תרומות ומעשרות

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף מעשרות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

החיוב להפריש מהפירות לכהן, ללוי, לעני ולמעשר שני (מאריכים בזה בכל מסכתות תרומות, מעשרות, מעשר שני, דמאי).

כמות ההפרשה[עריכה]

יש הבדל בכמות ההפרשה בין סוגי התרומות והמעשרות השונים. תרומה גדולה: שיעורה מהתורה כלשהו, וחכמים נתנו שיעור: 1/40-עין יפה, 1/50-עין בינונית, 1/60-עין רעה[1]. מעשר ראשון: 10% מכמות התבואה הנמצאת. תרומת מעשר: 10% מהמעשר הראשון, דהיינו 1% מכלל התבואה. מעשר שני/עני: 10% מכמות התבואה הנשארת לאחר המעשר הראשון והתרומה.

כמות למי ניתנת דיניה כיום
תרומה גדולה מדאורייתא: כל שהוא. מדרבנן: עין יפה: 1/40, עין בינונית: 1/50, עין רעה: 1/60. לכהן נאכלת בטהרה לכהן ולרכושו בלבד (אסורה לזרים) מפרישים כלשהו שנקבר או נשרף
מעשר ראשון 1/10 ללוי חולין רכוש לוי נאכלת ע"י ישראל
תרומת מעשר 1/100 (מעשר מן המעשר) הלוי נותן לכהן דיניה כתרומה גדולה מפרישים 1/100 שנקבר או נשרף
מעשר שני 1/10 נאכלת ע"י הבעלים מופרשת בשנים א'ב'ד'ה' לשמיטה. נאכלת בירושלים בטהרה נפדית על מטבע
מעשר עני 1/10 לעני מופרשת בשנים ג' ו' לשמיטה. חולין ניתנת לעני או לאירגוני חסד

מקור וטעם[עריכה]

מקורו של כל אחד מסוגי התרומות ומעשרות נלמד מפסוק שונה:
  1. תרומה - "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו" (דברים יח-ד).
  2. מעשר ראשון - "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח-כא).
  3. מעשר שני - "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד-כב).
  4. מעשר עני - "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו-יב).
  5. תרומת מעשר - "ואל הלווים תדבר ואמרת אליהם כי תיקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאיתם בנחלתכם, והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח-כו).
  6. חלה - "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גורן כן תרימו אותה" (במדבר טו-כ). ומפסוק זה גם לומדים שחלה נקראת "תרומה" ודיניה כדין תרומה (רש"י קידושין נג. ד"ה והרי חלה).

בטעם איסור תרומה דנו האם בהפרשה פקע איסור הטבל רק משאר החולין ונשאר על התרומה לגבי זרים, או שהיא איסור בפני עצמו (אתוון דאורייתא ב בתחילתו ד"ה נסתפקתי. והמפענח צפונות (י-ו) חקר האם טבל אסור משום שהתרומה מעורבת בו, או שתרומה היא איסור הטבל שנשאר).

במהות איסור תרומה דנו האם היא איסור חפצא או איסור גברא, כיוון שאינה אסורה לכל העולם, שהרי כהנים מותרים בה (אתוון דאורייתא י בסופו).

בקדושתם של תרומות ומעשרות חילק הקובץ שיעורים (קידושין מב בסופו) כך:
  1. מעשר - אין בו קדושה כלל, שהרי מותר לזרים.
  2. מעשר שני - יש בו קדושה, שהרי נקרא קודש, אך הקדושה שבו נובעת רק מהקניין לגבוה, כמו קדושת דמים (ולא כקדושת הגוף שהקניין לגבוה נובע מהקדושה) שהרי יש לו פדיון.
  3. תרומה - יש בה קדושת הגוף (שאינה נובעת מקניין לגבוה).

וכתב שנפק"מ לדין פשטה קדושה, דהיינו שמפריש חצי חיטה - האם היא מתפשטת על כל החיטה. כי פשטה קדושה שייך רק בקדושת הגוף[2].

חלקי המצווה הם שניים (מהר"ץ חיות גיטין כ. על תד"ה דילמא (לגבי תרומה)):
  1. ההפרשה - להפקיע את איסור טבל, ולזה מספיק להפריש כלשהו.
  2. הנתינה (לכהן או ללוי) - ולזה צריך שיעור.

ונחלקו המפרשים האם למנות את שני החלקים הללו כמצווה אחת (רמב"ם וחינוך, דן בדבריהם המנחת חינוך שצה-א [א] ד"ה והנה (לגבי מעשר ראשון), תמב-א [א] ד"ה והנה אף (לגבי מעשר שני), שפה-א [יא] (לגבי חלה)), או לחלקם לשתי מצוות נפרדות (רמב"ן שהובא במנחת חינוך שם. מהר"ץ חיות גיטין כ. על תד"ה דילמא (לגבי תרומה), והביא שכך כתב גם הרמב"ן הנ"ל, תוס' רי"ד קידושין סוף פרק ב, נודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד רא).


ההפרשה[עריכה]

בטעם להפרשת תרומה דעת רש"י (גיטין מז:) שהוא רק משום מתנות כהונה, ודעת הט"ז (יו"ד א) שהיא מצווה בפני עצמה. ונפק"מ כשאין מצוות מתנות כהונה, האם עדיין יש מצווה להפריש (במחלוקתם דן שערי יושר ה-ז ד"ה ולפי"ז בספק).

בגדר הפרשת תרומה חקר הגר"א וסרמן האם היא מדיני קניינים או מדיני איסורים, וכך ביאר את בעיית הירושלמי (תרומות א-א) האם אפשר לתרום על של הפקר או משל הפקר - שבקניינים א"א לעשות קניין על דבר שאינו שלו (ואפילו אם הבעלים לא מעכב), ובאיסורים אפשר לאסור דבר שאינו שלו אם הבעלים לא מעכב, ובהפקר הרי אין מי שיעכב (קובץ הערות השמטות כב (לסימן עב-ד). וכן חקר העיון בלומדות ז, והוסיף צד שלישי שהיא גם קניינים וגם איסורים יחד).

