רובא דאיתא קמן

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

הולכים אחר רוב האפשרויות (החילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן הוזכר בחולין יא., האריך בסוגיית רוב הפרי משה רוב).

יש חילוק בין רובא דאיתא קמן, כגון רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה, לרובא דליתא קמן, כגון רוב הבהמות בעולם כשרות. ובגדר איתא קמן נחלקו האחרונים:

  1. השב שמעתתא הגדירו שכל התערובת לידינו (כל החנויות לידינו, אך לא כל בהמות העולם לידינו).
  2. הקובץ שיעורים הגדירו שכל פרט בתערובת ידוע בפני עצמו (ידוע מה דינה של כל חנות, אך לא ידוע מה דינה של כל בהמה) (בבא בתרא פג, ומביא שם את השב שמעתתא, פרי משה רוב ב-א).

(ובמחלוקת הזו תלויים הרבה דינים ומחלוקות דלקמן, שחילוקו של השב שמעתתא אינו מהותי, ולכן לשיטתו מסתבר יותר לדמות את דיניהם של איתא וליתא, משא"כ לחילוקו של הקובץ שיעורים).הדוגמא שהגמרא נותנת לרובא דאיתא קמן היא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ומצא בשר בחוץ (ולא שלקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, שאז הוא קבוע) (חולין יא.).

רוב דיינים (שם).

נקרא גם כל דפריש מרובא פריש. וכן נקרא גם סתם "רוב" (רוב מתחלק לרובא דאיתא קמן ולרובא דליתא קמן[1]).

מקור וטעם[edit]

מקורו מהפסוק בדיני בית דין "לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" (שמות כג-ב), ודורשים מ"אחרי רבים להטות" שהולכים אחר הרוב (בבלי:חולין יא., רש"י שם ריש יב.).

בטעמו יש מחלוקת גדולה באחרונים (שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):

  1. יש אומרים שזו סברא שהפרט מגיע מתוך הרוב. וזה בירור, למשל, אנו יודעים שבאמת הבשר נשחט (קובץ שיעורים ח"ב מה-יא, יב. שרידי אש ח"א קיג-ד).
  2. יש אומרים שזו גזירת הכתוב. וזו הנהגה, למשל, אולי באמת זוהי נבילה, אך התורה התירתה (שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק, והצפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב רוב (אות ט) מסתפק בזה, פרי משה רוב א-א)), וגם לדעות שרובא דליתא קמן הוא סברא, יש אומרים שאיתא הוא כן גזירת הכתוב (שב שמעתתא המובא בקובץ שיעורים שם, שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סט ד"ה בהא).
  3. ר' מאיר שמחה (בחידושיו סנהדרין סט. ד"ה שם מסתפינא) חידש חידוש גדול, שרובא דאיתא קמן נחשב כאילו גם האיסור וגם ההיתר מעורבים לפנינו, וממילא מועיל מדין ביטול ברוב.

לגבי ודאותו, האם הוא הכרעה ודאית (דין ודאי) או שעדיין אנו מסופקים והתורה רק התירה לסמוך עליו (דין ספק), האריכו בזה המפרשים, ושלוש דעות בעניין (שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):

  1. תוספות הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת בבא מציעא ו: ד"ה ועי"ל) והמנחת חינוך (ב-יז) כתבו שהוא ספק (והמהרי"ק הוסיף שאפילו רוב וחזקה יחד הם רק דין ספק, הובא בקונטרסי שיעורים בבא מציעא ח-ג ד"ה וראיתי. והשרידי אש ח"א קיג-ד כתב שרוב הוא בירור אך אינו ודאי).
  2. הפלתי (סג-א ד"ה ונראה) הביא תוס' (פ"ק דכתובות ובדוכתי טובא) שמשמע שרוב הוא ודאי מוחלט ואין בו ספק כלל "וכאנן סהדי" (וכן משמע מהתוס' בבא מציעא ו: ד"ה קפץ, שלא תירצו כתוס' הרא"ש הנ"ל. וכן משמע מהתוס' שבת קלה. (ד"ה ולא ספק) שלא תירצו כמנחת חינוך, הביאם המנחת חינוך שם)).
  3. הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא ח-ג ד"ה ובשו"ת) חידש שרוב אינו ספק ואינו ודאי, אלא מדרגה ממוצעת בין ספק לבין ודאי (ובכל עניין זה דן גם ספר המקנה ח"ג דף פ בדפיו, וקהילות יעקב קידושין לג).

