כיסוי ראש

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה עוסק בחבישת כיפה. אם התכוונתם לכיסוי ראש לנשים, עיינו בערך כיסוי ראש לנשים.
הדף "כיפה" מפנה לכאן. לערך העוסק באחד מהעונשים הניתנים על ידי בית הדין, ראו כיפה (עונש).
שימו לב! הנכתב בויקישיבה הינו להרחבת ידע בלבד ואינו בא לפסוק הלכה.
אין לפסוק למעשה על פי הנאמר באתר ויקישיבה מבלי להיוועץ במורה הוראה מוסמך!.


במסכת שבת[1] מובא, כי כיסוי הראש משרה יראת שמים ומונע את האדם מלחטוא.

במסכת קידושין[2] מובא, שרב הונא בריה דרב יהושע הלך ב"כיסוי ראש". הוא נימק זאת באומרו: "שכינה למעלה מראשי".

ברמב"ם[3] מובא: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן... ולא יגלו ראשן". חובת כיסוי הראש מובאת ברמב"ם גם בהלכות תפילה[4]: "ולא יעמוד בתפילה... ולא בראש מגולה".

מן המקורות שציינו עולה, כי חובת כיסוי הראש הינה לתלמידי חכמים בלבד, או לכל אדם בשעת התפילה בלבד, אך בשולחן ערוך[5] מובאת הלכה זו בצורה סתמית: "ולא ילך ד' אמות בגילוי ראש" ויש שפירשו שסובר שזו חובה. גם הט"ז[6] כותב שכיום קיים איסור ללכת בגילוי ראש עקב ציווי התורה: "ובחוקותיהם לא תלכו". והביאו המשנה ברורה להלכה. אך כתב האגרות משה שטעמו של הט"ז לא שייך בימינו וגם הוא יסכים היום שאין בזה איסור תורה. הילקוט יוסף כותב שהעיקר כדעה שאין חיוב מן הדין אך זה חשוב מאוד. בהערות הרב נבנצאל על המשנה ברורה כתב בשם הרב אויערבך שהליכה ללא כיפה היא אמנם לא יהרג ואל יעבור אך היא קרובה לכך. לכאורה הדברים תמוהים וצריכים ביאור.


כיסוי הראש באמצעות היד[edit]

כתב בשולחן ערוך הרב, שמצד טעמים הנ"ל, מספיק אם משים ידו על ראשו כיון דהוי היכירא. אך לא יזכיר כך שם שמים, כיון שהיד והראש גוף אחד הם, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. כ"א יכסה את ראשו בכובע וכיו"ב[7]. אך אם חברו הניח ידו על ראשו הוא, יש להקל כיון שאין הם גוף אחד.

בשולחן ערוך הרב[7] הביא ג"כ בשם הכלבו, שיש למחות שלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש. וכן כתב מרן ז"ל בשולחן ערוך בסימן צא סעיף ג.

כיום, בישראל, אדם החובש כיפה מעיד על עצמו שהוא משתייך לאותם אנשים המקיימים את מצוות התורה, בעוד שאדם המתהלך בגילוי ראש, לרוב מסתווג לאותם אנשים שאינם קשורים לקיום מצוות התורה.

גודל הכיפה[edit]

הרבה מהאחרונים דנו בשאלה מהו הגודל המינימלי לכיסוי הראש. רבי שלמה קלוגר סובר שהכיפה צריכה להיות בגודל כזה שתכסה לפחות את רוב הראש. אולם מרבית הפוסקים חלקו עליו, ודחו את ראיותיו, וכתבו שמצד הדין אין חיוב לחבוש כיפה שתכסה את רוב הראש. וכפי שכתב רבי משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים א, א) שמצד הדין אין חיוב לחשוש לדעתו, כיון שהיא דעת יחיד. ובפרט שכל יסוד חבישת הכיפה מבוסס על מנהג חסידות. ולכן אם הכיפה מכסה באופן שנחשב שיש כיסוי על ראשו די בזה. ומכל מקום רבים כתבו, שצריך שהכיפה תיראה מכל צדדי הראש, כך שמכל צד שיסתכלו עליו, יראו שהוא חובש כיפה (ע' יחו"ד ד, א).

כיפה בברכות ותפילות[edit]

במסכת סופרים[8] מוזכרת דעה שאסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי ראש, ורבנו ירוחם, פסק כך להלכה. וכן בשעה שנכנסים לבית הכנסת, כתבו הראשונים (כל בו בשם הרב פרץ) שישנו חיוב לכסות את הראש, ושיש למחות ביד מי שנכנס לבית הכנסת בראש מגולה. וכך פסק ה'שולחן-ערוך'[9].

מקומות בהם אין נוהגים בכיפה[edit]

הרב דב ליאור בתשובתו באתר ישיבה כותב שבבריכה יש חיוב בכיפה באמירת ברכות ודברי תורה אך מותר לאכול בלי כיפה. יש המחמירים לחבוש כובע בבריכה.