תרומה, תרומת מעשר ומעשר ניטלים במחשבה. לרש"י לא צריך אפילו הפרשה אלא רק מחשבה (קידושין מא: ד"ה במחשבה), ולתוס' כן צריך להפריש אלא שאין צריך דיבור ומספיקה מחשבה (חולין ו: תד"ה והתיר). ומהרמב"ם משמע כתוס' שצריך להפריש (תרומות ד-טז. במחלוקתם דן מנחת חינוך שצו-א [ב] ד"ה ותרומת ותקז-א [ג]).

בדעת להפרשת תרומה כתבו האחרונים שצריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), ולא רק רצון (התרצות, ניחותא) (גר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה הרהור) (ובבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד)[3]. אמנם הרוגאצ'ובר חקר בזה בין שלושה צדדים: האם צריך לרצות, או להסכים, או לא להקפיד (מפענח צפונות יג-ג).

פרטי הדין[עריכה]

המקום בו חלה חובת ההפרשה[עריכה]

כידוע מצוות הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק לגבי הפירות והירקות הגדלים בארץ ישראל. כדי להבין מהם גבולות הארץ לעניין מצוות תרומות ומעשרות יש להקדים כי ישנם שני סוגים של קדושה בארץ ישראל. הקדושה האחת אינה תלויה בעם ישראל, והיא קדושתה העצמית של הארץ לכל גבולותיה התנכיים. והקדושה השנייה, היא הקדושה המתגלה בפועל על ידי המצוות התלויות בארץ, שהיא מתגלה בשלמות רק כשעם ישראל שוכן בארצו. פעמיים נתקדשה ארץ ישראל לעניין המצוות, ובכל פעם היו גבולות הארץ שונים. בפעם הראשונה היה זה בזמן שיוצאי מצרים ובראשם יהושע בן נון כבשו את הארץ. באותו הזמן השטח שבגבולות הכיבוש היה גדול יחסית, והוא כלל את עבר הירדן המערבי והמזרחי ואת הגולן והבשן. אולם לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, וישראל גלו מעל אדמתם לבבל, נתבטלה לחלוטין קדושת המצוות התלויות בארץ. (זולת קדושת הר הבית, מקום המקדש, שנשארה בתוקפה המלא, רמב"ם הל' בית הבחירה ו, טז).

בפעם השנייה נתקדשה הארץ על ידי עולי בבל כשבראשם עזרא הסופר, ואז השטחים שנתקדשו היו מצומצמים יחסית, והם כללו את יהודה ושומרון ורק חלקים מן הגליל, הנגב והגולן. אולם מצד שני, הקדושה הזו שהם קידשו, נשארה לתמיד, ואפילו לאחר שבית המקדש השני נחרב, וישראל גלו מעל אדמתם, נשארה קדושת המצוות התלויות בארץ, בכל אותו השטח שעולי בבל החזיקו בו. ואף היום, רק בכל אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל, ישנה מצווה להפריש תרומות ומעשרות. (אלא שכאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם המצוות הללו מדאורייתא, וכשמיעוט - חיובם מדרבנן).

והטעם לכך הוא, שהקדושה הראשונה שנתקדשה ארץ ישראל, בעת כניסתם של עולי מצרים, היתה תלויה בכיבוש, וממילא כשנחרב בית המקדש הראשון וגלינו מעל אדמתנו והארץ נכבשה על ידי זרים, בטלה הקדושה. אבל הקדושה השנייה שנתקדשה בעת עליית עזרא לא נשענה על הכיבוש, שהרי היינו אז תחת שלטון פרס. אלא הקדושה השנייה נשענה על חזקת ההתיישבות, והחזקה אינה בטלה לעולם (רמב"ם הל' תרומות א, ה; והל' בית הבחירה ו, טז). יתכן שההבדל נעוץ בכך שכיבוש הוא פעולה חיצונית, ואם הקדושה תלויה בכיבוש, כשיתבטל הכיבוש תתבטל הקדושה. אבל הקדושה שקידש עזרא, נשענה על חזקת ההתיישבות שתלויה בקשר הנצחי שבין ישראל לארץ, וקשר זה אינו בטל עולמית.

ולכן למעשה, אם תלך משפחה יהודית או אפילו שבט לגור בלבנון או בעבר הירדן או בדרום הנגב, למרות שמצד גבולות ההבטחה, מקום זה נחשב לחלק מארץ ישראל ומקיימים בו את מצוות ישוב הארץ, מכל מקום אין מפרישים שם תרומות ומעשרות. מפני שמקום זה אינו כלול במקומות שנתקדשו על ידי עזרא (ועיין בפניני הלכה "העם והארץ" ג, יד-יח, עוד על גבולות הארץ).

למעשה על הפירות הגדלים דרומה מאשקלון נחלקו, ומפרישים בלא ברכה. ומאמצע הערבה כבר אין ספק, ואין מפרישים תרומות ומעשרות. (פניני הלכה)

אילו פירות חייבים בתרומות ומעשרות?[עריכה]

הרמב"ם סובר שכל האילנות חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא, ולראב"ד ולרש"י רק תירוש ויצהר (רמב"ם מעשר א-ט ורדב"ז שם, רמב"ם תרומות ב-א וכסף משנה שם. והוסיף הכסף משנה שמהירושלמי והספרי משמע כרמב"ם).

באופן כללי כל פרי או ירק הגדלים בארץ ישראל, אסור לאוכלם או להשתמש בהם כל זמן שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות. אולם ישנם כמה כללים המגדירים באופן מדויק יותר איזה פרי חייב בתרומות ומעשרות, ואיזה פרי פטור.

הכלל הראשון הוא, שהפרי צריך להיות נשמר, כלומר שייך לאיזה אדם ששומר עליו. אבל פירות הגדלים הפקר, אינם חייבים בתרומות ומעשרות. למשל, מטיילים שמצאו בדרכם עץ תאנה הגדל פרא בשדה ואינו שייך לשום אדם, מותר להם לאכול מפירותיו בלי להפריש תרומות ומעשרות, ואפילו אם יכניסוהו אח"כ לביתם. וכן הדין לגבי כל הפירות שגדלים בהפקר (שו"ע יו"ד שלא, טז).

