יישוב ארץ ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

מצוה על עם ישראל ליישב את ארץ ישראל ולשבת בה.

מקורה

כתוב בתורה (במדבר לג, נא-נו):

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ.

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".

לדעת הרמב"ן (בפירושו לתורה, שם פס' נג, וכן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם) בפסוקים אלו מפורש בתורה שיש מצוה לכבוש את הארץ ולשבת בה, ולכן זהו המקור למצות יישוב ארץ ישראל שחז"ל הפליגו בשבחה^[1].

לעומת זאת, רש"י (בפירושו עה"ת שם) ופרשנים נוספים (רבנו בחיי; רבי עובדיה ספורנו; אור החיים שם^[2]; הגאון המלבי"ם שם; ועוד מפרשים זאין ללמוד מכאן על מצוות יישוב הארץ, אלא פסוקים אלו הם בדרך הבטחה, כלומר: אם תשבו בארץ ותורישו אותה מאומות העולם העובדות עבודה זרה - אז תתצליחו להתנחל בה, אך אם לא תגרשו אותם - הם יעשו לכם צרות.

וכן בחומש דברים (א, ח):

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:

ואף שם לדעת הרמב"ן (שם, וכן בפירושו לבמדבר שם, וכן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם) זהו מקור נוסף למצות ישוב הארץ, אך פרשנים אחרים (רש"י, ספורנו, אור החיים והמלבי"ם) מפרשים את הפסוק בדרך אחרת, שיש כאן בשורה טובה, שלא יצטרכו לכבוש את הארץ במלחמה, אלא יכולים לירש את הארץ כאדם שאביו נפטר, אך עם ישראל הפסיד את הזכות הזאת בחטא המרגלים.

מקורות נוספים (בחומש דברים):

(שצריכים לשבצם אח"כ במקומם)

• דברים א, כא (ברמב"ן בספר המצוות מנה זה כעוד מקור למצוה, אך רבנו בחיי ובספורנו משמע שהוא הבטחה);
• דברים ט, כג^[3] (הובא ברמב"ן בספר המצוות);
• דברים יא, לא (ע"ש במשך חכמה שמשמע שלרמב"ן זהו מצוה, אכן בספרי כתוב בזכות שתרשו תשבו, ובפנים יפות שם כתב ע"ז ששכר מצוה מצוה, ורש"י פי' שניסי הירדן הם סימן לכיבוש הארץ, וא"כ זהו סימן ולא מצוה, והמלבי"ם פי' שהמצוות הם תנאי לייבת הארץ, וא"כ אי"ז מצוה, וע"ש בראב"ע);
• דברים יב, כט (מכאן למדו בספרי (מובא בתורה תמימה שם) את מצות ישוב הארץ^[4]).

מקומות שפרשנותם הפשוטה הבטחה (ולא ראיתי מי שמפרשם כמצוה)

• דברים ד, א - הבטחה ותנאי שבזכות שמירת המצוות יכנסו לארץ (כ"כ רבים מהמפרשים להדיא);
• דברים ד, ה ושם פס' יד - הבטחה (כ"כ רבים מהמפרשים להדיא);
• דברים ד, כב - דברי משה רבנו ואפשר שהוא הבטחה (לא ראיתי שהפרשנים מתייחסים לעניין);
• דברים ה, כז - (לא ראיתי שהפרשנים מתייחסים לעניין);
• שם פס' כט - (כנ"ל);
• דברים ו, א - (כנ"ל);
• שם פס' יח - (כנ"ל);
• דברים ז, א - (כנ"ל);
• דברים ח, א - בודאי הבטחה;
• דברים י, יא - יתכן שהבטחה (וכ"מ קצת בספורנו);
• דברים יא, ח - שמירת המצוות תנאי לירושת הארץ (מלבי"ם);
• דברים טז, כ - ודאי הבטחה, בזכות הצדק תזכו לשבת בארץ (הסכמת רש"י והרמב"ן ופרשנים נוספים);
• דברים ל, ה - בפשטות הבטחה (לא ראיתי התייחסות המפרשים);

מקורות שניתן לפרשם באופן אחר^[5]:

• דברים ב, כד ושם פס' לא (- מתייחס לארץ סיחון ועוג);
• דברים ג, יח (- מצוה על שנים וחצי השבטים, והבטחה לשאר ישראל);
• דברים יט, א - הקדמה למצוות אחרות (גם לרמבן ע"ש);
• דברים כו, א - הקדמה למצוות אחרות;

חיובה

שיטת הרמב"ם

שיטת רבנו חיים כהן

תוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב ד"ה הוא אומר:

"והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם".

