פילוסופיה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תחום אקדמי העוסק בפיתוח חכמת העולם באמצעות היגיון ובחקירה שכלתנית של שאלות הנוגעות לטבע האדם וסביבתו. משמעות המונח היא "אהבת החוכמה", ומקורו במילים "Philia" (מושג המתאר אחד מתוך ארבעה סוגים של אהבה בשפה היוונית) ו-"Sophia" (התגלמות החוכמה האלוהית לפי תרבויות שונות). יש מחכמי ישראל שעסקו ועודדו את העיסוק בחכמה זו ויש רבים שהתנגדו לה בתוקף.

רקע היסטורי[עריכה]

הפילוסופיה החלה בתקופת היוונים ושיאה היה אז בשלישיה המפורסמת - סוקרטס, אפלטון ואריסטו. השלושה היו תלמידים אחד של השני - דהיינו סוקרטס היה רבו של אפלטון ואפלטון היה רבו של אריסטו. אף על פי כן רבו המחלוקות ביניהם.

בתקופת ימי הביניים הפילוסופיה היתה בתרדמה מסוימת וחלה התפתחות בה בעיקר על ידי הפילוסופים הערבים של תור הזהב של ספרד.

גם בקרב אנשי הכנסייה הנוצרית היה עיסוק מסויים בפילוסופיה וכך אנו מוצאים השפעות של ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים" בכתבים של ראשי הנצרות. כמו כן ספרו של רבי שלמה אבן גבירול "מקור חיים", העוסק בעיקר בפילוסופיה טהורה ופחות בקשר שלה ליהדות, נשמר בעולם בזכות תרגומו הלטיני שהיה בשימוש אצל הנזירים הנוצרים.

כחלק מתהליך הרנסנס היתה התעוררות גם של הפילוסופיה וקמו פילוסופים רבים בעולם. המפורסמים שבהם הם למשל: עמנואל קנט, פרידריך ניטשה וקרל מרקס.

שיטת הרמב"ם[עריכה]

הרמב"ם, אחד מגדולי ההלכה, עסק ועודד לעסוק בפילוסופיה. כבר בנערותו הוא כתב ספר פילוסופי-לוגי - שהיה בעצם יותר סיכום ועריכה מתורתו של אריסטו ומעט חידושים משלו - "מלות היגיון". ספרו האמוני המפורסם "מורה נבוכים" עוסק רבות בפילוסופיה.

יחסו לפילוסופים שונים[עריכה]

הרמב"ם באיגרתו לרבי שמואל אבן תיבון מדריך אותו איזה ספרי פילוסופיה ללמוד. (במהדורתו של הרב יצחק שילת לאגרות הרמב"ם זה נמצא בחלק ב בעמודים תקנב-ד)

  • אריסטו- "דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוקי".

"ספרי אריסטו הם הם השרשים והעיקרים לכל אלו החיבורים של החכמות." "הזהר שלא תעיין בספרי אריסטו אלא בפרושיהם (עיין בהערת הרב שילת שם שמפרש: עם פירושיהם), פירוש אלכסנדר או פירוש תמיסטיוס או ביאור אבן רושד"(שם). ספר "התפוח" וספר "בית הזהב"- "כולם הזיות ורוחות והבלים ואלה שני הספרים הם מכלל הספרים המיוחסים לאריסטו ואינם לו".

  • אלראזי- "ספר חכמה אלוקית" שחיבר אין בו תועלת לפי שהיה רופא בלבד.
  • רבי יצחק הישראלי- ספר "הגבולים" וספר "היסודות" שחיבר יצחק הישראלי גם הם כולם הזיות רוחות והבלים כי יצחק הישראלי גם הוא היה רופא בלבד.
  • רבי יוסף הצדיק- ספר העולם הקטן שחיבר לא ראיתיו אבל אני ידעתי את האיש ואת שיחו והכרתי ערך מעלתו ומעלת ספרו כי בלא ספק הנהיג בו מנהג בעלי התארים.
  • אבונצר אלפרבי- לא תתעסק בספרי מלאכת ההיגיון אלא במה שחיבר החכם אבונצר אלפראבי לבדו כי כל מה שחיבר בכלל ובפרט ספר ההתחלות הנמצאות שלו הכל סולת נקיה ויתכן שיבין וישכיל האדם מדבריו לפי שהוא היה מופלג בחכמה.
  • אבובכר בן אלצאיג- חכם פילוסוף גדול ודבריו וחיבוריו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
  • ספרי בנדוקלוס, פיתאגורס הרמס ופורפיריוס- פילוסופיה קדומה אין ראוי לאבד הזמן ולהעבירו בהם.