ועוד תנאי ישנו, שרק אוכל הנועד לאדם חייב בתרומות ומעשרות, אבל מאכל בהמות פטור, וגם זרעוני גינה פטורים. כמו למשל בצל שמגדלים אותו לזרע, אין צורך להפריש מהזרעים היוצאים ממנו תרומות ומעשרות, מפני שאינם ראויים למאכל אדם (שו"ע יו"ד שלא, יג).

תבלינים שגם נאכלים, שמתערבים בתוך המאכל, כמו פטרוזיליה ונענע, צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ותבלינים שמשמשים רק לנתינת טעם, כגון עלי תה, שנותנים טעם בלבד ואין אוכלים אותם אח"כ, לדעת הרמב"ם והתוספות ועוד ראשונים אין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ויש מחייבים. למעשה פסק הרב מרדכי אליהו שליט"א, להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה. ועיין בספר התורה והארץ ח"ד, ע' 10 והלאה.

אין חיוב תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכת איסוף הפירות. ובעץ פרי שגדל בחצר שאין הרבים רשאים להיכנס אליה בלא רשות, אם קוטפים ממנו פרי אחד כדי לאוכלו בחצר, וזה פרי שאוכלים אותו כאחד, כמו תאנה ותמר, אין מפרישים ממנו תרומות ומעשרות, כי זו אכילה ארעית ואין בה גמר מלאכת איסוף. אבל אם קוטפים שני פירות או שמכניסים את הפרי הביתה, הפרי מתחייב בתרומות ומעשרות, כי זה גמר מלאכה בקטיף זה. ואם זה פרי גדול שאין אוכלים אותו כאחד, כמו תפוח, מלפפון ואשכול ענבים, הרי בקטיפתו כבר יש גמר מלאכה מסוים, ואסור לאכול ממנו בלי להפריש תרומות ומעשרות (רמב"ם הל' מעשר ד, טו-יז).

אבל אם עץ הפרי גדל בשדה, היינו במקום שלו אבל אם אדם יכנס לשם לא ינזפו בו, וכן בגינה, היינו במקום שכולו מיועד לעצים, יכול לקטוף שם הרבה פירות ולאוכלם דרך ארעי, וכל זמן שלא הכניסם לחצרו או לביתו, לא התחייבו בתרומות ומעשרות (חכמת אדם שער מצוות הארץ ו, ב).


גוי שיש לו קרקע בארץ ישראל, וגידל בה פירות או ירקות וקטפם ואספם, אותם הפירות פטורים מתרומות ומעשרות, מפני שהגוי הפקיע אותם ממצוותן (שו"ע יו"ד שלא, ד). דרך אגב, זו סיבה להחמרה המיוחדת שיש לגבי המוכר קרקע לגוי בארץ ישראל, שלא רק שעבר על "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), אלא אף הפקיע את הפירות הגדלים בה מתרומות ומעשרות.

הגדרות השנה לענין תרומות ומעשרות[עריכה]

כידוע ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. כדי להבין את המשמעות ההלכתית של ראש השנה לאילנות, צריכים להקדים תחילה, שישנו כלל יסודי בכל דיני הפרשת תרומות ומעשרות, שאין מפרישים מפירות של שנה אחת על של חברתה. יבול השנה נחשב כחטיבה אחת לעניין תרומות ומעשרות, ויש להקפיד להפריש את התרומות ומעשרות מהיבול של אותה החטיבה השנתית. והשאלה היא, מתי בדיוק מתחילה שנה חדשה. ובזה ישנו הבדל בין ירקות לאילנות, שראש השנה לירקות הוא בא' בתשרי, ואילו ראש השנה לאילנות חל בט"ו בשבט. והסיבה לזה היא, שבט"ו בשבט חלה נקודת המפנה באילנות. בתחילת החורף העץ מתכנס בתוך עצמו, עליו נושרים, והוא כאילו נרדם, ובאותו זמן הוא אוגר לעצמו כוחות כדי לגדל את פירות השנה הבאה. בט"ו בשבט חלה נקודת המפנה, ומכאן ואילך מתחילים האילנות להתעורר לחיים, עלים קטנים מתחילים לבצבץ, וכן הפרחים שמהם יתפתחו לאחר מכן הפירות מופיעים בשלל גווניהם. אמנם לא כל האילנות זריזים באותה מידה, אבל באופן כללי אפשר לומר, שתחילת המפנה באילנות חל בט"ו בשבט, ולכן קבעו חכמים את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות. והירקות שאין בהם נקודת מפנה התלויה בעונה מסוימת, בהם הולכים אחר ראש השנה הרגיל, שהוא א' בתשרי.

ולמעשה, השלב הקובע לגבי הפירות הוא שלב החנטה. לא ניכנס כאן לפרטי הגדרת החנטה, רק נאמר באופן כללי, שיש אומרים שהיא בעת נשירת עלי הפרח (תוס' ר"ה יב, ב), ויש אומרים שהיא מעת שהפירות הגיעו לשליש גידולם (רמב"ם). ולעניינינו, כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים לפירות של השנה הקודמת, ואין להפריש מהם תרומות ומעשרות על הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט. ואם הפרישו מפירות של שנה אחת על של חברתה, לא יצאו ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות (רמב"ם הל' תרומות א, ה). ככלל, הפירות שנקטפו מתחילת הקיץ ועד החורף, הם פירות שחניטתם היתה לאחר ט"ו בשבט האחרון. כמו כן, הדבר חשוב לגבי 'מעשר-שני' ו'מעשר-עני'. שכידוע, בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה, מפרישים מעשר שני, ואילו בשנה השלישית והשישית מפרישים מעשר עני. ובאילנות צריך לשים לב שהשנה השנייה שבה מפרישים 'מעשר-שני' איננה מסתיימת בא' בתשרי, אלא היא נמשכת עד ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות. וכן השנה השלישית שבה מפרישים מעשר לעני, נמשכת למעשה באילנות עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית.