(בשאלה האם הוא ודאי או ספק, יש להעיר שהקובץ שיעורים (כתובות עד) תלה את דין זה בשאלה האם הוא בירור המציאות, שלשיטתו הוא הכרעה ודאית, או הנהגה (פסיקת דין בלבד), שלשיטתו היא רק ספק. ויש חולקים עליו))[2]().)

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים באיסורים הולכים אחר הרוב (כגון תשע חנויות מוכרות שחוטה ואחת מוכרת נבילה). בדינים שונים בדיינים הולכים אחר הרוב, דהיינו בבית דין.

בממונות נאמר "אין הולכין אחר הרוב", אך נחלקו המפרשים האם כלל זה נאמר גם על רובא דאיתא קמן או רק על רובא דליתא קמן, הארכנו בזה בערך אין הולכין בממון אחר הרוב[3].

בפשרה כשיש כמה דיינים, יש אומרים שלא הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כל הדיינים (שו"ע חו"מ יב-יח).

בנפשות נחלקו הראשונים: הרמב"ם כתב שרובא דאיתא קמן לא מועיל בהם אלא רק רובא דליתא קמן (דן בדבריו השערי יושר ג-א ד"ה והנה), והרשב"א כתב שגם איתא קמן מועיל בנפשות (בשו"ת, הובא בב"י יו"ד שעד, וכן משמע בתוס' סנהדרין ג: ד"ה דיני).

בפיקוח נפש אין הולכין אחר הרוב, ולכן מחללים שבת להציל נפש אפילו אם היו תשעה נכרים וישראל אחד (יומא פד:). והמקור לזה הוא שכתוב (ויקרא יח-ה) "וחי בהם" ולא שימות בהם, והכוונה היא שלא יהיה שום סיכוי של מיתה לישראל (תוס' יומא פה. ד"ה ולפקח).

פרטי הדין[edit]

בשר וחנויות, אחרי מה מהם ללכת - דהיינו במקרה שרוב החנויות מוכרות טריפה, אך מיעוט החנויות הכשרות מוכרות הרבה בשר, באופן שיש בעיר יותר בשר כשר מבשר טרף - היא מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים (פתחי תשובה יו"ד קי-ב, בינת אדם שער הקבוע טז, רשב"א חולין סוף צד).

רוב בזמן - הרש"ש (כתובות ט.) כתב שלא מועיל, אך הוסיף שאינו יודע את הטעם לזה, אך הקובץ הערות (כז-ה) כתב שמועיל, והוסיף שאפשר שזו מחלוקת אמוראים[4].

שניים האחרונים שנשארו אחרי שפרשו כל שאר הפרטים מהרוב, כגון שהיו לו עשר חתיכות, תשע כשרות ואחת טריפה, ואכל את הראשונה מדין רוב, וכן הלאה עד שנשארו לו רק השתיים האחרונות - נחלקו בזה המפרשים לשלוש דעות:

  1. יש שעדיין מתירים גם את השניים האחרונים (ב"ח המובא בש"ך יו"ד קי-לז, בינת אדם שער הקבוע כג).
  2. יש אוסרים (שו"ע יו"ד טז-יב, רמ"א קי-ו).
  3. יש שכתבו שגם האוסרים מחמירים רק מדרבנן (קובץ שיעורים בבא בתרא פז בשם הגר"ח). ולפי זה ביאר הגר"א וסרמן (קובץ ביאורים שב שמעתתא ג) שאין רוב בזמן[5](,) משום שסובר שהוא רובא דאיתא קמן[6] (שהרי רובא דליתא קמן מועיל גם בשניים האחרונים לכו"ע), ואיתא קמן לא מועיל לשניים האחרונים, והרי זמן הוא תמיד כשניים האחרונים, משום שלפנינו נמצא רק ההווה ולא העבר.

