צדק החדש סי' לה.
  230. בית הלל, הובא בב"ש שם; תשו' ר"י באסאן סי' פ, הובא במשל"מ אישות יא ח; ברכ"י אבהע"ז סי' י סק"א.
  231. משל"מ אישות יא ח; הגה' רעק"א אבהע"ז סי' קעח סק"א. אך ראה שו"ת מקום שמואל סי' כה, הובא בפת"ש אבהע"ז סי' קעח סק"ז.
  232. שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' צז.
  233. שו"ת אחי וראש סי' ט; שו"ת נדיב לב סי' ג. וראה עוד בפרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ז, ובשו"ת חלקת יואב חאו"ח סי' א.
  234. ירושלמי יבמות יד א; רמב"ם גירושין י ה.
  235. שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' י אות ז; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צג; שו"ת עין יהודה חאבהע"ז סי' א. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקס"ג אות ג; פסקי דין רבניים כרך ח, עמ' 70.
  236. בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין ב יז; טושו"ע אבהע"ז קכא ו. וראה במאירי יבמות שם; ב"י אבהע"ז שם, משל"מ גירושין שם - בשיטת הירושלמי בנידון.
  237. ירושלמי יבמות יד א; רש"י גיטין נט א ד"ה רמיזה.
  238. ריטב"א גיטין נט א; ב"ש סי' קכא סק"ט.
  239. ספר העיטור מאמר ז ח"א בשם הר"ח; חלקת מחוקק סי' קכא סק"ט; ב"ש סי' קכא סק"ט.
  240. ספר העיטור שם; רא"ש גיטין נט א סי' יח.
  241. מאירי גיטין נט א; ב"ח אבהע"ז סוסי' קכא, בדעת התוס'; מלאכת חרש ח"ב חקירה ב.
  242. ב"ח אבהע"ז סי' קכ; ב"ש סי' קכא סק"ט; ט"ז אבהע"ז סי' קכא סק"י; הגה' רעק"א אבהע"ז סי' קכא סק"ד; תורת גיטין אבהע"ז סי' קכ סקכ"ד.
  243. ס' גנזי חיים דנ"ז ע"ב. וראה בנידון בס' שער המפקד, בקונ' כלי חרש על מים רבים, סק"ד; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' א אות ב.
  244. ראה ע' אלם הע' 27 ואילך.
  245. ב"י אבהע"ז סי' קכא.
  246. ראה ברבנו ירוחם נתיב כד, בשם בעל העיטור, ושכן נמצא בגאונים; קונטרס לגיטין בסו"ס הלכות קטנות ח"ב; מלאכת חרש ח"ג; נחלת שבעה מהדו"ב דף לז-לט; אגרת שבוקין סדר השמיני עמ' קצב-רל; ויאמר יצחק, ח"א רכ"ג ב; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' פו; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרש, עמ' תקיא. וראה במקורות אלו שינויים קלים בנוסחי גט זה.
  247. שו"ת צפנת פענח ח"א סי' מד, ובצפנת פענח מהדו"ת ד"ו ע"א.
  248. תויו"ט, הובאו דבריו בשו"ת צמח צדק סי' סח; שו"ת משיב דבר חאבהע"ז סי' מז; חסד לאברהם מהדו"ת חאבהע"ז סי' נז.
  249. שו"ת דברי חיים ח"ב סי' עט; שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"ז סי' קנא; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' פד; הסכמת הגאון ר' ראובן מדענאבארג לס' מלאכת חרש; שו"ת ישמח לבב חאבהע"ז סי' כז; שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' קכב. וראה עוד בנידון בשו"ת צמח צדק סי' סח; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קפג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' י; שו"ת נטעי נעמנים סי' לח; שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' נד.
  250. שו"ת צמח צדק סי' סח, בשם התויו"ט; שו"ת נחלת שבעה מהדו"ב לז ב; מלאכת חרש ח"ב חקירה ה.
  251. מלאכת חרש, ח"א.
  252. ס' שער המפקד פ"ז; שו"ת מערכי לב סי' קג. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' פו.
  253. שו"ת רידב"ז סי' א; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' י-יא; שו"ת משיב דבר חאבהע"ז סי' מז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' כח.
  254. שו"ת ישכיל עבדי שם.
  255. בבלי יבמות קיב ב.
  256. שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכג; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' פד; ישועות יעקב אבהע"ז סי' קכא; מלאכת חרש, ח"א סי' מ-מא.
  257. שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רג.