ובכל עת שיש לאדם ספק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני', יפריש מספק את שני המעשרות. יפריש תחילה 'מעשר-שני' ויחלל אותו על פרוטה בלא ברכה. ולאחר מכן יאמר: "ואם פירות הללו חייבים ב'מעשר-עני', חלק עשירי מהם בצד דרום (או כל צד שיקבע) הרי הוא 'מעשר-עני'". ואין צריך ליתנם לעני, משום שכל זמן שאין הוכחה שפירות אלו שייכים לשנת 'מעשר-עני', אין חובה ליתנם לעני, ש"המוציא מחברו עליו הראייה". אבל אם ידוע כי הפירות הם מהשנה האחרונה, אלא שהמפריש אינו זוכר איזו שנה זו במחזור השמיטה, עליו לתת את המעשר לעני. כי ספק כזה אינו אמיתי, ואי אפשר על סמך ספק שכזה להיפטר מנתינת 'מעשר-עני'.

יש לציין שישנו הבדל נוסף בין פירות האילן לירקות, שכפי שלמדנו שנת פירות האילן נקבעת לפי החנטה, אולם שנת הירקות נקבעת לפי זמן קטיפתם.

טבל ודמאי[עריכה]

עתה נסביר מהם המושגים 'טבל' ו'דמאי' המוזכרים בדברי המשנה (במסכת דמאי) לגבי תרומות ומעשרות. 'טבל' הם פירות שוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. ו'דמאי' הם פירות שיש ספק אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. המילה 'דמאי' היא בלשון ארמית, ובעברית פירושה, 'זה מה', כלומר פירות אלו מה הם, האם מעושרים או לא?

ותקנו חכמים שגם מפירות שיש לגביהם ספק אם עושרו או לא, צריך להפריש תרומות ומעשרות, אלא שיש כמה הבדלים הלכתיים בין הפרשת פירות דמאי לפירות ודאי.

ההבדל העיקרי הוא לגבי הברכה, שאם מפריש מפירות שוודאי צריכים הפרשה, לפני ההפרשה הוא מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". אולם כשמפרישים מפירות דמאי שהם ספק, אין לברך, מפני הכלל המפורסם "ספק ברכות להקל", ולכן תמיד כשיש ספק אם צריך לעשות מצווה כלשהי, למרות שמחמירים ומקיימים אותה, מכל מקום אין לברך עליה.

וכן לגבי ברכת פדיון 'מעשר-שני'. בשנים שמפרישים בהם 'מעשר-שני', צריך לפדות את 'המעשר-השני' על פרוטה, ושוב, אם הפירות הם דמאי, וכל ההפרשה היא מספק, אין לברך בשעה שפודים את 'המעשר-השני'. ועוד הבדל ישנו לגבי 'מעשר-ראשון' ו'מעשר-עני', שבפירות של דמאי יש לייחד להם מקום, אבל אין צריך ליתנם ללוי ולעני, מפני הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה", וכל זמן שהעני והלוי לא הוכיחו שלא הופרשו מהפירות הללו 'מעשר-ראשון' ו'מעשר- עני', לא ניתן להם את המעשרות.

למעשה, כשקונים פירות בשוק או בחנויות, ואין תעודה או עדות נאמנה שהפרישו מהפירות תרומות ומעשרות, יש להפריש מהם את כל התרומות ומעשרות מספק, אבל אין מברכים על הפרשה זו, ואין צריכים לתת את פירות 'מעשר-ראשון' ללוי, ואת פירות 'מעשר-עני' לעני.

תרומה גדולה[עריכה]

השלב הראשון שבהפרשת תרומות ומעשרות, הוא הפרשת 'תרומה-גדולה'. אחד הדינים המייחדים את 'התרומה-הגדולה' הוא שאין לה שיעור. שלא כמו המעשרות ותרומת מעשר שיש להם שיעור מן התורה, ל'תרומה-גדולה' לא קצבה התורה שיעור. ואפילו אם יש לאדם גורן מלא בחיטים, על פי התורה יכול לקחת חיטה אחת, ולפטור בה את כל הגורן מחיוב 'תרומה-גדולה'.

אולם חכמים קבעו שלוש דרגות בנתינת 'תרומה-גדולה'. אלו שיש להם עין רעה, מפרישים ל'תרומה-גדולה' אחד חלקי שישים מהפירות, (שהם 1.67%). אלו שיש להם עין בינונית, כלומר שאינם קמצנים ואינם נדיבים, נותנים אחד חלקי חמישים, שהם שני אחוזים מהפירות. והנדיבים בעלי העין הטובה, מפרישים אחד חלקי ארבעים מהפירות ל'תרומה-גדולה', שהם שני אחוזים וחצי.

אבל היום הדין השתנה, ומפרישים ל'תרומה-גדולה' את השיעור המיזערי ביותר. הטעם לזה הוא, שבתרומה יש קדושה, ורק לכהנים מותר לאוכלה, וגם לכהנים עצמם מותר לאכול את התרומה רק בשעה שהם טהורים. והיום כל הכהנים בחזקת טמאים. כי כל מי שנגע במת או היה תחת קורת גג אחת עם מת הרי הוא טמא, וכן הנוגע באותו אדם שנגע במת או היה תחת קורת גג אחת עם מת - טמא, ואף הבגדים והכלים שנגעו במת מטמאים את כל הנוגע בהם. וכל זמן שאין לנו אפר פרה אדומה, שעל ידו היו ניטהרים, אין אפשרות להיטהר.

ולכן בפועל, אין היום שום אפשרות לאכול תרומה. משום כך אין טעם להפריש בזמן הזה כמות גדולה לתרומה, מאחר שבכל מקרה היא נזרקת. ומכיוון שעל פי התורה די בשיעור כלשהו, נוהגים בזמן הזה להפריש ל'תרומה-גדולה' שיעור קטן ביותר, ובזה יוצאים ידי חובת הפרשת 'תרומה-גדולה'.

ועוד הלכה נגזרת מכך שאנו טמאים כיום. מעיקר הדין היה צריך להפריש ל'תרומה-גדולה' ול'תרומת-מעשר' מן החלק המשובח שבפירות. אולם היום, מאחר שממילא התרומה הולכת לאיבוד, מותר להפריש 'תרומה' ו'תרומת-מעשר' מן החלק הפגום שבפרות כגון פירות רקובים או חלקי פירות מקולקלים, אבל לא מהקליפות שאינם חלק מבשר הפרי (שו"ע יו"ד שלא, נב. עיין בהערה 4 להלכה ט, שבמקרים מסוימים נותנים את התרומה לכהנים למאכל בהמתם).