שיטות אחרות בראשונים[עריכה]

הרשב"א[עריכה]

יחסו של הרשב"א לפילוסופיה שונה משל הרמב"ם. בתשובותיו הוא כותב על הסכנות הטמונות בלימודה, ואף מטיל חרם למשך ארבעים שנה למי שלימד פילוסופיה מתחת לגיל עשרים וחמש. אמנם כנראה שהוא לא שלל אותה מיסודה, שכן לאחר ארבעים שנה החרם מבוטל, וכן ניתן ללמוד אותה לאחר גיל עשרים וחמש.

הריב"ש[עריכה]

הריב"ש, בדומה לרשב"א, גם הוא הסתייג בתשובותיו (ריב"ש מ"ה) מלימוד הפילוסופיה לעם, והתבטא "ועם כל זה לא נמלט הרב ז"ל (הרמב"ם) מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים", וכן על הרלב"ג "והחכם רבי לוי ז"ל... גם הוא הטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת".

הרלב"ג[עריכה]

יחסו של הרלב"ג לפילוסופיה, היה חיובי, בדומה לרמב"ם. הוא כתב ספר "מלחמות ה'" בנושאים פילוסופיים. אמנם היו רבים שתקפו אותו על כך (ראה בתשובות הריב"ש לעיל) וכינו את ספרו מלחמות בה'. שיטותיו הפילוסופיות נשבות לקיצוניות יחסית בעולם המחשבה היהודי.

רבנו בחיי בן פקודה[עריכה]

רבנו בחיי אבן פקודה, בעל חובת הלבבות, ראה באור חיובי את לימוד הפילוסופיה, ואף כתב בספרו את "שער היחוד" העוסק בהוכחות פילוסופיות לאמונה.

רבי שם טוב אבן שם טוב[עריכה]

המקובל רבי שם טוב אבן שם טוב, שחי בספרד בתחילת המאה ה-15 לספירה הנוצרית, יצא בחריפות נגד הפילוסופיה וחכמי ישראל המתיימרים לבסס על פיה את האמונה. הוא כתב על כך את "ספר האמונות", שרובו השגות על מורה נבוכים ושאר כתבי הפילוסופיה (בעיקר רמב"ם, רלב"ג וראב"ע). לדעתו האמונה צריכה להיות פשוטה ולהתבסס על הקבלה. אמנם, מהר"ם אלשקר כתב תשובות להשגותיו (שו"ת מהר"ם אלשקר קיז).

יד רמה[עריכה]

ידוע כי רבי מאיר הלוי אבולעפיה, בעל "יד רמה", התנגד לחקירות פילוסופיות, ראה התכתבותו בנושא בקונטרס "כתב אלרסאייל" .

ר"ש משאנץ[עריכה]

גם רבי שמשון משאנץ התנגד ללימודי פילוסופיה, כפי שניתן לראות מהתכתבותו בנושא זה עם רבי מאיר הלוי אבולעפיה בספר "כתב אלרסאייל".

הראב"ד הראשון[עריכה]

רבי אברהם אבן דאוד- הראב"ד הראשון בעל ספר הקבלה, חיבר חיבור פילוסופי בשם "אמונה רמה", בתחילתו כותב: "אמת פילוסופית ואמת דתית, אמת אחת הן".

שיטות אחרות באחרונים[עריכה]

רמ"א[עריכה]

רבי משה איסרליש, הרמ"א, פסק בהגהותיו לשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו סעיף ה) "ואין לאדם ללמוד כי אם משנה וגמרא והפוסקים... אבל לא בלימוד שאר חכמות, ומכל מקום, מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים". אולם בתשובותיו (סימן ז') הוא מציין כי "אף אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם, מכל מקום, בספרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים, ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל, בזה לא עלה על שום דעת לאסור, כי בודאי אין לחוש בספריו לשום דעה בטלה... אני אומר על שתיהן (הפלוסופיה והקבלה) כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם..." .

של"ה[עריכה]

בעל השל"ה (שני לוחות הברית), רבי ישעיה הלוי הורוביץ, כותב כי יש להיות בקיא בשער היחוד של רבנו בחיי, כלומר, יש חשיבות להוכחות הפילוסופיות לאמונה.

יעב"ץ[עריכה]

שיטתו של רבי יעקב מעמדין (היעב"ץ) היא שאמנם אין כל כך הפסד בלימוד הפילוסופיה, אך כתב שאין צורך בכך, ובודאי שאין להגיע על ידי זה לאמונה (ספר מגדל עוז).

