כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ (שינוי שם הקטגוריה מ:"תורנית מרוכזת" ל"אנציקלופדיה תורנית מרוכזת") |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| (5 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
אסור לאכול פירות שביעית אלא כל זמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסויים מן השדה - חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר {{מקור| | אסור לאכול פירות [[שביעית]] אלא כל זמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסויים מן השדה - חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר {{מקור|ויקרא כה, ז|כן}}: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו [[חז"ל]]: כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית; כלה לחיה שבשדה - כלה לבהמתך שבבית. | ||
במהות הביעור נחלקו | במהות הביעור נחלקו ה[[ראשונים]]: | ||
לדעת ה[[רמב"ם]] כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם. | |||
לדעת ה[[ראב"ד]] הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות; כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם. | |||
לדעת | לדעת ה[[ר"ש]], ה[[רמב"ן]] ו[[ראשונים]] נוספים, הביעור הוא רק הפקרת הפירות. | ||
| שורה 21: | שורה 15: | ||
בדעה זו - האחרונה - החזיקו האחרונים הלכה למעשה. | בדעה זו - האחרונה - החזיקו האחרונים הלכה למעשה. | ||
[[קטגוריה:שמיטה]] | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | ||
גרסה אחרונה מ־13:44, 5 בספטמבר 2012
|
|
אסור לאכול פירות שביעית אלא כל זמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסויים מן השדה - חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר (ויקרא כה, ז): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל: כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית; כלה לחיה שבשדה - כלה לבהמתך שבבית.
במהות הביעור נחלקו הראשונים:
לדעת הרמב"ם כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם.
לדעת הראב"ד הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות; כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם.
לדעת הר"ש, הרמב"ן וראשונים נוספים, הביעור הוא רק הפקרת הפירות.
בדעה זו - האחרונה - החזיקו האחרונים הלכה למעשה.