מנהג

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

מצווה או איסור שאינם מדאורייתא ואינם מדרבנן אלא נהגו בהם ישראל (הסוגיא בפסחים נ. והלאה. האריך בזה קונטרסי שיעורים קידושין כד-יד והלאה).

לדוגמא, איסור עשיית מלאכה בערב פסח (פסחים נ. במשנה), הלל בימים שקוראים אותו בדילוג (תוס' ברכות יד. ד"ה ימים).

מקור וטעם[עריכה]

במקורו של החיוב ללכת אחר המנהג יש שלושה פסוקים:
  1. "לא יחל דברו" (במדבר ל-ג) (נדרים פא:). אך אין זה לימוד גמור אלא אסמכתא בעלמא וכמו שהגמרא אומרת בנדרים טו. שזה "בל יחל" מדרבנן. איסור דרבנן זה שייך רק לגבי מקום שקבלו עליהם להחמיר על עצמם אך אם עשו כן בגלל שחשבו שכך הדין אין הדבר בכלל האיסור הזה. (טור ושו"ע יורה דעה ריד)
  2. "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך" (משלי א-ח) (בבלי:פסחים נ:, חולין צג:).
  3. לא תסור ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז-יא)) (קונטרסי שיעורים קידושין כד-יד (ד"ה והנה מדייק) מהרמב"ם ממרים א-ב). אך זה חידוש גדול לומר שהאיסור לעבור על מנהגים הוא איסור תורה ואין מקורו מוסכם אלא הוא חידוש של אחד מאחרוני דורנו מדיוק בדברי הרמב"ם. ויש שהבינו ברמב"ם שמדובר דווקא על דברים שחכמי הסנהדרין הגדולה הנהיגו בהם את הציבור. (הרב קוק בדעת כהן פד)

ונחלקו האחרונים האם הוא דאורייתא, ככל נדר (חתם סופר יו"ד קז ד"ה ומה שכתבתי) או מדרבנן או שקל מאיסור דרבנן. ונפקא מינה לספק האם יש מנהג - האם מחמירים בו כספיקא דאורייתא או שמקילים כספיקא דרבנן[1]. הרב קוק בשו"ת דעת כהן (פד) כותב שאיסור מנהג הוא קל מאיסור דרבנן. ובתשובה אחרת שם (יח) מביא את דברי החתם סופר שכל מנהג יש בו איסור תורה ולא מקבל דבריו להלכה כיון שהמהרש"ל (בים של שלמה חולין) כתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם, וכתב שם שעוד הרבה אחרונים חולקים על דברי החתם סופר בזה. ויעויין עוד בדברי שו"ת ריב"ש סימן מד מ"ש בזה[2]

במהותו חקר הקונטרסי שיעורים (כד-יד ד"ה ביארנו) האם הוא מעשה מצווה ומעשה עבירה, או שהוא רק מידת חסידות. ונפק"מ למחלוקת הגדולה בראשונים האם מברכים על מנהג: אם הוא מעשה מצווה שייך לברך "וציוונו", אך אם הוא מידת חסידות בעלמא - אי אפשר לברך (הביאה שם בד"ה אמנם).

פרטי הדין[עריכה]

מנהג שנהגו במקרה או מסיבה מסוימת - אין לו דין מנהג, ולא חייבים לקיימו, אלא רק מנהג שקיבלו עליהם ודעתם היתה לקיימו לעולם (שו"ת מהרשד"ם יו"ד מ ד"ה מכאן).

דבר שנעשה לעיתים רחוקות או פעמים בודדות ולא באופן תדירי אין לו דין מנהג. (שדי חמד ח"ד מ-לז), בשם הריב"ש בתשובה תעה והרבה אחרונים.