מעשר ראשון[עריכה]

לאחר הפרשת 'תרומה-גדולה' המיועדת לכהן, מגיע תור 'המעשר-הראשון' המיועד ללוי.

לפני הכל צריך להדגיש את ההבדל העיקרי שבין ה'תרומה' ל'מעשר-ראשון'. ב'תרומה' יש קדושה, ולכן רק הכהן עצמו בשעה שהוא טהור יכול לאכול אותה, וכמובן שאסור לו לכבד את חבירו הישראלי או הלוי באכילתה. אולם ב'מעשר-ראשון' הניתן ללוי אין שום קדושה, אלא שהתורה ציוותה לתת מעשר מהפירות ללוי, כדי שהלוי יוכל להתפנות ממלאכת החקלאות ולבסס את הצד הרוחני שבעם ישראל על ידי העיסוק בתורה ובחינוך. דרך אגב, זה הטעם לכך שהלוויים היו מפוזרים בכל הארץ, כדי שיוכלו להיפגש עם כל הציבור, ולעסוק בחינוך ובהדרכה רוחנית.

האם נותנים כיום מעשר ראשון ללוי?[עריכה]

למרות שעל פי דעת רובם המכריע של הפוסקים יש לתת את המעשר הראשון ללוי, בפועל רבים נוהגים כיום להפריש את המעשר ולקבוע לו מקום, אבל אין נותנים אותו ללוי. וכמה טעמים נאמרו בזה:

היו שרצו לומר, שבעקבות טלטולי הגלויות, אבדה החזקה, ואין שום לוי שיכול להוכיח שהוא אכן בן לשבט הלוי. ומאחר שאין במעשר הראשון קדושה, אלא הוא חיוב כספי, שחייבה התורה את הישראל להפריש מעשר מהפירות ללוי, חלים עליו כל דיני הממון. ובדיני הממון ישנו כלל ש"המוציא מחבירו עליו הראייה", וכל זמן שהלוי לא יביא הוכחה לכך שהוא לוי, איננו חייבים לתת לו את המעשר. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים אין בסיס לטענה זו, שהרי הלכה היא שנותנים כיום את כסף פדיון הבכורות לכהן, ומשמע שאנו סומכים על החזקה שאכן הוא כהן. וכן נוהגים לסמוך על החזקה לעניין ברכות, שהרי הכהנים מברכים בכל יום ברכת כהנים, וכן בעת פדיון הבכורות, אבי הבן מברך ברכה (חת"ס סו"ס רצ"א; ערה"ש יו"ד שה, ל). ואם כן יש לסמוך על החזקה גם לעניין נתינת 'מעשר-ראשון' ללוי.

וה'חזון-איש' כתב שאין צריך כיום לתת את המעשר הראשון ללוי, מפני שלדעתו תקנו חכמים שכל זמן שלא בודקים בבית הדין את חזקת היוחסין, אין לסמוך על דבריו של אדם לעניין נתינת תרומות ומעשרות. שאם נסמוך על עדות עצמם, יתרבו הרמאים שיטענו שהם לוויים. ולכן לדעתו, מאחר שאין כיום בית דין שבודק את החזקות, אין ליתן את המעשר ראשון ללוי (שביעית ה, יב). ולמרות שזו דעת מיעוט הפוסקים, רבים מאוד נוהגים שלא לתת את המעשר הראשון ללוי (מצוות הארץ לרב קלמן כהנא יא, ב; הארץ ומצוותיה לרב גולדברג תרו"מ ה, ד).

יש מי שכתב, שלמעשה, ראוי לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולתת את המעשר הראשון ללוי, שכן פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד שלא, יט), ושו"ת מהרי"ט (א, פה), והשל"ה (שער האותיות ק' קדושת האכילה), ושו"ת 'הר-צבי' (זרעים א, קז, עולת ראיה א, עמוד ש"נ). ורק כאשר יש ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות מן הפירות, מפרישים את המעשר ולא נותנים אותו ללוי. ואומרים לו: "המוציא מחברו עליו הראייה", הבא ראייה שאכן פירות אלו אינם מופרשים, ואז אתן לך את המעשר (פניני הלכה). כמו כן, ניתן לתת מעשר ראשון על ידי 'מכירי לויה'‏[4].

תרומת מעשר[עריכה]

כפי שלמדנו מפרישים שני סוגים של תרומות לכהן. הראשון הוא 'תרומה-גדולה', שאותה הישראל עצמו היה נותן לכהן. והסוג השני הוא 'תרומת-מעשר', כלומר מאותו מעשר שהיה הישראל מפריש ללוי, צריך היה הלוי להפריש תרומה, עשירית ממה שקיבל, וליתנה לכהן, ותרומה זו נקראת 'תרומת-מעשר', כי היא התרומה היוצאת מהמעשר שהלוי קיבל. וכיוון ששיעורה עשירית מהמעשר, הרי שהיא אחוז אחד מסך כל הפירות. ובדרך כלל כדי לחסוך בטרחה, הישראל לא היה מפריש בעצמו 'תרומת-מעשר', אלא הלוי היה מפריש מעשר מן המעשר שקיבל, ונותנו לכהן. אולם מצד הדין, יכול גם הישראל להפריש את המעשר ללוי, ומיד לאחר מכן להפריש ממנו 'תרומת-מעשר' לכהן, וליתן את תשעת חלקי המעשר ללוי, ואת המעשר מן המעשר לכהן (רמב"ם תרומות ג, יב). וכך הוא המנהג הרווח.

אולם מזמן שנתבטלה האפשרות להיטהר מטומאה על ידי אפר הפרה האדומה, אסור לכהנים לאכול את ה'תרומה' ואת 'תרומת-המעשר', מפני שרק לכהן טהור מותר לאוכלן, ואילו היום, כולנו נחשבים לטמאי מתים. שכן כבר למדנו, שלא רק מי שנגע במת עצמו נחשב טמא, אלא אף מי שנגע בכלי או בבגד שנגע בו המת נחשב לטמא, וכן אדם שהיה באותו בית שנמצא בו המת - נטמא. לפיכך אין אדם טהור בימינו. ולכן אסור לכהנים לאכול את התרומה, ויש להשאירה בצד עד שתתכלה.