  258. בבלי גיטין כב ב-כג א; ירושלמי תרומות א א.
  259. ר"ן בבלי גיטין כג א, ורא"ש בבלי גיטין פ"ב סי' כה, בדעת הרי"ף; רמב"ם גירושין ג טז,יח; מאירי גיטין שם, בשם יש מפרשים והרמב"ם; טושו"ע אבהע"ז קכג ג, ועיי"ש בביאור הגר"א סק"י.
  260. ראה בשיטות הפוסקים באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גט, עמ' תקפב-ד.
  261. בבלי גיטין כג א; רמב"ם גירושין ו ו; טושו"ע אבהע"ז קמא לא.
  262. רמב"ם אישות ג יז; טושו"ע אבהע"ז לה ו.
  263. בבלי יבמות קד ב, קי ב; רמב"ם יבום ו ג; טושו"ע אבהע"ז קעב יא-יב; רמב"ן יבמות שם; רשב"א חולין יב א.
  264. תוס' יבמות קד ב ד"ה והא; תוס' גיטין כב ב ד"ה והא; תוס' חולין יב ב ד"ה מאן; רשב"א חולין שם, בדעת התוס'.
  265. רמב"ן יבמות שם סוד"ה והא; רשב"א חולין שם, בשם רבנו יונה; ריטב"א ור"ן בבלי גיטין כב ב; קרית ספר, יבום פ"ד. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה, עמ' תרל-תרלג.
  266. שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' לז; שו"ת בנין אב, ח"ג סי' נח.
  267. ראה שו"ת שב יעקב, חאבהע"ז סי' לו; שו"ת שבות יעקב, ח"א סי' קכז, וח"ג סי' קלה; שו"ת כנסת יחזקאל סי' סח.
  268. בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ו ז; טושו"ע אבהע"ז קעב יג,טז.
  269. ירושלמי יבמות ו א; רמב"ם יבום ו ג; טושו"ע אבהע"ז קעב יב.
  270. בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם וטושו"ע שם.
  271. שו"ת נפש חיה, חאבהע"ז סי' נב.
  272. יבמות, רמב"ם וטושו"ע שם. וראה בב"ש אבהע"ז סי' קעב סקי"ד; משל"מ גירושין ב יז; ערוך לנר יבמות קיב ב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' כד - בשיטת הירושלמי בנידון.
  273. בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ו ו; טושו"ע אבהע"ז קעב יא.
  274. בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ז טז-יז; טושו"ע אבהע"ז קעה י-יד.
  275. תוספתא כתובות פ"ג; כתובות לו א; רמב"ם וראב"ד נערה בתולה א ט, ובכס"מ שם; טור אבהע"ז קעז. וראה במל"מ אישות יא ח, דעות הפוסקים בשני הכיוונים. ראה ברמב"ם נערה בתולה ב י,יא, שכלל חרשת בין הנערות שיש להן צער באונס, אבל אין להן בושת ופגם, וראה במנחת חינוך מ' סא, שהקשה למה אין לה בושת.
  276. תוספתא שבועות ג ו; ב"ב קכח א; רמב"ם עדות ט א,יא; טושו"ע חו"מ לה יא. וראה בפרישה שם סי"ג, ובביאור הגר"א שם סקכ"א.
  277. פת"ש אבהע"ז סי' יז סקנ"ה, בשם הרא"ש; ערוה"ש אבהע"ז יז עד.
  278. בבלי שבועות לח ב; רמב"ם טוען ונטען ה ט; טושו"ע חו"מ צו א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז ערך חרש שוטה וקטן, עמ' תקמג-ד.
  279. רמב"ם טוען ונטען ה יב; טושו"ע חו"מ צו ה.
  280. בבלי גיטין נט ב; שם סא א; רמב"ם גזלה יז יב; טושו"ע חו"מ רע א. וראה עוד בקצוה"ח סי' רמג סק"ה.
  281. רמב"ם מכירה כט א, על פי בבלי גיטין נט א.
  282. רמב"ם מכירה כט ב; טושו"ע חו"מ רלה יז.
  283. העיטור מאמר ז ח"א, בדעת הרי"ף והר"ח; רא"ש גיטין נט א, בדעת הרי"ף. וראה הסוגיא בגיטין שם.
  284. רמב"ם שם; טושו"ע שם.
  285. רש"י גיטין נט א ד"ה קמ"ל; רמב"ם שם; סמ"ג עשין פב; טושו"ע שם.