מנהג נגד הדין - יש בזה חמש שיטות בפוסקים (שדי חמד ח"ד מ-לח עמוד 80 והלאה):
  1. אין מבטל אפילו איסור דרבנן.
  2. אין מבטל איסור תורה.
  3. מבטל מצוות עשה בשב ואל תעשה.
  4. מבטל מצוות לא תעשה בשב ואל תעשה (כגון נותר).
  5. מבטל איסור תורה.
(ור' במקורות שצויינו בפורום אוצר החכמה)


יש חילוק בין שני סוגי מנהגים: מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל, ובזה יש את החיוב לנהוג כמותו, ומנהג שהנהיגו ישראל על עצמם, ובזה אין חיוב לנהוג (קונטרסי שיעורים קידושין כד-טו ד"ה והנה). אך מדברי הרב קוק באדר היקר עולה שאין הדבר כן.

ברכה על מנהג[עריכה]

ברכה על מנהג כגון על הלל בימים שקוראים אותו בדילוג - לר"ת מברכים, ולמחזור ויטרי לא(תוס' ברכות יד. ד"ה ימים). ונהגו אשכנזים כדעת רבינו תם וספרדים נהגו כדעת המחזור ויטרי.

הריטב"א (קידושין לא) ורבו הרא"ה (בחידושיו לברכות יד) פוסקים שביחיד לא יברך וברבים כן יברך וביאר הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק א - או"ח סימן לט ד"ה (ט) ולכאורה) שסוברים שמברכים על מנהג אך ביחיד אין מנהג לומר הלל בראש חודש.

כשיטת ר"ת סוברים גם רבינו מנוח (פ"ד מה' סוכה הכ"ב), האור זרוע (בסימן תנה), רמ"א (או"ח תכב).

כ�יטת המחזור ויטרי סוברים גם רש"י (סוכה מד:), הרמב"ם, רבינו ישעיה הראשון (בפסקיו לתענית כח:).

בספק[עריכה]

בספק האם יש מנהג לחיד"א מקילים כספיקא דרבנן, ויש מחמירים כספיקא דאורייתא מדין נדר (שדי חמד ח"ד מ-לז עמוד 77 ד"ה ואם, ע"פ החתם סופר (יו"ד קז ד"ה ומה שכתבתי) שסובר שיש במנהג דין נדר דאורייתא. והביא גם את החיד"א).

בספק מה המנהג מחמירים (שדי חמד ח"ד מ-לז עמוד 76 ד"ה ואם).

שורשם[עריכה]

ר' תבנית:הידעת?/י"ד חשוון ה'תשס"ט

ראה גם[עריכה]

סיטומתא (בקניינים)


הערות שוליים[עריכה]

