יאוש: הבדלים בין גרסאות בדף
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
==הגדרה== | ==הגדרה== | ||
'''אדם אינו מאמין שימצא את החפץ''' {{מקור| | '''אדם אינו מאמין שימצא את החפץ''' {{מקור|הסוגיות בבבא מציעא כא: והלאה|כן}}'''.''' | ||
'''בערך זה''' נדון בדין יאוש בכלל. לגבי דינים המיוחדים ליאוש בגזילה ע"ע [[יאוש בגזילה]]. | '''בערך זה''' נדון בדין יאוש בכלל. לגבי דינים המיוחדים ליאוש בגזילה ע"ע [[יאוש בגזילה]]. | ||
'''לדוגמא''', שאומר "וי לה לחיסרון כיס" {{מקור| | '''לדוגמא''', שאומר "וי לה לחיסרון כיס" {{מקור|בבלי:בבא מציעא כג.|כן}}. | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''במקורו''' כתב הנתיבות המשפט {{מקור| | '''במקורו''' כתב הנתיבות המשפט {{מקור|לז-יג|כן}} שאינו כהפקר, אלא מגזירת הכתוב. ובגזירת הכתוב הזו נחלקו: | ||
@ תוס' {{מקור| | @ תוס' {{מקור|בבא מציעא כז. ד"ה מה, וכן הרי"ף שם והרמב"ן בבא מציעא כב: ד"ה ה"ג|כן}} כתבו שנלמד מהפסוק "וכן תעשה לשמלתו" {{מקור|דברים כב-ג|כן}} - מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנים, אף כל מה שאין הבעלים מתייאשין חייב להחזיר. אך כשמתייאשים - פטור. | ||
@ הירושלמי {{מקור| | @ הירושלמי {{מקור|בבא מציעא ב-א, הובא בתוס' שם|כן}} כתב שנלמד מהפסוק "אשר תאבד ממנו ומצאתה" {{מקור|שם|כן}} - מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם. וכן רש"י {{מקור|בבא קמא סו. ד"ה מוצא|כן}} כתב כירושלמי. | ||
ויש שכתבו שצריך את שני המקורות יחד: הפרי יצחק {{מקור|(ח"ב סד (ד"ה ועתה) בדעת רש"י)}} סובר שצריך את שניהם כדי ללמד שיאוש הוא הפקר גמור<ref>אמנם נחלקו בזה, כדלקמן ד"ה במהותו.</ref> (ולולא הכפילות הו"א שהוא רק היתר זכייה), ובחידושי הגר"ח {{מקור| | ויש שכתבו שצריך את שני המקורות יחד: הפרי יצחק {{מקור|(ח"ב סד (ד"ה ועתה) בדעת רש"י)}} סובר שצריך את שניהם כדי ללמד שיאוש הוא הפקר גמור<ref>אמנם נחלקו בזה, כדלקמן ד"ה במהותו.</ref> (ולולא הכפילות הו"א שהוא רק היתר זכייה), ובחידושי הגר"ח {{מקור|על הש"ס בסוף הספר|כן}} נקט שצריך את שניהם כדי ללמד שהמוצא פטור מלשלם למאבד את דמי האבידה (ולולא הכפילות הו"א שיאוש מתיר לזכות בחפץ, אך עדיין צריך לשלם את דמיו למאבד). | ||
'''טעמו''' שכיוון שהבעלים חושב שלא יחזור אליו עוד, כבר אינו חס עליו, ואינו מקפיד אם יטלנו אחר, ומתרצה שכל אדם יזכה בו. והתורה חידשה שהתרצות זו, אע"פ שהיא בעל כורחם של הבעלים - מועילה {{מקור| | '''טעמו''' שכיוון שהבעלים חושב שלא יחזור אליו עוד, כבר אינו חס עליו, ואינו מקפיד אם יטלנו אחר, ומתרצה שכל אדם יזכה בו. והתורה חידשה שהתרצות זו, אע"פ שהיא בעל כורחם של הבעלים - מועילה {{מקור|שערי יושר ה-יב ד"ה ונלענ"ד|כן}}. | ||
ואינו שהיאוש בעצמו מתיר לזכות באבידה, אלא הוא רק גילוי מילתא שהבעלים איבד את תקוותו למצוא את החפץ, והתורה התירה אבידה שהבעלים איבד את תקוותו ממנה {{מקור| | ואינו שהיאוש בעצמו מתיר לזכות באבידה, אלא הוא רק גילוי מילתא שהבעלים איבד את תקוותו למצוא את החפץ, והתורה התירה אבידה שהבעלים איבד את תקוותו ממנה {{מקור|קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ד|כן}}. | ||