לכן בעת הפרשת התרומות ומעשרות, אנו מפרישים חלקיק קטן ל'תרומה-גדולה', ועוד אחוז אחד מהפירות ל'תרומת- מעשר'. ומפרישים אותם כפי הסדר, כלומר, בתחילה מתייחסים לחלקיק שנועד לתרומה, ואומרים: "מה שיש כאן בנוסף על האחוז האחד מהפירות יהיה 'תרומה-גדולה'". (והאחוז הנותר יופרש ל'מעשר-ראשון', ואח"כ מתוך 'המעשר-הראשון' יופרש ל'תרומת-מעשר').

לאחר מכן אומרים: "מה שיש כאן אחוז אחד ועוד תשעה חלקים כמותו מהצד העליון של הפירות יהיו 'מעשר-ראשון'". ומוסיפים ואומרים, שאותו אחוז שהפרשנו יהיה 'תרומת-מעשר'. ובזה אנו מסיימים להפריש את כל התרומות הקדושות השייכות לכהן. ומאחר שאין לכהן אפשרות לאוכלן, מניחים אותן עד שיתכלו. וכשקשה למצוא מקום להניחן עד שיתכלו מאליהן, יכול לעוטפן בנייר או בשקית ניילון ולהניחן בפח, שהנייר יחצוץ בין התרומה לאשפה, ועל ידי כך לא תהיה בהנחתן באשפה משום ביזוי התרומה (מצוות הארץ ע' יח). ויש אומרים שיש לעטוף את התרומה בשני כיסויים, ושאחד מהם לא יהיה שקוף, כגון לעוטפם בשקית ניילון ובנייר (הרב מרדכי אליהו).

כתב הרמ"א יו"ד שלא, יט, שטוב לטמא את הפירות לפני הפרשת התרומות, מפני שתרומה טהורה אסור לאבד. אבל אם התרומה תהיה טמאה, מותר לשורפה ולאבדה. וכך מטמאים: מרטיבים את הפירות ונוגעים בהם בידיים, שידינו מטמאות את הפירות. אבל אחר הפרשת התרומה אסור לטמאה. אלא יניח אותה במקום שתתכלה מאליה, כפי שכתבתי למעלה.

ככלל אסור לתת תרומה שראויה למאכל אדם לבהמה של כהן, כי בזה הוא מפסידה. אולם כיום שאסור לכהנים לאכול תרומה, כאשר מדובר בכמויות גדולות, כלומר האחוז של תרומת מעשר בכמות גדולה, נוהגים לתת את התרומה לבהמה של כהן (משפט כהן לח, דעת כהן רלז). ויש מעדיפים לתת דווקא כאשר התרומה טמאה (הרב הרצוג), ויש מעדיפים דווקא כאשר התרומה טהורה (האדר"ת, חזו"א). ועיין ב"הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית" לרב עזריאל אריאל תשנ"ב, ע' 98-101.


מעשר שני[עריכה]

לאחר שלמדנו את שלושת השלבים הראשונים של הפרשת תרומות ומעשרות, שהם: 'תרומה-גדולה', 'מעשר-ראשון' ו'תרומת-מעשר'. עתה אנו מגיעים לשלב הרביעי שהוא 'מעשר-

שני' או 'מעשר-עני', וזהו המעשר היחיד שיש בו שינויים לפי השנים. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה - מפרישים 'מעשר-שני', ואילו בשנה השלישית והשישית - מפרישים את 'מעשר-עני'. ייחוד בולט ישנו ב'מעשר-שני' שהוא נשאר ברשות בעל הפירות. שכן התרומות ניתנות לכהן, 'המעשר-הראשון' ללוי, ו'מעשר-עני' לעני, ואילו 'מעשר-שני' נשאר ברשותו של בעל הפירות, אלא שהם נתקדשו, וצריך לאוכלם בטהרה בין חומות העיר ירושלים.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל עולים שלוש פעמים בשנה לרגל, ומביאים עימם את פירות 'המעשר-השני', ואוכלים אותם בין חומות העיר ירושלים בקדושה ובטהרה. ומי שהיה גר רחוק מירושלים והתקשה להעלות את כל הפירות לירושלים, היה יכול לפדות (להחליף) את פירות 'המעשר-השני' בסכום כספי השווה לשווי הפירות בתוספת חומש (מעשר שני ד, ג-ד). וכשעלה לירושלים, היה קונה בכסף הפדיון מאכלים, ואוכלם בין החומות כדרך שאוכלים את 'המעשר-השני' בקדושה ובטהרה. בעת פדיון פירות 'המעשר-השני' קדושתו עוברת לכסף, ולאחר מכן למאכלים שנקנו בו, שנעשים קדושים בקדושת 'מעשר-שני'.

והיום אסור לנו לאכול 'מעשר-שני', משום שכולנו בחזקת טמאים. וכדי שלא לאבד לריק את פירות 'המעשר-השני', מחללים את כל שווי 'המעשר-השני' על פרוטה אחת בלבד. ואותה פרוטה נתפשת בקדושת 'המעשר-השני', וצריך לכלותה, מפני שאין לנו רשות ליהנות ממנה כל זמן שאין אנו יכולים להיטהר. ואם יבוא אדם וישאל, איך מחליפים פירות יקרים בפרוטה אחת? נשיב, שאכן לגבינו כל פירות 'המעשר-השני' שווים פרוטה אחת בלבד, שהרי איננו יכולים ליהנות מהם כלל. כדי לחלל את 'המעשר-השני', צריך שלכל אחד יהיה בביתו מטבע מיוחד לכך. ובכל פעם יחלל את הפירות על פרוטה נוספת מתוך אותו מטבע. 6 וכך הוא סדר הפדיון: לאחר סיום ההפרשה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני", ולאחר הברכה מבצעים את הפדיון על ידי אמירה "מעשר שני זה, הוא וחומשו, הרי הוא מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני".