  1. הבאנו מחלוקת בזה לקמן בסעיף "ספק" ד"ה בספק האם יש מנהג.
  2. שו"ת הריב"ש סימן מד הוניין, לרבי אפרים בן אנקואה, י"א האגרת מהודרת, מקוטרת מור ולבונה, מכל אבקת רוכל. מעולפת ספירים, אמרים מיושרים, ודברים דבורים על אפניהם, בדעת ובהשכל. כתפוחי זהב פרוים, מזוקק שבעתים, במשכיות כסף נבחר, כצמר צחר. מעשה חרש וחושב, במשפט מכלכל, על דבר אמת וענוה צדק מקשיב, חכמים אחור משיב, ודעת יסכל. הובאת אלי, ותגע על פי, ויאירו כוכבי נשפי. ותורני ותאמר לי: הנני מנחה שלוחה, למשאת וארוחה, ממנהיג ודבר, גזבר ואמרכל. פתח פיך, ומעיך תמלא, ובטנך תאכל בצדק כל אמרי פי. כי לא לפניו חנף יבא וישכון, ולא יכון נגד עיני דובר שקרים, וארור נוכל. וכאשר צוותי, אכלתי יערה עם דבשה, שתיתי יינה עם חלבה. ואם ארוכה מארץ מדה, ורחבה, למעשה ידיה אכסוף, קראתיה מראש ועד סוף, עד נשלמה ותכל. ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי בה טעם כעקר, פריה למאכל, ועליה לתרופה, ולא ימצא בה עקר ומשכל. ואם באתי לענות על כל דברי האגרת, ולערוך מלין, לא אוכל, ונלאיתי כלכל. אכן, במה שבא בה לשאול כענין, פן אהיה מונע בר, אשר הוא עון פלילי, אש הוא עד אבדון תאכל. להשיב כהלכה, עלי להשכים, אכן בקצרה, כי אין הפנאי מסכים. תחלה בא בתוך האגרת, כי יש אנשים לומדי תורה שלא לשמה, ויתיצבו בעדת אל לאסור את המותר, ויאמרו כן פשט המנהג. ולהתיר את האסור ביד רמה, כי כן כתוב בתורה: על פי התורה וכו' ואפילו מזידים. עד כאן. ובזה אומר לך, כי יש דברים מותרין מן הדין, וישראל נהגו בהן אסור מעצמן, שלא בתקנת חכמים, לגדר ולהתקדש במותר להם. ובמנהג כזה, אסור לעבור עליו כגופי תורה כשמנו של גיד הנשה; שאמרו חכמים ז"ל (חולין צא): שמנו של גיד מותר, וישראל קדושים נהגו בו אסור. וכן: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים (ברכות לא). ויש מנהג, שנהגו בו במקצת מקומות, ולא נהגו כן במקומות אחרים. ובזה, כל שבני המקום שנהגו בו איסור, ידעו שהדבר מותר מן הדין, אלא שרצו להחמיר על עצמן לעשות סייג לתורה, בני המקום ההוא, שנהגו בו איסור, אסורין לנהוג בו היתר, משום: אל תטוש תורת אמך. וכן נמי מחלוקת בין החכמים, זה אוסר וזה מתיר, והמקום ההוא נהגו כדברי האוסר; כההיא דפרקא קמא דחולין (יח:), דמוגרמתא, דרב ושמואל. ואם אם הלך אחד מהם ממקום שנהגו בו אסור למקו' שנוהגין בו היתר, חייב לנהוג כחומרי מקום שיצא משם, כל שדעתו לחזור למקומו. וזו היא ששנינו (פסחים נ): מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים, עושין; מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם; ואל ישנה אדם מפני המחלוקת /פסחים, ד, א/. וזהו, כשדעתו לחזור למקומו, אבל אם קבע דירתו למקום ההיתר, נוהג כמקום שקבע שם דירתו. דהך מתני', כשדעתו לחזור מוקמינן לה, בפ"ק דחולין (י"ח:); כדאמרינן התם: כי סליק רבי זירא, אכל מוגרמתא דרב ושמואל. ומקשינן: רבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם? ואסיק רב אשי: הנ"מ =הני מילי= בשדעתו לחזור, רבי זירא אין דעתו לחזור הוה. וההולך ממקום היתר למקום האסור, אע"פ שדעתו לחזור, ומן הדין היה ראוי להיות מותר, אפ"ה אל ישנה מפני המחלוקת. ובזה נראה, שאינו אסור אלא בפניהם, אבל בצנעה שרי, כיון שדעתו לחזור למקומו, שנוהגין בו היתר; ואינו אסור מן הדין, אלא מפני המחלוקת. וכן נמי אמרו ז"ל: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין; מש"נ =מקום שנהגו= שלא לעשות, אין עושין /פסחים, ד, ה/. וכן: מקום שנהגו להדליק ביום הכפורים, מדליקין; מש"נ =מקום שנהגו= שלא להדליק, אין