'''ובטעם ההיתר לזכות בחפץ''' חקרו האם הוא נובע מהיאוש (כמו הפקר), או מהאבדה והגזלה בעצמם (כמו זוטו של ים) {{מקור|(משנת רבי אהרן בבא מציעא יג-א. וכן חקר קונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ג,ד,ה) האם היאוש עצמו מתיר כדין דבר שאינו מקפיד עליו (סיבה), או שכאשר אבוד עד כדי כך שהבעלים מתייאש - התורה התירה (סימן))}}. | '''ובטעם ההיתר לזכות בחפץ''' חקרו האם הוא נובע מהיאוש (כמו הפקר), או מהאבדה והגזלה בעצמם (כמו זוטו של ים) {{מקור|(משנת רבי אהרן בבא מציעא יג-א. וכן חקר קונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ג,ד,ה) האם היאוש עצמו מתיר כדין דבר שאינו מקפיד עליו (סיבה), או שכאשר אבוד עד כדי כך שהבעלים מתייאש - התורה התירה (סימן))}}. | ||
'''במהותו''' האריכו הראשונים והאחרונים האם הוא קניין (כהפקר), או שעדיין שייך למתייאש {{מקור| | '''במהותו''' האריכו הראשונים והאחרונים האם הוא קניין (כהפקר), או שעדיין שייך למתייאש {{מקור|קצוה"ח שסא-א: רש"י גיטין לח. ד"ה בחזקה וד"ה יאוש - כהפקר, תוס' בבא קמא סו. ד"ה כיוון - לא. מחנה אפרים זכייה מהפקר ז: רש"י ורמב"ם - כהפקר, תוס' - לא. קצוה"ח תו בסופו, שערי יושר ה-יב ד"ה ונלע"ד: אינו קניין. רמב"ן בבא מציעא י. סוף ד"ה אמר, קהילות יעקב בבא קמא לז בדעת התוס' והחזון איש: קניין. גר"ש שקאפ בבא קמא לח ד"ה וע"כ: באבידה - כהפקר, בגזילה - לא. עוד דנו בזה ספר המקנה טז-יט ורוח אליהו כא|כן}}. | ||
לדעה שיאוש הוא הפקר - ביאר ר' שמואל {{מקור| | לדעה שיאוש הוא הפקר - ביאר ר' שמואל {{מקור|בשיעוריו בבא מציעא פ"ב א-א עמוד צא|כן}} שאין הכוונה שהמתייאש מפקיר את החפץ (מעשה הפקר), אלא שע"י שמתייאש התורה מפקיעה את החפץ מבעלותו ונעשה כהפקר. | ||
לדעה שיאוש אינו הפקר - הסתפק בתרומת הכרי {{מקור| | לדעה שיאוש אינו הפקר - הסתפק בתרומת הכרי {{מקור|רסב-ה|כן}} האם המתייאש יכול לחזור בו מהיאוש {{מקור|האריך בזה שיעורי ר' שמואל בבא מציעא פ"ב א-ח עמוד צו|כן}}. | ||
וכתב החמדת שלמה שכבר לפני היאוש הממון כבר מופקע קצת מהבעלים, שהרי אבד ממנו, ושונה בזה משאר הקניינים שבהם לפני הקניין הממון היה שייך לגמרי למקנה {{מקור| | וכתב החמדת שלמה שכבר לפני היאוש הממון כבר מופקע קצת מהבעלים, שהרי אבד ממנו, ושונה בזה משאר הקניינים שבהם לפני הקניין הממון היה שייך לגמרי למקנה {{מקור|בבא מציעא כא:, דן בדבריו חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור|כן}}. | ||
'''המוצא את האבידה לאחר יאוש''' פטור מלהשיבה למאבד. ומצאנו לזה שלושה טעמים: | '''המוצא את האבידה לאחר יאוש''' פטור מלהשיבה למאבד. ומצאנו לזה שלושה טעמים: | ||
@ לדעה שיאוש הוא הפקר<ref>כדלעיל ד"ה במהותו.</ref> - פשוט, שהחפץ כבר אינו שייך למאבד. | @ לדעה שיאוש הוא הפקר<ref>כדלעיל ד"ה במהותו.</ref> - פשוט, שהחפץ כבר אינו שייך למאבד. | ||
@ כיוון שהתורה התירה לזכות בחפץ ולעשות בו כרצונו - ע"כ נפקע חיוב ההשבה {{מקור| | @ כיוון שהתורה התירה לזכות בחפץ ולעשות בו כרצונו - ע"כ נפקע חיוב ההשבה {{מקור|שיעורי ר' שמואל בבא מציעא פ"ב א-ה עמוד צג|כן}}. | ||