  286. הראב"ד בהשגות שם; מאירי גיטין נט א.
  287. רמב"ם זכיה ד ו-ז; טושו"ע חו"מ רמג יז. וראה במנ"ח מ' פד, שהסתפק בשדה של חרש, שניתן לו בירושה או במתנה, שהוא שלו לשיטות אלו, האם פירות השדה הם הפקר בשביעית, כי הוא אפקעתא דמלכא, או שאין הם הפקר, וחייבים בתרומות ומעשרות, כי החרש פטור מהמצוות. וראה עוד בקצוה"ח סי' רמג סק"ד.
  288. רשב"א קידושין ח א, ובמחנה אפרים שלוחין סי' כד בדעתו; שו"ת רידב"ז סי' א. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' א אות א, בעניין הקנאת אתרוג לחרש, אם דינו כקטן או עדיפא מיניה, עיי"ש.
  289. טור חו"מ סי' רמג, ובב"י שם; מ"מ זכיה ומתנה ד ז, וראה בקצוה"ח סי' רמג סק"ו; ביאור הגר"א חו"מ סי' רמג סקכ"ח; אמרי בינה קנינים סי' כד; באר יצחק חאו"ח סי' א ענף ה.
  290. קצוה"ח שם, ואמרי בינה שם, בדעת הרא"ש בבלי כתובות פ"ב סי' יד. וראה בשו"ת הרי"מ מגור חאבהע"ז סי' כג.
  291. ראה במשל"מ מאכלות אסורות יז סוף הלכה כז, בקטן, ומשמע בוודאי בחרש.
  292. מנ"ח מ' שלז.
  293. קצוה"ח רמג סק"ו.
  294. תוס' סנהדרין סח ב ד"ה קטן.
  295. סמ"ע חו"מ סי' שמט סק"ו. וראה בביאור הגר"א שם.
  296. מנ"ח מ' מב.
  297. מנ"ח מ' נד.
  298. קצוה"ח סי' רצב סק"א; נתיבות סי' קפב סק"א; מנ"ח מ' לד.
  299. מנ"ח מ' נז, ומ' ס.
  300. ב"ק פו ב, מחלוקת; רמב"ם חובל ג ד; טושו"ע חו"מ תכ לז.
  301. רמב"ם ושו"ע שם.
  302. ב"ק פז א; רמב"ם חובל ד כ; טושו"ע חו"מ תכד ח.
  303. פיהמ"ש לרמב"ם ב"ק שם. וראה רמב"ם גניבה א י; ב"ח או"ח סוסי' שמג.
  304. רא"ש ב"ק פ"ח סי' ה.
  305. יש"ש בבלי כתובות פ"ג סי' ח.
  306. ב"ק צא א; רמב"ם חובל ב ז,יב; סמ"ג עשין ע; טושו"ע חו"מ תכ כה,לב.
  307. ב"ק פה ב, וברש"י שם; תוס' שם ד"ה חרשו; רמב"ם שם; טושו"ע שם.
  308. רמב"ם שם ב ח.
  309. ב"ק פו א; רמב"ם ממרים ה ו; סמ"ג לאווין ריט; טושו"ע יו"ד רמא ב.
  310. ב"ק לט א. וברמב"ם לא נזכר, כי הוא פשוט ככל הניזקין שפגיעתן רעה - מנ"ח מ' נא אות א.
  311. ב"ק לט א; רמב"ם נזקי ממון ו ג; טושו"ע חו"מ תו ה.
  312. ב"ק לט א, ובנמוק"י וריא"ז שם.
  313. ב"ק לט ב, מחלוקת; שיטמ"ק שם, בשם הר"מ מסרקסתא; רמב"ם נזקי ממון ו ג-ד. וראה באור שמח, ובאבן האזל שם.
  314. מאירי, ורא"ש ב"ק שם; ראב"ד בהשגות שם; טור חו"מ שצו.
  315. מנ"ח, מ' תר.
  316. שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לז.
  317. שו"ת מהרי"ל סי' קצו; שו"ת קול גדול סי' עו; אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט.
  318. מנ"ח מ' לד.
  319. ויקרא יט טז.
  320. ביאוה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא.
  321. ויקרא יט יד; שו"ת מהרי"ל שם. וראה בסנהדרין סו א; פירש"י ורמב"ן עה"ת שם; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיז; שערי תשובה שער ג סי' מו.
  322. בבלי מעילה כא א; רמב"ם שלוחין ב ב; טושו"ע חו"מ קפח ב. וראה רש"י גיטין ה א ד"ה חוץ.