הגר"א[עריכה]

הגר"א ראה בחכמת הקבלה את מרכז הכובד של אמיתת חכמת התורה[1], ובשל תפיסתו זו התנגד מאד לחכמת הפילוסופיה[2]. וכה אמר (אבן שלמה, פרק יא סעיף ד, מהדורת וילנא תר"ן, עמ' 100):

"בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיה א-להית, לימודית וטבעית[3], יזכו לעתיד לבוא לאור ד'."

כמו כן, מביא רבי ישראל משקלוב זצ"ל בהקדמתו לספר פאת השולחן (סוף דף ה.):

"ועל חכמת [ה]פילוסופיה אמר שלמדהּ לתכליתה, ולא הוציא ממנה רק ב' דברים טובים, והם השבעים כוחות שבאדם[4]... ועוד דבר אחד, והשאר צריך להשליכה החוצה."


על אף התנגדותו של הגר"א לפילוסופיה, לא זִלזל הגר"א בחכמי ישראל שנמשכו אחריה, ובכמה מקומות אף מביא הגר"א מדבריהם[5]. יש שציינו בהקשר זה, שהגר"א טרח במציאת מקורות לכל פרט מדברי המורה נבוכים (ח"ג פנ"ב) המפורסמים שהביא הרמ"א (בתחילת השו"ע): "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים"[6].

יש המעידים שכשבאו למחות בפני הגר"א שיעור בספר מורה נבוכים (ההולך בדרך הפילוסופיה) אמר בחֳרי-אף[7]: "מי יעיז לדבר נגד כבוד הרמב"ם וספרו (- מורה נבוכים), אשר מי יתנני ואהיה עמו במחיצתו בגן עדן[8]" (ספר עליות אליהו[9], מהדורת וילנה תרט"ז, דף יח. בהערה, בשם עד ראיה - הרב ישראל גורדון זצ"ל).

מאידך בביאור הגר"א לשולחן ערוך (יו"ד סי' קעט ס"ק יג), נמצאו לשונות חריפים מאד על הרמב"ם:

"הרמב"ם... נמשך אחר הפילוסופיה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' על פי שמות וכשפים ... והפילוסופיה היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה שהם חיצוניות אלא של בעלי האמת".

גם על דברי הרמ"א (יו"ד רמו, ד) שלימוד החכמות נקרא אצל חז"ל "טיול בפרדס" כתב בביאור הגר"א (שם אות יח[10]):

"אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם. ולשון הרב [- הרמ"א] אינו מתוקן שאם זהו פרדס היאך אמר אבל לא כו' אין לך קיבול שכר יותר מזה כמ"ש (סוכה כח א וב"ב קלד א) דבר קטן הוויות דאביי ורבא דבר גדול וכו'."

יש שפקפקו על יחוס דברים אלו (בשני המקומות) לרבנו הגר"א זצ"ל, והעידו בשם רבי מנשה מאיליה זצ"ל שזייפן (מעובדי בית הדפוס) – שרבי מנשה הכירו – הכניס דברים אלו לביאור הגר"א ולא יצאו מקולמוסו של הגר"א[11]. מאידך רבי יצחק מאלצאן זצ"ל (בהערתו לספר אבן שלמה, פרק יא, סי' ד, הערה ג[12] מעיד ששמע מ'איש אמונים' שכן נמצא בכתב יד קודשו של רבנו הגר"א, וכ"כ בעוד ספרים[13].

ספר הברית[עריכה]

רבי פנחס אליהו מולינא כותב "שלא כוונה התורה בשום פסוק מן הפסוקים אשר הוכיחו ממנו חיוב העיון הפילוסופי, אשר ילמד לאדם דעת שכל פסוק מאותם פסוקים יורה על הפוך דעתם בו"

רבי נחמן מברסלב[עריכה]

ידוע שרבי נחמן מברסלב התנגד מכל וכל ללימוד הפילוסופיה בכלל ומורה נבוכים בפרט. הוא אמר כי יש להתרחק מחקירות (חיי מוהר"ן ח"ב), וכי יש להאמין בה' מתוך אמונה תמימה ולא אמונה שכלית. כמו כן, אמר שמי שלמד מורה נבוכים, הכפירה ניכרת ממצחו (אמנם הוא כתב שישנם צדיקים שלהם כן ראוי ללמוד פילוסופיה בבחינת "דע מה שתשיב", ויש שפירשו את דבריו שבדורנו כן הגיע הזמן הראוי ללמוד פילוסופיה[14]).