@ כיוון שמותר לכל אדם לזכות בו, ממילא לגבי המאבד הוא כזוטו של ים (אבודה מכל אדם), שהרי שום אדם לא ישיב לו, ולכן נעשה ממילא הפקר ככל זוטו של ים {{מקור| | @ כיוון שמותר לכל אדם לזכות בו, ממילא לגבי המאבד הוא כזוטו של ים (אבודה מכל אדם), שהרי שום אדם לא ישיב לו, ולכן נעשה ממילא הפקר ככל זוטו של ים {{מקור|שיעורי ר' שמואל שם א-ז עמוד צה בדעת התוס'|כן}}. | ||
==הנכס== | ==הנכס== | ||
'''הנכסים הנקנים הם''' אבידה {{מקור| | '''הנכסים הנקנים הם''' אבידה {{מקור|בבלי:בבא מציעא כא:|כן}} וגזילה<ref>ע"ע יאוש בגזילה.</ref> {{מקור|בבלי:בבא קמא סו.|כן}}. | ||
'''פיקדון''' דנו האם מועיל בו יאוש {{מקור| | '''פיקדון''' דנו האם מועיל בו יאוש {{מקור|מחנה אפרים חצר ח בדעת הראב"ד: רק באבידה|כן}}. | ||
'''בשטר''' יאוש מועיל {{מקור| | '''בשטר''' יאוש מועיל {{מקור|תוס' בבא בתרא עו: ד"ה קני|כן}}. | ||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
'''הדעת''' (מחשבה או התרצות<ref>בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.</ref>) - כתבו ראשי הישיבות שמספיקה התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא), כדבר שאינו מקפיד עליו, ולא צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו) {{מקור| | '''הדעת''' (מחשבה או התרצות<ref>בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.</ref>) - כתבו ראשי הישיבות שמספיקה התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא), כדבר שאינו מקפיד עליו, ולא צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו) {{מקור|שערי יושר ה-יב ד"ה ונלענ"ד, גר"ש שקאפ בבא מציעא כ ד"ה וע"כ, קובץ שיעורים ח"ב יז-ה. ובמפענח צפונות יג-ג הביא שלושה צדדים: לרצות, או להסכים, או לא להקפיד|כן}}<ref>בערך יאוש שלא מדעת בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) הבאנו שהרוגאצ'ובר תלה את דין יאוש שלא מדעת בגדרי הדעת ליאוש.</ref>{{מקור|}}. | ||
'''יאוש בטעות''', כגון שחשב שהחפץ אסור בהנאה והתייאש ממנו, ואח"כ התברר שטעה והוא מותר בהנאה, השדי חמד {{מקור| | '''יאוש בטעות''', כגון שחשב שהחפץ אסור בהנאה והתייאש ממנו, ואח"כ התברר שטעה והוא מותר בהנאה, השדי חמד {{מקור|ח"ג עמוד 65 ד"ה יאוש בטעות וד"ה ובעיקר|כן}} דן בזה והביא צדדים לכאן ולכאן {{מקור|והביא שם יד יוסף|כן}} {{מקור|(יב (ד"ה הנה במושכל) שתלה זאת במחלוקת אמוראים בבבא קמא סוף פרק ד, שלרבי יוחנן הווי יאוש ולריש לקיש לא. וכן הביא שו"ת שמן המור חו"מ א שדן במקרה שחשב שהחפץ אסור בהנאה והתייאש ממנו)}}. | ||
==המקנה== | ==המקנה== | ||
'''הקדש''', דהיינו שהגזבר התייאש, כתב הרשב"א שהיאוש מועיל {{מקור| | '''הקדש''', דהיינו שהגזבר התייאש, כתב הרשב"א שהיאוש מועיל {{מקור|חולין קלט., ספר המקנה טז-כג|כן}}. ודברי ירמיהו {{מקור|שקלים פ"ג, הובא בספר המקנה שם ד"ה בדברי|כן}} הוכיח מתוס' {{מקור|בבא בתרא עט|כן}} שהם חולקים עליו. | ||
==ראה גם== | ==ראה גם== | ||
גרסה אחרונה מ־12:47, 5 בספטמבר 2012
|
|
הגדרה[עריכה]
אדם אינו מאמין שימצא את החפץ (הסוגיות בבבא מציעא כא: והלאה).