המהרי"ט (יו"ד כח) ועוד הרבה גדולי רבותינו האחרונים (עי' גליון מהרש"א כתובות שם, וחת"ס יו"ד רלד), קבעו שאיזה תלמיד טועה כתבו.

במקום הסכנה

גדריה

מעלתה של מצוות יישוב הארץ^[6]

ובתשובת הריב"ש שפ"ז כתב, שמצוות ישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם ומצווה ותועלת לכל ישראל. - ועי' בשיעור הרצב"י טאו שליט"א בס' כי עין בעין יראו מש"כ בזה.

• כותבים עליו אונו
• שקולה כנגד כל המצוות שבתורה
• ויהי בשלם סוכו (הגר"א) (הרב אליעזר מלמד שליט"א: "מיוחדת במינה מצוות ישוב הארץ, שבעצם זה שיהודי מתגורר במקום בעל ערך התיישבותי הוא מקיים מצווה. שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, למשל: להניח תפילין, לתת צדקה, להתפלל, אולם במצוות ישוב הארץ עצם המגורים - מצווה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בישובי יש"ע, חיי השגרה שלו, כאכילה, שינה ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למציאות של מצווה")
• מדברי הרב אליעזר מלמד שליט"א (שם):

עוד אפשר ללמוד על החשיבות הרבה של מצוות ישוב הארץ ממה שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ט):

"פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים, שאלתי להם: מפני מה נשתנה עמרי המלך, שכל המלכים שלפניו לא זכו להושיב את בניהם תחתיהם על כסא מלכותם, ואילו עמרי זכה להושיב שלושה מלכים מזרעו על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל".

כלומר למרות שעמרי המלך לא היה צדיק, זכות מצוות ישוב הארץ עמדה לו ולזרעו, ובזכותה העמיד שלושה מלכים מזרעו על כסא מלכותו, מה שלא זכו לו שאר מלכי ישראל. וכל זה למרות שלא בנה את העיר מתוך כוונות טהורות של ישוב הארץ בלבד, אלא היו לו מניעים אישיים לבצר את מעמד מלכותו. וכך אמר עמרי, כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל. ומכאן נלמד עד כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שלמרות שהיה פגם משמעותי במניע של עמרי בבניית העיר שומרון, מכל מקום הואיל ובפועל יישב את הארץ, זכה להעמיד שלושה מלכים מזרעו על כסאו.

• עוד מדברי הרב אליעזר מלמד שליט"א (שם): וכך כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

מצות היחיד והכלל

עליית יחידים לארץ

יש הסוברים שמצוות יישוב הארץ היא רק החיוב להעמיד שלטון על ארץ ישראל, אך ישיבת יחידים בארץ ישראל איננה מצוה. ואלו דברי רבי יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה סימן סו):

"...גם לפי דעת הרמב"ן... מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתינו לא על ביאה ריקנית של עתה (- ולא על עליית יחידים ללא העמדת שלטון), וכבר המשילו האחרונים לממצות עשה של אכילת מצה - כי עיקר המצוה היא האכילה, ולקיחת החיטים לשם מצוה והלישה והאפייה אינם גמר מצוה, ומ"מ בודאי מצוה גדולה היא, ועל זה נאמר גומל לאיש חסד כמפעלו, גם על הפעולה של מצוה מקבל שכר, ונאמר אשרי תמימי דרך גם על הדרך של עושי מצוה יש בו שלימות ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה..."

מבואר בדבריו, שהתיישבות יהודים יחידים בארץ הוא רק "הכשר מצוה", אף שגם על הכשר המצוה (- הדרך לעשיית המצוה) י בו שלימות, מ"מ אין זה קיום המצוה עצמו, אלא רק הכשר אליה (הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ארצי גליון ה^[7]; והרב שלמה אבינר שליט"א, עטורי כהנים...).

אולם, פשטות הדברי הרמב"ן היא שהגדרת עיקר המצוה היא כיבוש הארץ ושלטון עם ישראל עליה, כלשונו: "שנצטוינו לרשת (- היינו לכבוש^[8]) את הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" אלא נקים בה שלטון ממשלתי-רבוני. בהמשך מוסיף הרמב"ן שאף היחיד חייב לעלות לארץ ולדור בה^[9], ומשמע מדבריו שחיוב זה מדאורייתא^[10], אך אינו עיקר המצוה, אלא ענף מהמצוה לרשת ארץ הארץ הפונה לעם ישראל כולו (סולו המסילה, הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ירושלים תשס"ה, עמ' ט; וכן ארצי שם; הרב אבינר שם).