חת"ם סופר[עריכה]

על רבי משה סופר מסופר (חוט משולש כט ב) כי לפני כל שיעור היה מלמד את תלמידיו שיעור קצר בחובות הלבבות, כולל שער היחוד, שעיסוקו בהוכחות שכליות ופילוסופיות לאמונה.

רבי צבי הירש מזידיטשוב[עריכה]

גם אחד מגדולי החסידות, רבי צבי הירש מזידיטשוב, בעל 'עטרת צבי', כתב בשלילה על לימוד הפילוסופיה בכלל ומורה נבוכים בפרט.

בני יששכר[עריכה]

רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל "בני יששכר", כותב שחלילה ללכת בדרכי הפילוסופים ושיש להרחיק את לימוד הפילוסופיה.

נתיב מצוותיך[עריכה]

האדמו"ר מקומרנא, רבי יצחק אייזיק סאפרין, בעל "נתיב מצוותיך", גם הוא כותב שאסור ללמוד בספרים אלו, וכי מי שלומד בהם, גם אם הוא צדיק גמור, נדבק בו ריח הכפירה.

הרב קוק[עריכה]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לארץ ישראל, התייחס בחיוב גדול ללימוד הפילוסופיה בכלל, וספרי הפילוסופיה התורניים (מורה נבוכים, חובת הלבבות ועוד) בפרט (מאמרי הראי"ה 105-117 ועוד). בכתביו מרבה להתיחס לפילוסופים שונים כהרמן כהן, גיאורג הגל, ברוך שפינוזה, ניטשה, ברגסון, קאנט ועוד).

הרב גורן[עריכה]

הרב שלמה גורן, הרב הראשי לישראל, תמך מאד בלימוד פילוסופיה, ואף כתב ספר בפילוסופיה יהודית וכללית- "תורת הפילוסופיה".

לב טוב[עריכה]

הרב פנחס יהודה ליברמן, בעל פירוש "לב טוב" ו"פתחי לב" על חובות הלבבות, מביא בהקדמת פתחי לב לשער היחוד דעות רבות כנגד לימוד אמונה בצורה שכלית ופילוסופיה, וכתב שלכן אינו מפרש שער זה.

ראו גם[עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכה]