מדליקין /פסחים, ד, ד/. לפי שכל אלו, הם לגדר, ולעשות סייג לתורה או לדברי חכמים. אבל, אם אין עקרו אסור גמור, לא מן התורה, ולא מדברי חכמינו ז"ל, אלא שחכמים אמרו: שהעושה כן, אינו רואה סימן ברכה, דומיא דהעושה מלאכה בערבי שבתות מן המנחה ולמעלה /פסחים, נ:/, אם יש מקום שנהגו להוסיף, שלא לעשות מלאכה קודם שעור זה, אינו מנהג, ואין חייבין לנהוג במנהג ההוא אפילו בני המקום ההוא. וכן אמרו בירושלמי: נשיא, דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא, כלומר כל הלילה, אינו מנהג; עד דתתפני סדרא, מנהג; בשני וחמישי, אינו מנהג; עד דתתפני סדרא דתעניתא, מנהג. וכן מקום שנהגו איסור לגדר, בדבר שהוא מותר, ובאו בניהם לעקור המנהג ולבטלו לגמרי, אינן רשאין. והיינו דבני בישן, דנהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא; ואע"פ שהוא מותר להם מן הדין, כדאיתא (בפ"ק דשבת יט); אתו בניהו לקמיה דר"י, אמרי ליה: אבהתין הוה אפשר להו, אנן לא אפשר לן, מאי? אמר להו: כבר קבלו עליהון אבהתכון, וכתי': ואל תטוש תורת אמך (פסחי' נ:). אמנם, הדבר שהוא מותר גמור לדברי הכל, ונהג בו אסור לא לגדר, אלא מפני שטועה, וסבור שהוא אסור מן הדין, בזה אם בא לישאל כמו שנשאלין על הנדר, נשאל ומתירין לו. כמו שמוזכר בירושלמי, הביאו הרי"ף ז"ל בהלכות (בפ' ערבי פסחים). והמקום הנוהגין היתר בדבר שהוא אסור גמור לדברי הכל, אין מניחין אותן על מנהגם בשום פנים. כדאמרינן (בפ"ק דר"ה טו:): כי נהגו במקום איסורא, מי שבקינן להו? ואם הם בלתי מקבלים תוכחת, ואינם שומעים לקול מורים, ולמלמדים לא יטו אזנם, מניחין אותן. ומוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין; כמו שאמרו כן (ביצה ל) גבי תוס' יוה"כ, אע"פ שהוא מן התורה. זהו מה שראוי להורות בעניני המנהגו'. ואותן התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים, עליהם הכתוב אומר: כי רבים חללים הפילה; ר"ל, שהם כנפל אשת שלא נגמרה יציאתו. וחלילה שנתנה תורה ע"פ דעתם התועה מדרך השכל. לא אמרו חז"ל: אתם, אפי' מוטעים, אתם, אפי' מזידים, אלא על קדוש החדש ע"פ ב"ד הגדול. כמו שדרשו על החדש הזה לכם, עדות זו מסור' לכם. וגם הם, כשטעו בהוראה, ועשו צבור מעשה על פיהם, חייבין קרבן. וגם אותן המורים הוראות על פי ספרי הר"ם ז"ל, ולא קדמה להם ידיעה בתלמוד, הרי הם בכלל והגס לבו בהוראה. לפי שלא יבין עקרי הדברים על אמתתן, כיון שלא ידע מהיכן הוציא הר"ם ז"ל הדין ההוא. והנה אעתיק לך תשובת הרא"ש ז"ל, לחכם ה"ר מצליח, וז"ל: על המורי' הוראה מתוך דברי הר"ם ז"ל, ואינן בקיאין בתלמוד לדעת מהיכן הוציא דבריו, טועה להתיר את האסור ולאסור את המותר. כי לא עשה כשאר המחברים, שכתבו ראיות לדבריהם, והראו על המקום שנמצאים דבריהם בתלמוד, ומתוך זה יכול לעמוד על העקר ועל האמת. אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה, וכל הקורא בהם סבור שמבין דבריו, ואינו כן, שאם אינו בקי בתלמוד, אינו מבין דבר לאשורו ולאמתו, ונכשל בדין ובהוראה. לכן, לא יסמוך אדם על קריאתו בספריו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בתלמוד. וכן שמעתי אדם גדול בברצלונה, שהיה בקי בתלתא סדרי, ואמר: תמהני על בני אדם שלא למדו תלמוד, וקורין בספרי הר"ם ז"ל, ומורין ודנין מתוך דבריו, וסוברין שיבינו בהם. כי אני מכיר בעצמי, כי בתלתא סדרי שלמדתי אני מבין כשאני קורא בספריו, אבל כשאני קורא בספריו בהלכות קדשים וזרעים, איני מבין בהם כלום; וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו. עכ"ל הרא"ש ז"ל בתשובה ההיא; שפתים ישק משיב דברים נכוחים.