מעשר עני[עריכה]

בשנה השלישית והשישית לשנות השמיטה, במקום 'מעשר-שני' מפרישים 'מעשר-עני'. וזהו למעשה המעשר היחיד שגם היום כולם מפרישים אותו כשם שהפרישו בזמן שבית המקדש היה קיים. שהרי את התרומות הקדושות אסור לכהנים לאכול, ולכן אנו מפרישים את ה'תרומה' ומאבדים אותה. ואת 'המעשר-הראשון', אמנם לדעת רוב הפוסקים גם כיום יש ליתנו ללוי, אבל כבר למדנו (לעיל ח) שרבים נוהגים שלא ליתנו ללוי, מפני שסוברים שהואיל ואין בית דין שבודק את ייחוסם, אין לתת להם את 'המעשר-הראשון'. ואת 'המעשר-השני' שצריך לאוכלו בירושלים בטהרה, איננו יכולים לאכול, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה כדי שניטהר מטומאתנו. ואם כן למעשה, רק 'מעשר-עני' בשנה השלישית והשישית, מגיע אל העני לכל הדעות, כפי ייעודו המקורי. עני הוא כל מי שאינו מסודר בפרנסתו, ואינו מצליח להתפרנס באופן שיספיק למחיית בני ביתו. לכתחילה יש לתת את הפירות שהפריש - לעני. אלא שפעמים רבות ישנו קושי להביא בכל פעם את פירות המעשר לעני. במיוחד הדבר קשה על חקלאים שכמות 'מעשר-העני' שלהם מרובה וחלוקתו לעניים דורשת ארגון רב. הפתרון לכך הוא, לתת לאחד ממכריו העניים בהלוואה סכום כסף שעל פי ההשערה שווה לשווי פירות 'מעשר-העני' של כל השנה. ולסכם איתו, שבכל עת שנותן ההלוואה יפריש 'מעשר-עני', במקום להביאם אל העני, יקחם לעצמו תמורת החזרת החוב. ובדיעבד, כשלא סיכם דבר עם אחד ממכריו העניים, או כשאין לו מכר עני, ומאידך ישנו חשש שעד שיזדמן לו להביא את הפירות לעני הם יתקלקלו ויאבדו את ערכם, יכול בעל הפירות לאוכלם בעצמו, וליתן אחר כך את דמי שוויים לעני. הטעם לכך הוא, שאם לא יאכלם, יפסיד העני את חלקו, ולכן מצד מצוות השבת אבדה, ראוי שבעל הפירות יקחם לעצמו, ובמקומם ישלם לעני את שוויים (הארץ ומצוותיה תרו"מ ה, טז-יז). 7 ועוד דבר צריך לדעת, שרק מפירות שוודאי לא הפרישו מהם תרומות ומעשרות צריך לתת את המעשר לעני. אבל פירות שמפני הספק אנו מפרישים מהם תרומות ומעשרות, אף שיש לייחד מקום לפירות שמיועדים ל'מעשר-עני', ולומר ש'מעשר-עני' יהיה בדרום הפירות או בכל צד שיקבע, אבל אין צורך לתת אותם לעני, מפני ש'מעשר-עני' הוא חיוב של ממון, ובכל חיוב של ממון ישנו כלל - "המוציא מחברו עליו הראייה". ואם כן, כל זמן שהעני לא יביא הוכחה לכך שהפירות אכן לא היו מעושרים, איננו חייבים לתת לו את 'מעשר-העני', וכיוון שאין בהם קדושה, בעל הפרות רשאי לאוכלם (רמב"ם הל' מעשרות ט, ב).


הרבה מדיני מעשר ראשון שווים לדיני תרומה, כגון: כל שבתרומה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה - גם במעשר כך, כל שאין תרומתו תרומה - גם במעשר כך, אין מעשרים מהחיוב על הפטור, מהפטור על החיוב, מהחדש על הישן ומהישן על החדש (מנחת חינוך שצה-א [יד]).

האוכל תרומה בשוגג[עריכה]

האוכל תרומה בשוגג משלם קרן. תוס' כתבו שהוא כפרה ולא ממונא (כתובות ל: ד"ה זר), והר"ש כתב שאינה כפרה אלא ממונא (תרומות ו-א סוף ד"ה והתשלומין).

אם הפריש מעשר פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר, אותו המקצת שהפריש לא חל ונשאר טבל גמור, כיוון ששיעורו מן התורה (משנה למלך מתנות עניים א-טו ד"ה הכלל).

תרומה בטעות לא חלה. וחקרו האם הוא מדין טעות בקניינים, או מדין פיו וליבו שווין (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תצה בהערה).

תוך כדי דיבור מההפרשה יכול לחזור בו (וכן יש בה שאלה), ואינה כהקדש שלא מועילה בו חזרה תוך כדי דיבור (מנחת חינוך תקז-א [ו] ד"ה ותרומה).

אין מברכין על מתנות כהונה משום שאינן שלו אלא הכהנים זכו משולחן גבוה (שו"ת הרשב"א ח"א יח).

הפרשה על מה שכבר נאכל - חידש התוס' יום טוב (גיטין ג-ח ד"ה הרי) שאפשר להפריש תרומות ומעשרות על מה שכבר נאכל, והתוס' חדשים (שם) חלקו עליו וכתבו שא"א, שאין על מה שתחול ההפרשה.

כהן ולוי מפרישים ואוכלים בעצמם תרומה ומעשר. וחקרו האם אין להם חיוב נתינה כלל, אלא מפרישים רק כדי להפקיע את איסור טבל, או שיש להם חיוב נתינה ונותנים לעצמם, שבהפרשה נעשה ממון השבט וזוכים בו לעצמם (אפיקי ים ח"ב יב. שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תקו (רק לעניין תרומה של כהן ולא מעשר של לוי)).

קניין כספו של כהן, כגון עבדו, אוכל בתרומה בעבורו. וכתב האבני מילואים (בשו"ת יז ד"ה והנה לכאורה) שהולכים בזה אחר קניין האיסור ולא אחר קניין הממון (בין לאכול ובין לפסול). וכן כתב (שם ד"ה ואכתי) שאין לארוס קניין ממון בארוסתו אלא רק קניין איסור, שאסורה לעולם בגללו, ונקראת "קניין כספו" משום שהקניין איסור הזה נקנה לו ע"י כסף.