  323. רמב"ם זכיה ד ו-ז; טושו"ע חו"מ רמג יד-יז; ביאור הגר"א שם סקכ"ח.
  324. ב"ק נט ב, מחלוקת; ירושלמי ב"ק ו ד; רמב"ם נזקי ממון יד ה; סמ"ג עשין סט; טושו"ע חו"מ תיח ז. וראה בתוס' ב"מ י ב ד"ה אשה; שיטמ"ק שם, בשם תלמידי הר"פ; תוס' הרא"ש שם.
  325. שיטמ"ק ב"ק שם; מחנ"א נזקי ממון סי' ז; נתה"מ סי' קפב סק"א. וראה סמ"ע סי' תיח סקכ"ז; ש"ך שם סק"ט.
  326. מאירי ב"ק שם. וראה בתו"ש שמות פכ"ב אות קלא.
  327. ריטב"א, הובאו דבריו בשיטמ"ק ב"מ י ב; שו"ת תשב"ץ, ח"א סי' קנו. וראה עוד - רמ"א חו"מ סוסי' שפח; ש"ך שם סק"ז; מחנה אפרים, הל' נזקי ממון סי' ז; סמ"ע סי' תיח סקכ"ז; נתיבות סי' קפב סק"ב.
  328. נתה"מ סי' קפג סק"א. וראה בקצוה"ח סי' רצב סק"א.
  329. מנ"ח מ' נג סוסק"א, על פי רמב"ם נזקי ממון ו ג-ד.
  330. ב"ק ט ב, מחלוקת; רמב"ם נזקי ממון יב ח; טושו"ע חו"מ תי ל.
  331. רי"ף ב"ק נט ב, בשם ואיכא מאן דאמר; מאירי בשיטמ"ק ב"ק שם, בשם רוב המפרשים.
  332. ראב"ד בהשגות שם.
  333. רשב"א בשטמ"ק שם; רמב"ם ושו"ע שם. וראה בב"י וסמ"ע שם סקמ"ה.
  334. ב"ק ט ב; רמב"ם נזקי ממון ד ו; סמ"ג עשין סז-סח; טושו"ע חו"מ שצו ו.
  335. רמב"ם שם; רשב"א, הובאו דבריו במ"מ ובמגדל עוז שם; טושו"ע שם. וראה בסמ"ע שם סק"י.
  336. ראב"ד בהשגות שם. וראה עוד בנידון - פרישה חו"מ סי' שצו סק"ה; חזו"א, ב"ק סי' יב סק"ה.
  337. מדרשים, הובאו בתו"ש שמות פכ"א אות תקכח; רמב"ם נזקי ממון י ו.
  338. מ"מ טוען ונטען יג ב, בשם קצת מפרשים.
  339. רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, נימוק"י - ב"ב מב א, בדין קטן, ומשמע שהוא-הדין בחרש.
  340. רמב"ם טוען ונטען יג ב; טושו"ע חו"מ קמג ד, בשוטה, ומשמע שהוא-הדין בחרש.
  341. נידה יג ב; רמב"ם תרומות ז ה.
  342. מנ"ח מ' קח.
  343. ירושלמי תרומות א א.
  344. זבים ב א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ו.
  345. רמב"ם שם.
  346. מנ"ח מ' ה, אות ב. ותלה במחלוקת הר"ן בבלי נדרים לו א ד"ה א"ר, שמן התורה קטן לא מחויב להימנות, אך יכול להימנות שלא מדעתו, ואם כן הוא הדין לגבי חרש, שאין איסור להמנותו, ולעומתו תוס' פסחים פח א ד"ה שה, כתבו שיש איסור להאכיל קטן מקרבן פסח, ורק משום חינוך התירו, משמע שבחרש אסור.
  347. מנ"ח, מ' שפח.
  348. מנ"ח, מ' תריב.
  349. תו"כ אמור פ"ג ב; בבלי בכורות מה ב; רמב"ם ביאת המקדש ח טז. וראה בנידון בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' נב; חזו"א בבלי זבחים סי' כ אות י; הגהות הגר"א לתו"כ שם.
  350. בבלי בכורות מג ב; רמב"ם שם ו ו.
  351. מאירי חולין יג א; מנ"ח מ' רעה אות א.
  352. רש"י חולין יב ב ד"ה אמר; מאירי שם.
  353. תוס' חולין שם ד"ה ותיבעי; לח"מ פסולי המוקדשין א ו, בדעת הרמב"ם.
