יאוש שלא מדעת

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

אדם מצא אבידה, והמאבד עדיין לא יודע שהיא אבדה לו, אך כשיגלה שאבדה לו - יתייאש (הסוגיא בבבא מציעא כא:).

בדיני יאוש וחלויות נוספות.

לדוגמא, מצא פירות, והמאבד עדיין לא יודע שהם אבדו לו, אך כשיגלה שאבדו לו יתייאש (בבא מציעא כא:).

החולקים בדין זה הם אביי ורבא: רבא סובר שיש כאן יאוש ואביי סובר שלא. ההלכה בדין זה היא כאביי. (בבא מציעא כא:).

סוגיות בש"ס: יאוש שלא מדעת, אתר נתיבות הש"ס.

מקור וטעם[עריכה]

בטעם מחלוקתם של אביי ורבא ביארו האחרונים שנחלקו האם יאוש צריך להיות דווקא בפועל (ולכן לאביי שלא מדעת לא הווי יאוש) או שמספיק יאוש בכח (ולכן לרבא הווי יאוש) (קובץ שיעורים ח"ב יז-ה, ספר ביאורים והערות טו (ד"ה בגמרא) האריך בזה, וכן משמע מהאחרונים שנביא לקמן בסמוך בטעמם של רבא ואביי. אמנם הרוגאצ'ובר (מפענח צפונות ו-לו) ביאר את מחלוקתם באופן אחר, שנחלקו בחקירה האם המתייאש צריך לעשות פעולה של התייאשות, או שצריך רק שלא יקפיד על החפץ (שכבר אינו רוצה אותו). כי אגלאי מילתא למפרע (שהתברר למפרע שהתייאש) שייך רק לבטל מעשה (רק שלא יקפיד), אך לא לעשות מעשה (לעשות פעולת התייאשות). ולכן לרבא הווי יאוש כי סובר שצריך רק שלא יקפיד עליו, ולכן מועיל למפרע, שהתברר למפרע שהתייאש, אך לאביי הווי יאוש כי צריך לעשות פעולת התייאשות, וזה לא שייך למפרע)[1].

ובטעמה של כל דעה דנו האחרונים:

בטעמו של רבא שהווי יאוש דנו האם הוא משום שעומד להתייאש בסוף ("כל העומד"), והיאוש שלבסוף יועיל למפרע, או שהוא משום שכיוון שאילו היה יודע שאבד לו היה מתייאש - די בזה ונחשב ליאוש. ונפק"מ למקרה שלא יוודע לו לעולם שהדבר אבוד - אם הוא משום שעומד להתייאש ויועיל למפרע, כאן לא יועיל, אך אם הוא משום שמספיק שאילו היה יודע היה מתייאש, גם כאן יחשב ליאוש (ברכת אברהם בבא מציעא כא: סימן "בעניין יאוש שלא מדעת" ג,ד, וכן הביא שם בשם הגרי"ז: אילו היה יודע. ספר ביאורים והערות בבא מציעא טז (ד"ה ועיין) מדייק מהברכת שמואל כא: עומד להתייאש. קהילות יעקב בבא מציעא כג בסופו בד"ה ובהא: מסתפק בזה ותולה במחלוקת ראשונים במקרה שלא יוודע לו לעולם. את הנפק"מ הביאו ספר ביאורים והערות וקהילות יעקב שם).

בטעמו של אביי שלא הווי יאוש דנו האם הוא משום שלא מספיק יאוש בכח אלא צריך דווקא יאוש בפועל, או שבאמת גם אביי מודה שמספיק יאוש בכח, אך הוא סובר שביאוש שלא מדעת אין אפילו יאוש גמור בכח, שמא יטרח הרבה לחפש את האבידה ולא יתייאש כלל (קהילות יעקב בבא מציעא כג (ד"ה ונראה וד"ה ובדבר) הסתפק בזה. וספר המקנה (טז-א בתחילתו בהערה בתחתית העמוד) כתב שלא מספיק יאוש בכח, והוסיף לכך טעם, שא"א לומר "אילו היה יודע שאבד ממנו היה מתייאש", שאם תפסוק לפי הבכח - תוכל בכל יאוש לומר גם "אילו היה יודע שימצאו את אבדתו לא היה מתייאש" ושום יאוש לא יועיל. אלא על כורחך בכל יאוש דנים ע"פ הבפועל ולא ע"פ הבכח).

בדינים שונים[עריכה]

ביאוש נאמרה במפורש סוגיית יאוש שלא מדעת, שנחלקו אביי ורבא האם מועיל.

בשאר הדינים שצריכים דעת נחלקו המפרשים מה דינם בשלא מדעת: באלו עוד דינים נחלקו אביי ורבא, אלו דינים לכו"ע (אפילו לרבא) לא מועילים שלא מדעת, ואלו דינים לכו"ע (אפילו לאביי) מועילים:

הגר"ש שקאפ (שערי יושר ה-יב וז-יב, גר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו), הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים ח"ב יז-ה) והקונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד) כתבו שכל מחלוקת האמוראים היא רק בדינים שמספיקה התרצות, אך דינים שצריכים מחשבה - פשוט לכו"ע שלא יועיל שלא מדעת, שהרי סוף סוף לא חשב[2](.)

אך מהש"ך משמע להיפך, שהאמוראים נחלקו דווקא בדינים שצריכים מחשבה (בלשונו "ידיעה ממש", כגון תרומה וטומאה), אך דינים שמספיקה התרצות (כגון לתת לחבירו לאכול ממאכל של אדם אחר שיודע שיתרצה אחר כך) - פשוט לכו"ע שיועיל שלא מדעת (ודווקא ביאוש נחלקו אע"פ שמספיקה בו התרצות, משום דאתי לידיה באיסורא - שלולא שהמוצא היה לוקח את האבידה, המאבד לא היה מתייאש ממנה) (חו"מ שנח-א (אמנם מביא שם תוס', הגהת אשר"י והגהת מרדכי בבא מציעא כב. שאביי ורבא כן נחלקו בלתת לחבירו מאכל של אחר שיתרצה אחר כך). וכן משמע מר' ברוך בער (חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור) שנחלקו בדינים שצריכים מחשבה (שהרי מפרש שבמעשה של מרי בר איסק צריך מחשבה, ולתוס' שם נחלקו בזה אביי ורבא), אך לא מוכח ממנו האם נחלקו גם בדינים שמספיקה התרצות).

קניין שלא מדעת, דהיינו שאילו היה יודע שחבירו רוצה לקנות ממנו היה מסכים להקנות (כמו יאוש שלא מדעת), לדעת רבא שיאוש שלא מדעת הווי יאוש (בבא מציעא כא:) נחלקו בזה הראשונים האם קניין שלא מדעת הווי קניין (לאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש בוודאי שגם בקניינים לא יועיל). וטעמם של הסוברים שלא הווי קניין, שאינו דומה ליאוש שבו הממון כבר מופקע קצת מהבעלים, שהרי אבד ממנו, אבל בקניינים - שצריך להפקיע ממון ממש - לא הווי קניין (חמדת שלמה בבא מציעא שם, דן בדבריו חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור).

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. בגדרי הדעת ליאוש ע"ע יאוש בסעיף "פרטי הדין" ד"ה הדעת.
  2. בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.‎