לאו שאין בו מעשה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

מצוות לא תעשה שעוברים עליה ללא עשיית מעשה, אין לוקים עליה (הסוגיא בתמורה ג., בסוגיא זו האריך המנחת חינוך ח-ה).

לדוגמא, איסור השארת נותר, שנאמר בו "ולא תותירו ממנו עד בוקר" (שמות יב-י), ואין בו מעשה, שהרי אינו עושה מעשה בכך שמשאירו - אין לוקים עליו (תמורה ד:).

החולק על דין זה הוא רבי יהודה שסובר שכן לוקים גם על לאו שאין בו מעשה (תמורה ג.).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו הוא מכך שאינו דומה ללאו דחסימה - "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה-ד) - שסמוך לפרשת מלקות (מכות יג: למסקנה, להו"א הוא משום שכתוב "לעשות").

הטעם שאינו לוקה עליו הוא משום שהוא קל יותר, כיוון שלא עשה מעשה (תומים לד-א).

בדינים שונים[עריכה]

נותר הוא לאו שאין בו מעשה (תמורה ד:), אך הרמב"ם (פסולי המוקדשים יח-ט) הסביר שאינו לוקה עליו משום שהוא לאו הניתק לעשה, והקשו האחרונים מדוע לא ביאר שאינו לוקה עליו משום שאין בו מעשה (כסף משנה ומשנה למלך שם, מנחת חינוך ח-ה [ח]).

פרטי הדין[עריכה]

כשאפשר לעבור עליו ע"י מעשה, כגון לא תחסום שור בדישו, שאפשר לחוסמו ע"י מעשה (אך אפשר גם ע"י דיבור, שאינו נחשב למעשה) יש שלוש דעות במפרשים (הביאם מנחת חינוך ח-ה [ח] ד"ה אך לסברת, ובקומץ המנחה שם, וסח-א [ג]):
  1. אפילו אם עשה מעשה אינו לוקה, משום שהוא לאו שאין בו מעשה (חינוך שדמ).
  2. אם עשה מעשה - לוקה, אם לא עשה - אינו לוקה.
  3. אפילו אם לא עשה מעשה - לוקה, משום ש"אין בו מעשה" פירושו "אי אפשר לעשותו ע"י מעשה", אך אם אפשר לעשותו ע"י מעשה הרי הוא כלאו שיש בו מעשה, ולכן לוקה (מגיד משנה שכירות יג-ב לגבי לא תחסום)[1].

כשתחילתו ע"י מעשה, אך באיסור עצמו אין מעשה, כגון כלאי בגדים, שתחילתו ע"י מעשה - פעולת הלבישה, אך באיסור עצמו אין מעשה - כל זמן שהוא לבוש בכלאיים, שאינו עושה כעת כלום. דוגמא נוספת: הנשבע לאכול כיכר זה וזרקו לים או שרפו, שתחילתו ע"י מעשה - פעולת הזריקה או השריפה, אך באיסור עצמו אין מעשה - שלא אכלו. במקרים אלו כתבו רבים שנחשב שיש בו מעשה ולוקה (ירושלמי שבועות ג-ז (לגבי כיכר), פני יהושע שבועות ד. (לגבי כיכר), מנחת חינוך ח-ה [ח] ד"ה לפי (מביא ראיה מכלאיים) והביא משנה למלך ביאת מקדש ג-כא (ד"ה גרסינן) שלוקה אפילו אם תחילת המעשה היתה בהיתר), אך יש אומרים שנחשב שאין בו מעשה ואינו לוקה (תוס' שבועות ד. ד"ה אבל, והגינת ורדים כב הסתפק בזה).

מכת מרדות מדרבנן כן לוקה על לאו שאין בו מעשה (דן בזה פרי מגדים פתיחה כוללת ח"א כה והסיק שלוקה, הביאו המנחת חינוך ח-ה [ט] ד"ה ועיין פרי).

פסול עדות - העובר על לאו שאין בו מעשה אינו נפסל לעדות, משום שהסיבה שאינו לוקה עליו היא קולא, שכיוון שלא עשה מעשה הוא קל יותר (תומים לד-א).

בזבוז ממונו - על עשה צריך לבזבז רק חומש (כתובות נ.), אך על לא תעשה צריך לבזבז את כל ממונו. והסתפק המנחת חינוך האם החילוק ביניהם הוא במצווה עצמה - האם היא מצוות עשה או מצוות לא תעשה, או במעשה האדם - האם הוא בקום עשה או בשב ואל תעשה. ונפק"מ ללאו שאין בו מעשה: מצד המצווה עצמה הוא לא תעשה וצריך לבזבז את כל ממונו, אך מצד מעשה האדם הוא בשב ואל תעשה, וצריך לבזבז רק חומש (וכן נפק"מ הפוכה בלאו הבא מכלל עשה, שמצד המצווה עצמה דינו כעשה, ומצד המעשה הוא בקום עשה) (מנחת חינוך ח-ה [ט] ד"ה ועיין פרי, ובסוף מצווה ה כתב שאין צריך לבזבז על לאו שאין בו מעשה. וכן חקר קובץ הערות סט-ב לגבי דין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה).

שוא"ת וקו"ע[עריכה]

לאו בקום עשה חמור יותר מלאו בשב ואל תעשה (דהיינו לאו שאין בו מעשה).

שני לאווין בשב ואל תעשה חמורים יותר מלאו אחד בקום עשה (לקח טוב טו-י מוכיח מתוס' בבא מציעא קיג. ד"ה וכי).

לעבור בשב ואל תעשה כל רגע ורגע חמור יותר מלעבור בקום עשה פעם אחת, למשל מי שנמצא על עץ בשבת ועובר כל רגע ורגע בשב ואל תעשה על שימוש במחובר, עדיף שירד ויעבור בקום עשה פעם אחת (לקח טוב טו-יא, אמנם הוא לגבי איסור דרבנן).

אנשים[עריכה]

בנשים חידש המנחת חינוך שאפשר שפטורות מלאו שאין בו מעשה שהזמן גרמו. וטעמו הוא שחילק את מצוות לא תעשה לשלושה סוגים:
  1. לאו שיש בו מעשה - עליו אמרה הגמרא (קידושין לה.) שנשים חייבות בו משום שנאמר "איש או אשה כי יעשו" (במדבר ה-ו) - השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ופסוק זה נאמר רק לגבי לאווים שיש בהם מעשה, שהרי הלשון היא "יעשו", וכן "עונשין", ועל לאו שאין בו מעשה לא נענשים בדיני אדם (מנחת חינוך ח-ב [ד] ד"ה ונוהגת).
  2. לאו שאין בו מעשה ולא הזמן גרמו - פשוט שחייבות, שהרי אין שום מקור לפוטרן, שהרי אפילו במצוות עשה שלא הזמן גרמן נשים חייבות (וכל מה שצריך מקור לכך שנשים חייבות בלאווים הוא רק כשהזמן גרמן, משום שמצינו שפטורות מעשין שהזמן גרמן) (מנחת חינוך ח-ב [ד] ד"ה ולפי).
  3. לאו שאין בו מעשה והזמן גרמו - על זה לא מצינו מקור לחייב את הנשים, וצ"ע מה המקור לכך, ואפשר שהן באמת פטורות (מנחת חינוך שם).

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. ע"ע לאו הניתק לעשה#פרטי_הדין (ד"ה כשמקצתו) שגם בו דנו מה דינו כשלפעמים לא ניתק לעשה.