  354. רמב"ם פסולי המוקדשין א ו, בקטן, וה"ה בחרש; מנ"ח מ' קטו.
  355. חזו"א בבלי זבחים סי' כ אות יא, בדעת התוס'.
  356. בבלי בכורות מה ב. וראה בשו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סד; אור שמח מקוואות א ח, אות ט; חזו"א זבחים סי' כ סקי"א; שו"ת אחיעזר ח"ב סי' ד, וח"ג סי' נב; שו"ת חלקת יואב חאבהע"ז סי' יט.
  357. שד"ח מערכת חי"ת כלל קז, בשם מלבושי יו"ט.
  358. אור שמח שם.
  359. כס"מ פסולי המוקדשין א ו, בקטן, וראה במנ"ח מ' רעה אות א, שה"ה בחרש. וראה בלח"מ שם א ו, שחלק על הכס"מ.
  360. משל"מ פסולי המוקדשין יד ב.
  361. בבלי מנחות צג א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג ח.
  362. בבלי מעילה כא א; רמב"ם מעילה ז א; רש"י מעילה שם ד"ה אבל, וד"ה ור' יוחנן. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' ז אות ב.
  363. מנ"ח מ' מב ומ' שלה.
  364. תוספתא יבמות פ"ט; רמב"ם תרומות ז טו.
  365. בבלי קידושין כד ב; ב"ק צא א; רמב"ם עבדים ה ז; טושו"ע יו"ד רסז לד. וראה בתוס' בבלי בכורות לז א ד"ה מה, ותוס' ב"ק צח א ד"ה מתיב.
  366. מנ"ח מ' שמז סק"א.
  367. מנ"ח מ' קסט אות יב, לשיטת הרמב"ם. וראה שם, שתלה במחלוקת הראשונים, אם יועיל שכהן חרש יכתוב טמא או טהור.
  368. מנ"ח מ' קעג אות יג.
  369. מנ"ח מ' צח.
  370. מנ"ח מ' קה.
  371. תוספתא פרה פי"ב; רמב"ם פרה י ו.
  372. פרה ה ד; רמב"ם פרה ו ב.
  373. בבלי יומא מג א; רמב"ם פרה ד יז.
  374. משנה כלים כה ט.
  375. כלים יז טו; בבלי חולין יב ב; רמב"ם כלים ב א, כה יא; רש"י חולין שם ד"ה שיש; תוס' חולין שם ד"ה ותיבעי. וראה טהרות ח ו, ומכשירין ג ח, שחרש יש לו מעשה, ואין לו מחשבה.
  376. מכשירין ו א; רמב"ם טומאת אוכלין יד ב.
  377. מכשירין ג ח; רמב"ם שם יג ד.
  378. טהרות ג ו; רמב"ם אבות הטומאה טז ב.
  379. מנחת חינוך מ' מג אות א.
  380. בבלי סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י.
  381. מאירי סנהדרין שם.
  382. ערוך לנר סנהדרין שם.
  383. משל"מ איסורי ביאה יז טו ד"ה נסתפקתי במקצת.
  384. שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"ז סי' לה אות ד; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט אות ב; מלאכת חרש בפתיחה לספר, ובהסכמת הגרי"ש נתנזון.
  385. פמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות' ד-ה. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם תרומות א ב, שמשמע שיש הבדל בין חרש מעיקרו לבריא ונתחרש, וראה רדב"ז תרומות ד ד, ותוס' רעק"א משנה תרומות שם. וראה באריכות בשד"ח מע' חי"ת כלל קג. וראה בשו"ת ממעמקים ח"ג סי' ב, ביהודי שהכוהו הנאצים ימ"ש עד שנעשה חרש-אילם, אך נשאר פיקח ויכול להביע מחשבותיו בכתב, שהעלה שחרש גמור שלמד לדבר, אפילו בשפת עילגים, עדיף על חרש שאינו מדבר כלל, אף על פי שיכול לכתוב.
  386. מנ"ח מ' א.
  387. תשו' מיימוניות אישות סי' יח, בשם הר"ש משאנץ.
  388. בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין ב יז; טושו"ע אבהע"ז קכא ו; רשב"א גיטין עא א.
  389. בבלי יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ו; טושו"ע אבהע"ז סז י.
  390. ירושלמי כתובות א ב; רמב"ם וטושו"ע שם. וראה ביאור הגר"א שם סק"ז.
