עביד איניש דינא לנפשיה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הכלל "עביד איניש דינא לנפשיה" (עושה אדם דין לעצמו בתרגום מארמית) אומר שאדם יכול לעשות דין לעצמו ולהציל את ממונו גם במחיר של פגיעה בחברו.[1]

דוגמא מהגמרא:

  • אדם שרואה שחבירו דולה מים מבורו - מותר לו להכותו.

בגדר דין זה נחלקו רב יהודה ורב נחמן, האם עביד איניש דינא לנפשיה רק כשיש הפסד, או גם למנוע את טרחת ההליכה לבי"ד. אולם ע"פ הגמרא מקובל לומר שרב יהודה הסובר שכדי למנוע את טרחה אין לאדם לעשות דין לעצמו, סובר שלא עביד איניש דינא לנפשיה, ורב נחמן הסובר שגם כדי למנוע טרחה עושה אדם דין לעצמו, סובר שעביד איניש דינא לנפשיה. על כל פנים, הלכה נפסקה כרב נחמן[2]. (בבא קמא כז:-כח.)


מקור וטעם[עריכה]

מקורו מסברא (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-א).

בגדרו נחלקו הראשונים: לרי"ף (בבא קמא שם, (יב:) לדפי הרי"ף) הוא מדיני ממונות , ולרבנו אפרים הוא מדיני איסורים, שהשאלה היא האם מותר לו לעשות דין לעצמו (בתחתית הדף על הרי"ף, וכן ב[[שיטה מקובצת]] שם).

מהותו היא דין, שלגבי עצמו דינו כבית דין, ולא רק תפיסה ([[רבי בצלאל ז'ולטי|משנת יעבץ]] חו"מ ג ד"ה אכן נראה).

בכוחו חקרו האם הוא מכח בית דין, שהוא כשלוחם, או שלעשות דין לעצמו אין צריך כלל בית דין (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ב אות א).

פרטי הדין[עריכה]

בדינו חקרו האם יש לו כח רק לכוף את הדין, או גם לפסוק את הדין. ונפק"מ כשטעה בשיקול הדעת - אם יש לו גם כח לפסוק, כבית דין - יועיל אפילו אם טעה (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ב אות ב).

בהלכה שאינה פסוקה, כגון דין שנאמר בו "דעביד כמר עבד ודעביד כמר עבד", "הלכה ואין מורים כן", "שודא דדייני", או "כל דאלים גבר" - הסתפק הקונטרסי שיעורים (בבא קמא טו-ב אות ה) האם יכול לעשות דין לעצמו.

איכא פסידא - להלכה שגם בליכא פסידא עביד דינא לנפשיה, חקר הקונטרסי שיעורים (בבא קמא טו-ב אות ג) האם איכא פסידא וליכא פסידא שווים לגמרי, או שעדיין איכא פסידא עדיף.

בחפץ שאינו מבורר, כגון שחייב לו ממון וגבה ממנו חפץ - נחלקו הפוסקים האם עביד דינא לנפשיה ([[מרדכי]] בב"ק שם סי' ל בשם רבנו מאיר, נפסק ב[[רבי משה איסרליש|רמ"א]] חו"מ ד בשם "יש אומרים").

לקחת חפץ שלו מחבירו בלי להכות ולחבול בחבירו - לדעת המהרי"ק (שורש קסא) בזה לכו"ע מותר , ולדעת החזון איש (אה"ע כז-ח) גם בזה נחלקו האמוראים האם עביד איניש דינא לנפשיה . (והוסיף החזו"א שאפשר שמקור האוסרים הוא מהדרשה "המשפטים אשר תשים לפניהם" - ולא לפני הדיוטות).

כשאין לו ראיות שיכול להוציא את הממון מחבירו בדין לכו"ע לא עביד דינא לנפשיה ([[רא"ש]] בבא קמא כז: (פרק ג סימן ג), [[נימוקי יוסף]] שם (יב: בדפיו באמצע העמוד), [[שולחן ערוך|שו"ע]] חו"מ ד).

בדינים שונים[עריכה]

בהפסד שאינו הפסד ממון, וכן בהפסד ממון פחות משווה פרוטה, הסתפק הקונטרסי שיעורים (בבא קמא טו-אב אות ד) האם עביד דינא לנפשיה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. הסוגיא בבבא קמא כז:, בסוגיא זו האריך הקונטרסי שיעורים בבא קמא טו
  2. ברם, רבנו אפרים פוסק כרב יהודה ולא כרב נחמן משום שסובר שסוגיה זו נכללת באיסורים ולא בדיני ממונות.