בערך זה נדון בדין יאוש בכלל. לגבי דינים המיוחדים ליאוש בגזילה ע"ע יאוש בגזילה.
לדוגמא, שאומר "וי לה לחיסרון כיס" (בבא מציעא כג.).
מקור וטעם[עריכה]
במקורו כתב הנתיבות המשפט (לז-יג) שאינו כהפקר, אלא מגזירת הכתוב. ובגזירת הכתוב הזו נחלקו:
- תוס' (בבא מציעא כז. ד"ה מה, וכן הרי"ף שם והרמב"ן בבא מציעא כב: ד"ה ה"ג) כתבו שנלמד מהפסוק "וכן תעשה לשמלתו" (דברים כב-ג) - מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנים, אף כל מה שאין הבעלים מתייאשין חייב להחזיר. אך כשמתייאשים - פטור.
- הירושלמי (בבא מציעא ב-א, הובא בתוס' שם) כתב שנלמד מהפסוק "אשר תאבד ממנו ומצאתה" (שם) - מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם. וכן רש"י (בבא קמא סו. ד"ה מוצא) כתב כירושלמי.
ויש שכתבו שצריך את שני המקורות יחד: הפרי יצחק (ח"ב סד (ד"ה ועתה) בדעת רש"י) סובר שצריך את שניהם כדי ללמד שיאוש הוא הפקר גמור[1] (ולולא הכפילות הו"א שהוא רק היתר זכייה), ובחידושי הגר"ח (על הש"ס בסוף הספר) נקט שצריך את שניהם כדי ללמד שהמוצא פטור מלשלם למאבד את דמי האבידה (ולולא הכפילות הו"א שיאוש מתיר לזכות בחפץ, אך עדיין צריך לשלם את דמיו למאבד).
טעמו שכיוון שהבעלים חושב שלא יחזור אליו עוד, כבר אינו חס עליו, ואינו מקפיד אם יטלנו אחר, ומתרצה שכל אדם יזכה בו. והתורה חידשה שהתרצות זו, אע"פ שהיא בעל כורחם של הבעלים - מועילה (שערי יושר ה-יב ד"ה ונלענ"ד).
ואינו שהיאוש בעצמו מתיר לזכות באבידה, אלא הוא רק גילוי מילתא שהבעלים איבד את תקוותו למצוא את החפץ, והתורה התירה אבידה שהבעלים איבד את תקוותו ממנה (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ד).
ובטעם ההיתר לזכות בחפץ חקרו האם הוא נובע מהיאוש (כמו הפקר), או מהאבדה והגזלה בעצמם (כמו זוטו של ים) (משנת רבי אהרן בבא מציעא יג-א. וכן חקר קונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ג,ד,ה) האם היאוש עצמו מתיר כדין דבר שאינו מקפיד עליו (סיבה), או שכאשר אבוד עד כדי כך שהבעלים מתייאש - התורה התירה (סימן)).