  391. בבלי יבמות קיד ב, מחלוקת; רמב"ם גירושין י כג; טושו"ע אבהע"ז קיט ו.
  392. שו"ת מהר"ם פדובה סי' ח, הובא בפת"ש אבהע"ז סי' קיט סקי"ג.
  393. בבלי גיטין כג א; רמב"ם גירושין ו ח; טושו"ע אבהע"ז קמא לב.
  394. בבלי יבמות נו א, מחלוקת; ירושלמי יבמות ו א; רמב"ם תרומות ח י.
  395. יבמות ורמב"ם שם.
  396. ב"ב קכח א; רמב"ם עדות יד ב; סמ"ג לאווין רטו; טושו"ע חו"מ לה יג.
  397. רמב"ם חובל ד כ; מ"מ מלוה ולווה כו י, בשם הגאונים; שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רצט; מאירי ב"ק פז א; רא"ש ב"ק פ"ח סי' ט, ושבועות פ"ו סי' כג; טושו"ע חו"מ תכד ח; יש"ש ב"ק פ"ח סי' כז.
  398. כס"מ מכירה כט ב, וב"י חו"מ סי' רלה, בדעת הרמב"ם; סמ"ע חו"מ סי' רלה סקמ"ו.
  399. כס"מ וב"י שם.
  400. פמ"ג בפתיחה הכוללת ח"ב אות ג; שו"ת מנחת שלמה סי' לד; שו"ת קובץ תשובות סי' י; ילקוט יוסף, הל' קדיש וקדושה, ס"ז.
  401. שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות א.
  402. שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ.
  403. נתה"מ סי' רלה ביאורים סק"ב; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' לג.
  404. שו"ת בית הלוי ח"ג סי' ב אות ב.
  405. ברכות טו ב, בעניין קריאת שמע; רמב"ם ברכות א ז, בעניין ברכות; טושו"ע או"ח קפה ב, בעניין ברכת המזון; שם רו ג, בעניין שאר ברכות, ועוד.
  406. ברכות טו ב, מחלוקת; רמב"ם קריאת שמע ב ח; טושו"ע או"ח סב ג - בעניין קריאת שמע; רמב"ם ברכות א ז; טושו"ע או"ח רו ג - בעניין ברכות.
  407. ראה ט"ז או"ח סי' תרפט סק"א; שו"ת שאגת אריה סי' ו-ז; פרמ"ג פתיחה לאו"ח ח"ב אות' ג-ד; אור שמח, בבלי ברכות ה ג, ד"ה ומה אי; מנ"ח מ' כא אות ו.
  408. מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א.
  409. מ"ב סי' לז סקי"ב.
  410. שו"ת מהרי"ל סי' קו; שו"ע או"ח נה ח; שו"ע הרב או"ח נה יא. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ו.
  411. ט"ז או"ח סי' קכד סק"ב.
  412. פר"ח או"ח סי' נה ס"ח.
  413. מ"ב סי' נה סקל"ח, בשם הרבה אחרונים.
  414. פתח הדביר ח"א סי' קכח אות כב; שד"ח מערכת חי"ת כלל קז; כף החיים או"ח סי' קכח סקקע"ה.
  415. מהרי"ל הל' סעודה; רמ"א שו"ע או"ח קצט י.
  416. שו"ע הרב או"ח קצט י.
  417. ר"ח בבלי מגילה כ א; מאירי מגילה יט ב; ביאוה"ל סי' קצט ד"ה מצטרפין.
  418. ראה ביאוה"ל שם.
  419. שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; שו"ת רשב"ש סי' תד.
  420. שע"ת או"ח סי' נג סקי"ח.
  421. פרמ"ג בפתיחה הכוללת ח"ב אות ג, ופרמ"ג בא"א או"ח נג ח; רעק"א או"ח סי' נג; מ"ב סי' נג סקמ"א. וראה בביאוה"ל סי' נה ס"ח ד"ה חרש, שמסתפק אם ראוי להורידו מש"ץ. וראה ר"ח בבלי מגילה כ א, שאין מעמידים חרש שיהא פורס על שמע.
  422. שע"ת שם. וראה בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' קנ, וח"ד סי' מד, שהסתפק אם יכול להיות בעל קורא.
  423. הגריעב"ץ בסידורו, הל' קריאת התורה ס"כ; שו"ת לב אריה ח"ב סי' א; הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו בנפש הרב, עמ' קלז; שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ו.