וכן רבים מהאחרונים (פתחי תשובה אה"ע סי' עה ס"ק ו; ועוד) כתבו שמצות יישוב ארץ ישראל מחייבת גם את היחידים, ולא רק את האומה (הרב טאו, ארצי שם; הרב אבינר, עטורי כהנים שם).

ויש שהוסיפו ראיה לדבר, שכן התירו אמירה לנכרי בכדי לקנות בית בארץ ישראל (וכנ"ל), ודין זה נוהג גם בזמן שאין שלטון יהודי בארץ ישראל, ומוכח שמצות יישוב הארץ של היחיד נוהגת גם בזמן גלות מהתורה (הרצי"ה קוק זצ"ל, לנתיבות ישראל, מהדו' תשל"ט, ח"א עמ' קכ-קכב).

גדרי מצות יישוב הארץ הכללית

כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א (בחוברת 'מצות יישוב הארץ'):

"ישנם שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ. האחד שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר. אולם בכיבוש הארץ לבד עדיין המצווה לא נשלמת, וצריך להוסיף את הצד השני, שהוא ליישב את כל הארץ בפועל, באופן שלא תשאר שממה. וברור שאין די בהתיישבות עירונית ובבניית בתים בלבד, הואיל וכך ישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שיממות הארץ, שלא ישאר בארץ ישראל מקום קרח ושומם. וכל זמן שישנם מקומות בארץ שנשארו שוממים, עדיין מוטלת עלינו מצווה לטעת בארץ עוד עצים ולבנות עוד בתים".

ערכו של הקמת שלטון ישראל בארץ

כפי שהובא לעיל^[11], שיטת הרמב"ן שעיקר המצוה היא הקמת שלטון של עם ישראל בארץ ישראל, ולא רק עליית והתיישבות יחידים בארץ.

ניתן להבין את הדברים עפ"י דברי הראיה קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת פ"ג סי' ב, ח"ד עמ' 2):

"תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל הוא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד ד' א-להי עולם חופף עליה, ע"י התגלות יד ד' בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת ד' ודרכיו בארץ, בתור מוסר א-להי שיוכל למלא אומה שלימה, למען יהיו דרכיה לקו, - לא רק בהליכות החיים של איש פרטי, - כ"א גם בהליכות עמים וממלכות, ויחוסם זה לזה, ע"פ עומק דרכי ד' המלאים חסד, משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח שחותם הא-להי הכללי יהיה מנח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם ד' ושארצה היא ארץ ד'..."

יתירה מכך, המהרש"א (חידושי אגדות מגילה יא. ד"ה לא מאסתים וכו')^[12] שבזמן שיש שלטון יווני על עם ישראל גם בארץ ישראל, הארץ נקראית "ארץ אֹיְבֵיהֶם" (ויקרא כו, מד; וע"ש בתורה תמימה הערה נט).

לשלטון של עם ישראל בארץ ישראל ישנם גם השלכות הלכתיות רבות:

• חיוב קריעה על הרואה את ערי יהודה בחורבנן (מו"ק כו. שו"ע או"ח סי' תקסא סע' א ויו"ד סי' שמ סע' לח) - איננו נוהג כשמקומות אלו תחת שלטון ישראל (ב"י או"ח שם סוף אות א; מג"א שם ס"ק א; מ"ב שם ס"ק ב; פסקי תשובות שם אות א, עמ' קמג).
• מבואר בגמרא (ר"ה יח:) בזמן שיש שלום - אין חובה להתענות באף אחת מארבע תעניות (כולל תשעה באב). ולדעת הרמב"ם הכוונה היא לזמן שבית המקדש בנוי והוא תחת שלטון ישראל (שפת אמת ר"ה יט. ד"ה בגמ' ותיפוק ליה).

שותפות היחיד במצוה הכללית

כתב הרב אליעזר מלמד שליט"א (שם):

"מדרגות מדרגות ישנם בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ [- הכללית, הציבורית]. כל יהודי שגר בארץ ישראל [- בזמן שיש בה שלטון יהודי] נעשה שותף במידת מה בישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו אחיזתנו הלאומית בארץ מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, שותף יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה. ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה, ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאיתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, וששונאינו מתאמצים יותר לכובשו מאיתנו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ה.): ארץ ישראל נקנית ביסורים, ולפי גודל הצער גודל השכר (אבות ה, כג).