בשיעור איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים הסתפק המנחת חינוך (תמב-א [ז]) האם הוא בכזית ככל איסורי אכילה, או שכיוון שיש בו גם עשה (וצרת הכסף בידך) עובר בלאו הבא מכלל עשה גם בכלשהו.

פשטה קדושה (התורם חצי חיטה) - הקובץ שיעורים (קידושין מב בסופו) הסתפק האם פשטה התרומה בכל החיטה, וכן הוסיף שיתכן שפשטה שייך רק בבעלי חיים דינקי מהדדי. אך הקונטרסי שיעורים סובר שלא פשטה, משום שפשטה שייך רק בקדושות שבהן החצי המוקדש לא יוכל להתקיים בקדושתו ללא החצי האחר (קידושין יא-ח ד"ה ובמה).

חילול מעשר שני - אמר הגר"ח מבריסק שאינו צריך דיני קניין (ורק לגבי חילול הקדש סובר שצריך דיני קניין, שהרי מהפסוק "ונתן הכסף וקם לו" לומדים את קניין כסף במטלטלין). וביאר הקובץ שיעורים (ח"ב כ-ג) שבמעשר שני הקניין נובע מהקדושה, ולכן אין צריך דיני קניין בחילולו.

תרומת מעשר בעל הבית יכול להפרישה כשהמעשר עדיין בידו - וחקרו האם הוא משום שהוא הבעלים כל עוד המעשר בידו, או מדין שליחות בשביל הלוי (שהתורה חידשה שיכול לתרום בשבילו) (קונטרסי שיעורים נדרים א-יא ד"ה והנה).

תקנו מדרבנן תרומה ומעשר בסוריא ובמקומות הסמוכים לארץ. וחילק הגר"ח שבסוריא התקנה היא שסוריא נחשבת כארץ ישראל, אך במקומות הסמוכים לארץ (כגון שנער) התקנה היא שיש חיוב תרומות ומעשרות אע"פ שהוא חו"ל (גר"ח על הרמב"ם תרומות א-כב ד"ה ונראה, ובסטנסיל רצב).

מדומע[עריכה]

תערובת של חולין בתרומה - אסור לאוכלה.

במקורו יש שלוש שיטות (קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-יא):
  1. מדאורייתא.
  2. מדרבנן.
  3. שיעור מאה ואחד מדאורייתא, והדין שהחולין יהפכו לתרומה הוא מדרבנן.

במהותו חקרו האם החולין עצמם מותרים, ורק אסור לאוכלם מחשש שיפגע בתרומה (כשאר תערובות איסור בהיתר), או שהחולין עצמם נעשים כתרומה (קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-י: מחלוקת ראשונים, ברכת אברהם פסחים לז. ד"ה ונראה).

אמירת נוסח קצר לדעת ה'חזון-איש'[עריכה]

כדי לקיים את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, יש להבין היטב את משמעות הפרשת תרומות ומעשרות כפי שהדבר מתבטא בנוסח. כלומר צריך להבין מהי 'תרומה-גדולה' ומהי 'תרומת-מעשר', מהו 'מעשר-ראשון' ומהו 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני'. ואמנם ממבט ראשון נראים הדברים מסובכים, אולם לאחר שלומדים אותם פעם אחת ביסודיות, הדבר נראה פשוט למדי.

ואמנם ה'חזון-איש' סבר, שכדי להפריש תרומות ומעשרות אין הכרח להבין את נוסח ההפרשה, ואפילו אין הכרח לקוראו. ואדם שאינו מסוגל לומר את נוסח ההפרשה, מפני שאיננו יודע לקרוא, או מפני שאיננו מבין את הנוסח, ואינו יודע כלל מהי תרומה ומהו מעשר, יכול להסתפק בדיעבד באמירה שמביעה רצון כללי להפריש תרומות ומעשרות כדין. וכך יעשה: יפריש יותר מאחוז מהפירות ל'תרומה' ול'תרומת-מעשר', ובשנות מעשר שני יניח מטבע לחילול 'המעשר-השני', ויאמר: "כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי", ובזה יצא ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות לדעת ה'חזון-איש' (חזו"א דמאי טו, ו; מנח"י א, פה).

אולם כמה מגדולי הפוסקים וביניהם הרב צבי פסח פרנק, שהיה רבה של ירושלים, חלקו בכל תוקף על ה'חזון-איש', ולדעתם אין יוצאים ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות אלא על ידי אמירת כל הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, מתוך הבנת הנאמר (הר צבי זרעים ח"א נג, א).

והרב צבי יהודה קוק זצ"ל כל כך הקפיד על הדבר הזה, עד שכשהיה נפגש בסידור של אחד מתלמידיו שמוזכר בו ההיתר של ה'חזון-איש', שניתן להפריש תרומות ומעשרות ללא אמירת כל הנוסח, היה מוחק מן הסידור את העצה הזו, כדי שלא ייכשלו בה בני אדם.

ולכן למעשה, יש ללמוד ולהבין את משמעות הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, כדי לזכות במצווה החשובה הזו, ולא לאכול פירות בלתי מעושרים, ולשם כך נקדיש את ההלכה הבאה. (בשעת הדחק, כשאין ברירה, ניתן לסמוך על ההיתר של ה'חזון-איש' מאחר שכיום מצוות תרומות ומעשרות מדרבנן).


ראה גם[עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכה]

שיעור של הרב אליעזר מלמד על תרומות ומעשרות מתוך אתר Yeshiva


הערות שוליים[עריכה]

  1. במקרה של שליח שאינו יודע מה בעה"ב רגיל לתרום יש לתרום כעין בינונית - 1/50, ואם הוסיף או גרע יכול לומר לבעה"ב "בהכי אמדתיך". אפוטרופוס אינו תורם מנכסי יתומים אלא כעין רעה - 1/60
  2. עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה פשטה קדושה.
  3. בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.
  4. ישנה אפשרות להעביר את המעשר ראשון ל'מכירי לויה' בבית האוצר של מכון התורה והארץ.