פדגוגיה

From ויקישיבה
Revision as of 01:13, 25 March 2012 by Mishehu (talk | contribs)
Jump to navigation Jump to search

פדגוגיה (מיוונית "להוליך ילד") הוא מדע של דרכי ההוראה (למידה), טכניקה להעברת מידע. בשונה לחינוך, אין מטרת הפדגוגיה להוביל לדפוסי התנהגות מסויימים, אלא ההתמקדות היא בהעברת חומר אינפורמטיבי. חכמי ישראל הם הראשונים שעסקו בהרחבה במדע זה וקבעו מערכת של כללים דידקטיקה ברורים, ולהם גישה ייחודית בזה. כללי הגישה ללימוד הילדים בגיל הרך מבואר בתלמוד בכמה מקומות, והובאו בספר שולחן ערוך חלק יורה דעה סימן רמה. להלן סקירה קצרה בעיקרי הדברים.

בגיל הרך

  • לפי חז"ל, עד גיל חמש ראוי (במידת האפשרות) שהילדים ילמדו בביתם עם ההורים ולא בקבוצה[1]. ואולם אם ההורים אינם ראויים ללמד או שאינם פנויים לכך, נהגו להכניסם ללמוד בקבוצה כבר מגיל שלוש[2].
  • מגיל חמש מכניסים את הילדים ללמוד עם מורה, הנקרא "מלמד"[3]. וילדים חלשים יש לשקול להכניסם אחרי גיל חמש[4].
  • תלמידי מהירי תפיסה יש להוציא אותם מהקבוצה ולתת להם מלמד אחר שיתאים את הקצב, ואפילו אם יצטרכו בשביל זה לנסוע לעיר אחרת[5].
  • על פי ההלכה ישנה חובה גמורה על ההורים לדאוג שילדיהם ילמדו, ואפילו בתשלום[6], וכמו כן חובה על הכלל לדאוג שבכל עיר יהיו מלמדים[7]. ויש להקפיד שהמלמד יהיה הראוי ביותר לתפקיד, גם על חשבון פיטורין של מלמד אחר שקיבל את המשרה[8].
  • על פי ההלכה אסור שיהיה בכיתה יותר מעשרים וחמש תלמידים לכל מורה[9].
  • יש להקפיד שהתלמיד יראה את פני רבו, כיון שעל ידי זה מתחדד יותר החומר[10].
  • החומר הנלמד בכל גיל, מבואר במסכת אבות[11]: "בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה... בן חמש עשרה לתלמוד".

אחר הגיל הרך

אחרי הגיל הרך, מבואר בתלמוד מסכת תענית[12] שהלימוד נעשה ב"חברותא", לומדים שתים ביחד (אחד עם השני) באופן עצמאי, ולא מפי רב שמלמד. ואמנם חלק מהזמן היו גם כן שומעים "שיעורים" מפי רב (כמפורש בהרבה מקומות, וכגון במסכת סנהדרין[13]. הגיליים בזה אינם מפורשים בתלמוד, אבל הנהוג בישיבות הוא כך:

  • מגיל 13 מתחילים למעט בלימוד קבוצתי עם מורה, והלימוד מתחיל להיות עצמאי, שלומדים ב"חברותא".
  • מגיל 17 השיעור מפי רב הוא כשעה ליום בלבד, ושאר הזמן ב"חברותא". והשיעור מפי הרב אינו לצורך העברת חומר (כי כאמור החומר עצמו למודים ב"חברותא"), אלא השיעורים הינם הדגמה של עיון מעמיק בסוגיות הנלמדות, במטרה שגם התלמידים ילמדו כיצד להעמיק.
  • מגיל 19 ומעלה, השיעורים מפי הרב הם פעם או פעמיים בשבוע בלבד.

כשלומדים ב"חברותא", אם יש נקודה שמתקשים בה, פונים לזוג "חברותא" נוסף, והנהגה זו נקראת בלשון המשנה[14] "דקדוק חברים". ובהקשר זה נאמר עוד בתלמוד[15]: "אין התורה נקנית אלא בחבורה". וכאשר דקדוק חברים לא מספיק לצאת מן הנבוכה בשביעות רצון, פונים לרב. (ובישיבות נהוג להעמיד רבנים מיוחדים לצורך זה, המכונים "משיב"). הלימוד העצמאי נעשה דווקא בקול (ולא בקריאה עם העיניים), כדי שהדברים יישמרו יותר בזיכרון[16].

מערכת רגשית

במקומות רבים בחז"ל מבואר שהטכניקות הפדגוגיות כשלעצמם אינם מכריעות לבדן, ויש צורך הכרחי למערכת רגשית בין מורה לתלמיד[17].

הערות שוליים

  1. שו"ע שם סעיף ה.
  2. הנהגת גדולי ישראל בדורינו.
  3. שו"ע שם.
  4. שו"ע שם סעיף ה וסעיף ח ובנושא כלים.
  5. שם סעיף טז.
  6. שו"ע שם סעיף ו.
  7. שם סעיף ז. [והוא מקביל למה שידוע היום בתור "חק לימוד חובה". יש לציין שהדברים נכתבו (בתלמוד - לפני כאלפיים שנה) כאשר עדיין לא היתה מודעות כלל-עולמית לנושא של חשיבות הלימוד לילדים, ורוב המוחלט של האוכלוסיה הלא-יהודית בכל העולם היו אנאלפביתים]
  8. שם סעיף יח.
  9. שו"ע שם בעיף טו.
  10. עירובין דף יג ע"ב
  11. פרק ה משנה כא.
  12. דף ז עמוד א ודף כג עמוד א.
  13. דף יא עמוד א.
  14. אבות פ"ו מ"ה.
  15. מסכת ברכות דף סג ע"ב.
  16. תלמוד מסכת עירובין דף נד ע"א.
  17. מאמר בנושא, באתר הידברות.