  424. שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' כז; הגרש"ז אויערבאך, מוריה, אלול תשמ"ב, עמ' סה ואילך.
  425. שו"ת אגרות משה, שם.
  426. שו"ת תשובות והנהגות, שם.
  427. שו"ת בנין ציון, ח"ג סי' יב-יד.
  428. מנ"ח מ' כא. וראה ימי יוסף בתרא סי' כב; משנת יעב"ץ, חאו"ח סי' יח.
  429. שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; אשל אברהם או"ח סי' נג אות ח; לבושי שרד או"ח תקפט ב.
  430. ערוה"ש או"ח תקפט ו.
  431. שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' מה, הובאו דבריו במ"ב שם סק"ד. וראה במקראי קודש (פרנק), ימים נוראים, סי' טז אות ה.
  432. שו"ע או"ח תקפט ב; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; שו"ת אבני נזר סי' תלט; שו"ת שמע שלמה ח"ד חאו"ח סי' יט.
  433. מאירי ר"ה כט ב.
  434. הגרצ"פ פרנק, הובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיג; הנ"ל, מקראי קודש, דיני פורים, סי' יא; הגרש"ז אויערבאך, סיני, כרך כב, תש"ח, עמ' קלט, ובספרו קובץ מאמרים בענייני חשמל בשבת, עמ' 37, ובשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט אות א. וראה עוד בהליכות שלמה ח"ב פ"ב סי"ח והע' כז. וכתב שם, שעל כל פנים אינו רשאי לברך על שמיעה זו. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' לג.
  435. ילקוט יוסף הל' הימים הנוראים, מי הם המחוייבים בתקיעת שופר, ס"א; שערי הלכה ומנהג, ח"ב סי' רמה; הליכות שלמה, פכ"ב הע' כד.
  436. מאירי מגילה יט ב; מ"ב סי' תרפט בביאה"ל ד"ה חרש.
  437. אשל אברהם או"ח סי' נג אות ח.
  438. רמב"ם מגילה א ב; ב"י וב"ח או"ח תרפט, בדעת הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש; טושו"ע או"ח תרפט ב. וראה בנו"כ השו"ע; שו"ת שאגת אריה סי' ז; שו"ת קובץ תשובות ח"ג סי' קו.
  439. מאירי מגילה יט ב; ב"ח או"ח תרפט; מג"א סי' תרפט סק"ג.
  440. אורחות חיים מגילה אות ג; כלבו סי' מה; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג. וראה בחידושי רעק"א על או"ח סי' נג, מה שהקשה על התשב"ץ. ובדין אשה המדברת ואיננה שומעת - ראה מקראי קודש (פרנק), פורים, סי' כט.
  441. שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' לג; מקראי קודש להגרצ"פ פרנק, פורים, סי' כז-כח; ילקוט יוסף, הל' מקרא מגילה ס"ח, עפ"י שו"ת הרא"ש סוף כלל פה. וראה בשו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' שכג, שחולק בזה.
  442. הגרצ"פ פרנק, הובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיג, וראה במקראי קודש להגרצ"פ פרנק, פורים, סי' כז-כח; ילקוט יוסף הל' קריאת המגילה ס"ט.
  443. הגרש"ז אויערבאך, סיני, כרך כב, תש"ח, עמ' קלט, ובספרו קובץ מאמרים בענייני חשמל בשבת, עמ' 37; עדות לישראל, סי' כ. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' לג.
  444. שערים מצויינים בהלכה סימן קצג סקי"א.
  445. רמב"ם שחיטה ד ט, ובמ"מ שם; רא"ש חולין פ"א סי' ג; טושו"ע יו"ד א ו. אך ראה באו"ז ח"א סי' שסז, שאין אוכלים משחיטתו. וראה עוד באריכות יד אברהם על שו"ע שם; שו"ת יד הלוי (במברגר), חיו"ד סי' ג; שו"ת הר צבי, חיו"ד סי' ג; שו"ת קובץ תשובות סי' י.
  446. שו"ת הר צבי, חיו"ד סי' ד.
  447. דרכי תשובה יו"ד סי' א סקקע"ד, בשם ס' יריעות שלמה. וראה בתבו"ש שם סקנ"ז; שפ"ד שם סקכ"ג; שו"ת מחנה יהודה סי' יג; נשמת אברהם חיו"ד סי' א סק"ה.
  448. נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח טו, ומשכב ומושב ד ט; סמ"ג לאווין קיא; טושו"ע יו"ד קצו ח.