...אף המתגוררים בחוץ לארץ ותורמים כספים למען ההתיישבות בארץ ישראל שותפים במצוות ישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וכן תושבי הארץ שתומכים בישובי יש"ע שותפים במצווה הכללית של ישוב אותם המקומות המקודשים, ולפי מידת התמיכה כך גודל המצווה".

מדינת ישראל כמימוש המצוה הכללית

ערך מורחב - מדינת ישראל

הרב אליעזר מלמד (שם):

...בעת הכרזת המדינה, זכה עם ישראל אחר אלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות ישוב הארץ. שעל ידי הכרזת המדינה והחלת הריבונות על חלקים מארץ ישראל, התחלנו לקיים את המצווה שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. שכל זמן שארץ ישראל תחת ריבונות של עם זר, אפילו אם יגורו בה יהודים רבים, אף שכל אחד ואחד מקיים בישיבתו בארץ מצווה פרטית, מכל מקום את עיקר המצווה, שהיא מצווה כללית של ישוב הארץ אין מקיימים. ורק על ידי החלת ריבונות ישראלית על ארץ ישראל זוכים אנו לקיים את מצוות ישוב הארץ.

וכן מצינו שתקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "ערי קדשך היו מדבר" ויקרע את בגדו. והכלל הוא שאפילו אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, כל זמן שהשלטון ביד גויים הרי הן נחשבות חרבות, וקורעים על ראייתן. ואם היו תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהם גויים, אין הן נחשבות חריבות ואין קורעים על ראייתן (בית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"ב תקסא, ב).

וכך הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מדגיש שביום העצמאות זכינו לקיים את מצוות ישוב הארץ. ופעם במסיבת יום העצמאות בישיבת מרכז הרב דרש אחד הרבנים הגאונים, שיש ערך גדול להקמת המדינה, שמאז הקמתה התרבו הישיבות, ויותר קל לשומרי תורה לקיים במדינת ישראל מצוות, לפיכך יש לשמוח ולהודות לה' על הקמת המדינה. ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה לא רווה נחת מדברים אלו, וכשהגיע זמנו לדבר חזר והדגיש שעצם הקמת המדינה הוא הדבר הגדול, שהוא עצמו קיום אחת המצוות הגדולות שבתורה. ומתוך כך בודאי יתקיימו עוד מצוות, שמצווה גוררת מצווה. לסיכום, הקמת המדינה היא ערך לעצמו ולא רק אמצעי לקיום מצוות אחרות. ולא זו בלבד, אלא שהקמת המדינה והפרחת השממות היא ראשית צמיחת גאולתנו.

ויש להדגיש כי במשך דורות רבים מחמת האונס לא יכולנו לקיים המצווה, שלא היה לנו צבא וכלי נשק שיאפשרו לנו לכבוש את ארצנו ולקיים בה שלטון. נמצא כי הקמת הכח הצבאי של ישראל לפני הקמת המדינה, וביצורו וביסוסו בהקמת צה"ל, מאפשרים לנו לקיים המצווה. אם כן עצם קיומו של הצבא הוא אמצעי הכרחי לקיום מצוות ישוב הארץ, בנוסף למצווה של הצלת ישראל מיד שונאיהם. וכך יהיה עד שיגיעו ימים מתוקנים, ותתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ד): והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

ועי' סולו המסילה עמ' ט-י.

עלייה לארץ

שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב:

"ויש גם להאריך בבירור הלכה אם העלייה כשלעצמה מצווה, או שמשמשת רק הכשר מצווה. עיין בזה בשו"ת ריב"ש סי' ק"א וסי' שפ"ז, ובשו"ת תשב"ץ, ח"א סי' כ"א, וח"ג, סי' רפ"ח, ורשב"ש, סי' ב', ושו"ת בני יהודה סי' קכ"ד ובמג"א באו"ח סי' רמ"ח ס"ק ט"ו. והדברים ארוכים ואכמ"ל".

עליה לארץ מול כיבוד הורים

(עי' שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' סט, ח"ד סי' מט, ח"ה סי' נז; עם כלביא ח"א סי' רעג עמ' 235-230)

במקום סכנה

(ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ג ר"ס תח, ציץ אליעזר חי"ב סי' נז סק"ב)

הערות שוליים