קישור לספר פניני הלכה בענין זה: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=381&id=10966&q=

כיפות ומנהגי כיפות[edit]

יהודי ליטא נהגו ללבוש מעין כובע שחור ללא טיטורה, מוגבה בקו ישר סביב ושטוח למעלה. בבית הכנסת לבשו מעל לכיפה כובע[10].
יהודי בוכרה וגורגיה לבשו כובע בד צבעוני נוקשה, ומעוטר ברקמה, ללא טיטורה, מוגבה בקו ישר סביב, וראשו מעין גג מחודד במרכז.
יהודי גרמניה נהגו ללכת ברשות הרבים עם כובע לראשם, ובכניסתם לבית או לחנות מורידים אותו, והולכים ללא כיסוי ראש. היו שחבשו כיפה שחורה גדולה בכניסתם לבית הכנסת, והיו בתי כנסת (אורתודוכסים) בהם נהגו שלא לחבוש כובע (מכיון שחבישת כובע בתוך הבית נחשב בזיון)[11].
יהודי הודו לבשו כובע בד לבן הדומה לכיפה הליטאית, מוגבה בקו ישר סביב לראש ושטוח למעלה. גם בהודו נהגו להוריד את הכיפה בבית הכנסת[12].
במרוקו נהגו רק הרבנים ללבוש את כיסוי הראש (כובע המחובר למעיל) של הגלביה (חלוק לבן), ואילו שאר העם נותר גלוי ראש אפילו בעת ברכה[13].
היהודים החסידים נוהגים לחבוש כיפה שחורה ובנוסף לכך כובע האופייני למקום (כל חסידות והכובע האופייני לו). בעת תפילת שחרית מורידים את הכובע אך מכסים את הראש בטלית. בשבתות החסידים לובשים כובעי פרווה - שטריימל או ספודיק במקום הכובע הרגיל. בחלק מהחסידויות הרבי לובש כיפה סרוגה לבנה (בדרך כלל עם פונפון) תחת השטריימל. ישנם מעטים המכסים בטלית את השטריימל בלי להורידו בשעת התפילה. צאצאי האדמו"רים ברוב החסידויות, בעודם קטנים (עד גיל 6 לערך) נוהגים בשבתות לחבוש כובע קטן בעל מצחיה, מעל לכיפה.
היהודים השייכים לזרם המזרחי, חבשו בתקופת שיבת ציון (לפני 90 שנה ועד לאחר קום המדינה) כובעי קסקט. כובעים אלו הוחלפו בכיפה הסרוגה.
דתיים לאומיים נהגו ללבוש כיפה סרוגה - בדרך כלל עם עיטור רק סביב קצה הכיפה.
דתיים ציונים בעלי נטיה למימד - נהגו לחבוש כיפה סרוגה מעוטרת כולה גם במרכז הכיפה. עם השנים ההבדלים בין סוגי הכיפות ניטשטשו.
חסידי הרב ישראל אודסר (חסידי ברסלב המחשיבים את האמרה "נ נח נחמ...") חובשים כיפה גדולה מאוד המגיעה עד לאוזניים, ועליה הכתובת של הפתקה.
יהודי ארה"ב נוהגים ללבוש כיפה שטוחה מקטיפה.
בחו"ל מקובל לחלק כיפות משי גדולות בחתונה, עם שמות החתן והכלה ותאריך החתונה.
בכותל המערבי הרבנות מחלקת כיפות עשויות קרטון.
בתנועה הרפורמית בארה"ב ישנן נשים הלובשות כיפה בשבת וחג, ובבתי הכנסת.
בקיבוצים הדתיים, נפוצה כיפה קטנה ביותר. יש המכנים אותה בבדיחות: כיפת גרוש.
ילדים חרדים נוהגים לחבוש כיפת בד תפורה מארבעה או ששה משולשים ועליה רקמה. מצויה כיפת ילדים לאלו המתחילים רק כעת לחבוש כיפה (בגיל 3 לאחר החלאקה) ועל ארבעת חלקי הבד ממנה עשויה הכיפה רקום "ילד טוב", וכן המילה: "ירושלים", וכמו כן עוד שני סמלים הקשורים בירושלים, חומה, מנורת שבעת הקנים, הכותל, מגן דוד וכדו'. בשנים האחרונות יש שכתבו "ילד טוב ירושלים" יחד כמשפט אחד. יש הכותבים את שם הילד על הכיפה, ויש שמסתפקים רק באות הראשונה של שמו.

לקריאה נוספת[edit]

  • הרב בנציון בן פזי, הכיפה- חלק א' , מתוך: דגל ירושלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים, חלק ו' ירושלים תשס"ט, עמ' 159-164.
  • נדב לוי, בירור הלכתי בענין הצורך בכיסוי ראש מתוך: דגל ירושלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים, חלק ז' ירושלים תש"ע, עמ' 210-214.

הערות[edit]

  1. שבת קנו, ב
  2. קידושין לא, א
  3. רמב"ם דעות ה, ו
  4. דעות ה ה
  5. שולחן ערוך אורח חיים ב, ו
  6. ט"ז אורח חיים ח, קה
  7. 7.0 7.1 שולחן ערוך הרב אורח חיים צא, ג
  8. סופרים יד, טו
  9. שולחן ערוך אורח חיים צא, ג
  10. כיום משמש "כיפת רבנים" בחלק מהישיבות.
  11. מעדותם של "יקים" רבים.
  12. עדותו של ר' אריה בינה זצ"ל, ראש ישיבת נתיב מאיר, שביקר בהודו לאחר מלחמת העולם השניה.
  13. תמונה מפורסמת בעיר רבת, מברכת החמה בשנת ה'תרע"ה.