  449. בבלי נדרים עג א; רמב"ם נדרים יב יג; טושו"ע יו"ד רלד כה. וראה בט"ז שם סקכ"ז, ובתו"ת במדבר פ"ל אות מד.
  450. תרומות א ב; רמב"ם תרומות ד ד; טושו"ע יו"ד שלא לב. וראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ריא-ריב.
  451. שו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א סי' קפא. וראה בס' מעדני ארץ הל' תרומות פ"ד מ"ד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' לב אות א.
  452. כנה"ג אבהע"ז סי' מד בהגה"ט אות א; אוצה"פ סי' מד סק"א.
  453. ב"י אבהע"ז סי' קכ, וכס"מ גירושין ב טז, בדעת הרמב"ם.
  454. שם ושם, בדעת הר"ן גיטין סופ"ו. וראה ביאור הגר"א אבהע"ז סי' קכ סקט"ו.
  455. שו"ת נטע שורק חאבהע"ז סי' יב.
  456. טיב קידושין אבהע"ז סי' לד סק"ב. וראה בשולחן העזר סי' ח ס"ד בשמלה לצבי סק"ט; שו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' רד.
  457. נשמת אברהם חאבהע"ז סי' לד סק"א.
  458. שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' נג; מלבושי יו"ט סי' ד; שו"ת חיים ושלום, ח"ב סי' ב; שו"ת דברי מלכיאל, ח"א סי' צח.
  459. שו"ת מחזה אברהם, ח"ב חאבהע"ז סי' י.
  460. שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' כ; שד"ח מערכת חי"ת כלל קז.
  461. שו"ת יחוה דעת (חזן), ח"ב חאבהע"ז סי' יז.
  462. בבלי סוטה כד א; רמב"ם סוטה א י; טושו"ע אבהע"ז קעח יג.
  463. ריטב"א יבמות קד ב; ר"ש תרומות א ג. וראה חי' רמב"ן יבמות שם; בית הלוי ח"ג סי' ב אות ד.
  464. רמב"ן שם; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' רכה, בדעת ראשונים; שו"ת בית הלוי שם; שו"ת שאגת אריה סוסי' ז. וראה עוד בשו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עב; שו"ת צור יעקב סי' קעד; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' לז.
  465. שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סד.
  466. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' צב.
  467. תוספתא שבועות ג ו; רמב"ם עדות ט יא; טושו"ע חו"מ לה יא. וראה ביאור הגר"א שם סקכ"א; תו"ש ויקרא פ"ה אות טז.
  468. קצוה"ח סי' מו סקי"ט.
  469. פת"ש סי' לה סקנ"ה, בשם מראות הצובאות; עצי ארזים שם סק"מ; ערוה"ש אבהע"ז יז עד.
  470. רמב"ם מכירה כט ב; סמ"ג עשין פב; מאירי גיטין נט א; שו"ע חו"מ רלה יז.
  471. טושו"ע חו"מ רלה יט.
  472. דיני ממונות ח"ב עמ' רכ סע' יא.
  473. רמב"ם סוטה ב ב-ג. וראה בכס"מ שם, ובתויו"ט בבלי סוטה ד ה. וראה בתו"ת במדבר פ"ה אות קו, שמקורו של הרמב"ם בירושלמי בבלי סוטה א א. וראה מה שכתב במנ"ח מ' שסה. וראה במדבר רבה, ט יח.
  474. מנ"ח מ' שסו.
  475. תויו"ט שם.
  476. ראה שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' נג; שו"ת חלקת יואב חאבהע"ז סי' יט; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סד; שו"ת מלבושי יו"ט חאבהע"ז סי' ד; שד"ח מערכת חי"ת כלל קז; עין יהודה חלק קדשים סי' ג.
  477. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' צב.
  478. בבלי חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב א-ג; סמ"ג עשין רכח.
  479. שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"ז סי' שכג.
  480. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' צב.
  481. רמב"ם חגיגה ג ד; מאירי חגיגה ב א.
  482. תוס' חגיגה ב ב ד"ה שומע. וראה בטורי אבן חגיגה קונטרס אבני שוהם בבלי חגיגה ג א ד"ה ההוא.
  483. חגיגה שם; רמב"ם שם.
  484. תוס' פסחים ג ב ד"ה מאליה.
  485. משל"מ קרבן פסח א א; מנ"ח מ' ה אות ז.
  486. אנציקלו- פדיה עברית, כרך יח, ע' חרשות-אלמות.