הערות שוליים

  1. ר' בערך 'רבי אליהו מוילנא'.
  2. כתב בספר 'קריה נאמנה' (מהדורת תר"ך עמ' 151-152, ומהדורת תרע"ה עמ' 160): "כי להיות רבינו בכל עניינו נמסר לחכמת הקבלה והקדיש לה רוב הגיונו ועיונו, לא היו מחקרי לב של גדולי חכמי עמנו שהולכים ע״ד הפילוסופיה יכולים להיות נחשבים בעיניו". כלומר: מחמת מרכזיות חכמת הקבלה במשנתו, שלל הוא את השגותיה של הפילוסופיה, שכל השגתה בחכמה הא-להית הוא רק ממקור השכל האנושי. ור' דברי תלמידו הגדול, הגר"ח מוולוז'ין ז"ל: "...שבמקום שמסתיים פילוסופיה - שם מתחיל חכמת הקבלה..." (קונטרס 'עץ חיים', נדפס בסוף 'נפש החיים', מהדורת הרב יששכר דוב רובין זצ"ל, ב"ב תשמ"ט, סוף עמ' תמו, אות קכז. וכן הביא בספר הגאון, ח"ב עמ' 588 הערה 74, בשם ספר 'כתר ראש' ו'כל הכתוב לחיים', פרק 'ענייני תורה' אות ה) ור' אבן שלמה (פרק יא סעיף ג): "...ועיקר הגאולה תליא בלימוד חכמת הקבלה".
  3. ור' ביאור הגר"א על הפסוק "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ישעיהו ב, ו), שפירש: "...אמר: 'מקדם... ועוננים... ובילדי נכרים' - המה פילוסופיה א-להית ולימודית וטִבעית..." ע"ש שהסביר בזה לשון הפסוק.
  4. ר' ביאור הגר"א על הפסוק: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיה יא, א).
  5. כפי שציין ר' בצלאל לנדוי ז"ל בספרו 'הגאון החסיד מוִילנא' (פי"ז הערה 11, עמ' רכד) שבביאור הגר"א לספר משלי (ח, יא) מזכיר את הספר 'בן המלך והנזיר' ובביאורו לזוהר רכג מביא הגר"א מספר 'בחינות עולם' ללרבי ידעיה הפניני הבדרשי. כמו כן, הגר"א בפירושו למשלי (ט, ח; יג, כד; - צויינו ע"י המו"ל הרב משה פיליפ שליט"א במפתח בסוף הספר) מביא מדברי בעל העקידה. עוד כתב ר' בצלאל לנדוי ז"ל (שם) שר' יעקב (ב"ר אליעזר) כהן העיד ש'כללים קצרים בחכמת האמת' המיוחסים להגר"א, שנמצאו בין כתבי היד של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט (ונדפסו בספר תולדות הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט ורבותיו, ירושלים תשמ"ז (ד"צ ממהדורת תרפ"ז), עמ' קז-קי; ומהדורת ירושלים תשנ"ג, עמ' קסג-קסז), הם קיצור של חלק ראשון של המורה נבוכים. יש להוסיף שבספר תולדות הצדיק רי"ז מסלאנט (מהדורת תשמ"ז (הנ"ל), עמ' קג-קז; ומהדורת תשנ"ג (הנ"ל), עמ' קע-קעז), מופיע ג"כ 'קיצור מילות היגיון לרמב"ם' מכת"י הגר"א.
  6. ר' 'הגאון', ח"ב עמ' 950, בשם הרב מאיר הופמן הי"ו.
  7. כפי הנראה הכוונה לכעס הפנים בלבד.
  8. עדות דומה מובאת בספר 'קריה נאמנה', במכתב רבי הירש קצנלבויגן זצ"ל, המובא להלן, ביחס לדברי הגר"א בביאורו לשו"ע, על הרמב"ם, ע"ש. והדברים מובאים בספר 'רוח אליהו' עמ' נה-נו ובספר 'הגאון החסיד מוִילנא' עמ' רכד הערה 11, וברלב"ג על התורה, מהדורת מוסד הרב קוק, בראשית, בתחילת המבוא, עמ' 15 בהערה בשם כמה ספרים.
  9. הובא בספר 'הגאון החסיד מוִילנא' (עמ' רטז) ובספר 'הגאון' (ח"ב עמ' 590).
  10. מובא באגרות הראי"ה, סי' תרב, ח"ב עמ' רלא.
  11. מכתב רבי צבי הירש קצנלבויגן המובא בספר 'קריה נאמנה' (מהדורת תר"ך עמ' 152, ומהדורת תרע"ה עמ' 160). הובא בספר 'מתוך התורה הגואלת', ח"ב, פרשת שופטים, תחילת עמ' רנב. (לעצם צידודו של הרצי"ה בדעה זו, כמובא כאן ובהערה הבאה, יש לתמוה מדברי אביו באגרת תרב, הנ"ל בהערה לעיל).
  12. וזה לשונו: "עי' יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ג, שכתב ג"כ לגנות את הפילוסופיה הכוזבת. ועי' בס' עליות אליהו י"ז ב'. ודלא כיש אומרים שמ"ש ביו"ד בסי' הנ"ל אינו מהגר"א. כי שמעתי מאיש אמונים שכן נמצא בכי"ק ממש וכמו שמוכח כאן. ועי' יו"ד סי' רמ"ו ס"ק י"ח." עכ"ל. ור' בשיחות הרצי"ה, בראשית עמ' 296 הערה 67, שהשיג על דבריו ש'איש אמונים' זה - לא נודע מאן הוא, וא"א עפ"ד להגיד שהג"ר מנשה מאיליה או ר' צבי הירש הנ"ל שיקרו חלילה. (א"ה: ר' במקורות שבהערה להלן, שהפִקפוק הוא על ר' ש.י. פיין, מחבר 'קריה נאמנה', שהיה ממשכילי ווילנה, מאידך, יש שהחזיקוהו למהימן, ר' שו"ת מלמד להועיל ח"א או"ח סי' ס ושו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' כד את ו וח"ג יו"ד סי' ט אות ד ועוד). ור' בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' ט אות ג בהערה, שהביא לשתי הדעות הנ"ל ממקורות שונים, ע"ש.
  13. ר' בספר 'הגאון החסיד מוִילנא' עמ' רכג הערה 10 ובספר 'הגאון' ח"ב עמ' 588-589. ור' בהערה הקודמת וש"נ.
  14. הרב אורי שרקי, בנוגע לרב קוק
  15. כותרת המאמר עוסקת בחכמות בכלל, אך המאמר עצמו מתמקד בפילוסופיה.