במהותו האריכו הראשונים והאחרונים האם הוא קניין (כהפקר), או שעדיין שייך למתייאש (קצוה"ח שסא-א: רש"י גיטין לח. ד"ה בחזקה וד"ה יאוש - כהפקר, תוס' בבא קמא סו. ד"ה כיוון - לא. מחנה אפרים זכייה מהפקר ז: רש"י ורמב"ם - כהפקר, תוס' - לא. קצוה"ח תו בסופו, שערי יושר ה-יב ד"ה ונלע"ד: אינו קניין. רמב"ן בבא מציעא י. סוף ד"ה אמר, קהילות יעקב בבא קמא לז בדעת התוס' והחזון איש: קניין. גר"ש שקאפ בבא קמא לח ד"ה וע"כ: באבידה - כהפקר, בגזילה - לא. עוד דנו בזה ספר המקנה טז-יט ורוח אליהו כא).
לדעה שיאוש הוא הפקר - ביאר ר' שמואל (בשיעוריו בבא מציעא פ"ב א-א עמוד צא) שאין הכוונה שהמתייאש מפקיר את החפץ (מעשה הפקר), אלא שע"י שמתייאש התורה מפקיעה את החפץ מבעלותו ונעשה כהפקר.
לדעה שיאוש אינו הפקר - הסתפק בתרומת הכרי (רסב-ה) האם המתייאש יכול לחזור בו מהיאוש (האריך בזה שיעורי ר' שמואל בבא מציעא פ"ב א-ח עמוד צו).
וכתב החמדת שלמה שכבר לפני היאוש הממון כבר מופקע קצת מהבעלים, שהרי אבד ממנו, ושונה בזה משאר הקניינים שבהם לפני הקניין הממון היה שייך לגמרי למקנה (בבא מציעא כא:, דן בדבריו חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור).
המוצא את האבידה לאחר יאוש פטור מלהשיבה למאבד. ומצאנו לזה שלושה טעמים:
- לדעה שיאוש הוא הפקר[2] - פשוט, שהחפץ כבר אינו שייך למאבד.
- כיוון שהתורה התירה לזכות בחפץ ולעשות בו כרצונו - ע"כ נפקע חיוב ההשבה (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא פ"ב א-ה עמוד צג).
- כיוון שמותר לכל אדם לזכות בו, ממילא לגבי המאבד הוא כזוטו של ים (אבודה מכל אדם), שהרי שום אדם לא ישיב לו, ולכן נעשה ממילא הפקר ככל זוטו של ים (שיעורי ר' שמואל שם א-ז עמוד צה בדעת התוס').
הנכס[עריכה]
הנכסים הנקנים הם אבידה (בבא מציעא כא:) וגזילה[3] (בבא קמא סו.).
פיקדון דנו האם מועיל בו יאוש (מחנה אפרים חצר ח בדעת הראב"ד: רק באבידה).
בשטר יאוש מועיל (תוס' בבא בתרא עו: ד"ה קני).
פרטי הדין[עריכה]
הדעת (מחשבה או התרצות[4]) - כתבו ראשי הישיבות שמספיקה התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא), כדבר שאינו מקפיד עליו, ולא צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו) (שערי יושר ה-יב ד"ה ונלענ"ד, גר"ש שקאפ בבא מציעא כ ד"ה וע"כ, קובץ שיעורים ח"ב יז-ה. ובמפענח צפונות יג-ג הביא שלושה צדדים: לרצות, או להסכים, או לא להקפיד)[5].
יאוש בטעות, כגון שחשב שהחפץ אסור בהנאה והתייאש ממנו, ואח"כ התברר שטעה והוא מותר בהנאה, השדי חמד (ח"ג עמוד 65 ד"ה יאוש בטעות וד"ה ובעיקר) דן בזה והביא צדדים לכאן ולכאן (והביא שם יד יוסף) (יב (ד"ה הנה במושכל) שתלה זאת במחלוקת אמוראים בבבא קמא סוף פרק ד, שלרבי יוחנן הווי יאוש ולריש לקיש לא. וכן הביא שו"ת שמן המור חו"מ א שדן במקרה שחשב שהחפץ אסור בהנאה והתייאש ממנו).
המקנה[עריכה]
הקדש, דהיינו שהגזבר התייאש, כתב הרשב"א שהיאוש מועיל (חולין קלט., ספר המקנה טז-כג). ודברי ירמיהו (שקלים פ"ג, הובא בספר המקנה שם ד"ה בדברי) הוכיח מתוס' (בבא בתרא עט) שהם חולקים עליו.
ראה גם[עריכה]