רוב שברור שהפרט הגיע רק מחלק ממנו. כגון שהיו חמישים חתיכות בשר כשרות, מתוכם ארבעים מרובעות ועשר משולשות, ועוד עשרים חתיכות טריפה משולשות, ונמצאה חתיכה אחת משולשת - אע"פ שרוב המשולשות טריפות, חידש הרש"ש (כתובות יד: במשנה) שבכל זאת הולכים אחרי הרוב, ומותר לאוכלה (ומוכח שהוא סובר שרוב הוא גזירת הכתוב, שהרי במקרה זה אין סברא ללכת אחר הרוב, אך חתם "ודבר זה צריך עדיין תלמוד").

חוזק[edit]

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[7].

עדים עדיפים מרוב (כללי התלמוד מספר שיירי כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא ב)).

עד אחד עדיף מרובא דאיתא קמן (שב שמעתתא ו-ז), ונאמן אפילו לקולא (פני יהושע, הובא בספר המקנה מט-ה-ט).

מיגו, רוב עדיף ממנו (ריטב"א ורא"ש, פרי משה רוב א-ד). הקובץ שיעורים (ח"ב ח) הוכיח זאת מכך שברוב נחלקו אמוראים האם מוציא (האם "הולכין בממון אחר הרוב"), ובמיגו בפשטות לא[8](.) והפלפולא חריפתא ביאר שמיגו לא עדיף מרוב משום שמקצת בני האדם לא עלה על דעתם לטעון את הטענה הטובה, ואם כן כל מיגו מבוסס על רוב (אך הנחל יצחק כתב שמיגו עדיף מרוב (כללי מיגו א ד"ה אכן))).מיגו וחזקה דמעיקרא יחד עדיפים מרוב (פרי מגדים יו"ד אחרי סימן קיא כלל רובא וחזקה. תומת ישרים ע, הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה כא)).

הפה שאסר עדיף מרוב, משום שכל בני האדם - ולא רק רובם - עולה על דעתם לשתוק (פלפולא חריפתא).

רובא דליתא קמן נגד רובא דאיתא קמן, נחלקו בזה האחרונים: הרעק"א (כתובות יג, והביאו שערי יושר ג-א ד"ה והנה) כתב שליתא קמן עדיף, אך בחידושי ר' מאיר שמחה (סנהדרין סט. ד"ה שם מסתפינא) כתב שרובא דאיתא קמן עדיף, משום שלשיטתו רובא דאיתא קמן הוא מדין ביטול ברוב[9] (וכן החלקת יואב (ח"א יו"ד פתיחה ב ד"ה וכן) כתב "מעולם לא שמענו שיהיה עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן").

קרוב נגד רוב, הרוב עדיף - "רוב וקרוב הלך אחר הרוב" (בבא בתרא כג:). ובסברא בזה יש שש דעות:

  1. "גמרא גמיר לה", כלומר, זו הלכה למשה מסיני (ריטב"א בבא בתרא כג:).
  2. רוב הוא בירור[10] חזק יותר (שאילתות דרב אחאי סח, וכן הביא צד כזה בשיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח).
  3. כל דין קרוב מבוסס על רוב, שרוב הסיכויים שהחפץ הגיע מהמקום הקרוב יותר. ולכן מסתבר שדין רוב בעצמו עדיף ממנו (דבר אברהם ח"א ד-ו).
  4. רוב הוא בירור המציאות, וקרוב הוא רק הנהגה[11] (פסיקת דין בלבד), ומציאות עדיפה מדין, משום שכאשר התבררה המציאות ממילא אין כבר ספק על הדין (קובץ שיעורים בבא בתרא עח. ובשיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סט (ד"ה בהא) כתב שמטעם זה פשוט שרובא דליתא קמן עדיף מקרוב, כי רובא דליתא הוא בירור, וכל החידוש שרוב עדיף מקרוב נאמר רק על רובא דאיתא קמן, שלשיטתו אינו בירור))[12](. אך הביא שם (בד"ה ועיין) מהרש"א שכתב להיפך, שהחידוש הוא רק ברובא דליתא, ודווקא איתא פשוט שעדיף מקרוב)).ה) בדומה לזה כתב ספר המקנה (מט-א ד"ה הערה) שרוב הוא דין ודאי וקרוב הוא דין ספק, וודאי עדיף מספק[13].
  5. קרוב לא מכריע בין שתי האפשרויות[14], אלא רק פוסק שאין צריך לחשוש לאפשרות הרחוקה, אך רוב כן מכריע בין שתי האפשרויות. ולכן כשיש רוב - לא שייך דין קרוב, שע"כ כן צריך לחשוש לאפשרות הרחוקה - מדין רוב (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח).

והפלתי כתב בדעת רב הונא, שכל מה שרוב עדיף הוא רק בקרוב דלא מוכח, אך קרוב דמוכח שווה לרוב, וישאר ספק (סוף סג, פרי משה רוב ז-א).

חזקת הגוף, לרוב האחרונים (חלקת יואב ח"א יו"ד פתיחה ב ד"ה והנה, חוט המשולש ח"ג כז, ומעין זה כתב הפני יהושע כתובות לו.) עדיפה מרוב (אך יש אומרים שרוב עדיף גם ממנה (שב שמעתתא סוף ו-ו))).חזקת הדין, רובא עדיף ממנה (קידושין פ.).וארבעה טעמים נאמרו בזה:

  1. רוב הוא בירור המציאות[15] וחזקה היא רק הנהגת הדין[16], ומציאות עדיפה מדין, משום שכאשר התבררה המציאות ממילא אין כבר ספק על הדין (קובץ שיעורים בבא בתרא עח, שרידי אש ח"א קיג-ד).
  2. רוב הוא בהווה וחזקה היא בעבר (שב שמעתתא ד-כד, העיקרים אין הולכין בממון אחר הרוב אמצע האשכול ד"ה והנה וד"ה אבל).
  3. כשרוב סותר את החזקה ממילא היא חזקה העשויה להשתנות, ואינה חזקה[17] (פני יהושע כתובות יב: בקונטרס אחרון).
  4. זו גזירת הכתוב מפרה אדומה, שאע"פ שיש על האדם המיטהר חזקת טומאה, אנו מטהרים אותו על סמך רוב בהמות כשרות, שהפרה האדומה לא היתה טריפה (רבנו חיים בתוס' חולין יא. ד"ה מנא). והפרי משה כתב שלדעה זו אפשר שגזירת הכתוב נאמרה רק ברובא דליתא קמן, אך באיתא - חזקה עדיפה (רוב ו-ה).

וביאר הפני יהושע (כתובות יב: בקונטרס אחרון) שכל מה שרוב עדיף מחזקה הוא רק במקרה שהוא סותר אותה, אך חזקה לבד עדיפה מרוב לבד.

והוסיף ספר המקנה (מט-ה-ז) שאע"פ שהרוב עדיף, עדיין במקרה שיכול לברר את הספק יצטרך לבררו[18].

בחזקת אשת איש נחלקו המפרשים: הרדב"ז (ח"ב נד) כתב שחזקת אשת איש עדיפה מרוב, ומהרי"ק (עב) כתב שרוב עדיף ממנה (הובאו בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה יב)).

בשתי חזקות נגד הרוב, הריב"ש (שעח) כתב שעדיפות מהרוב, אך הגינת ורדים (לז) מסתפק בזה (הביאם הפרי משה רוב ו-ו).

שני רובים יחד עדיפים מרוב וחזקה (פסקים וכתבים קכט, הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה ח)).

חזקה וקרוב ביחד נגד רוב, הוא ספק (פרי מגדים משבצות זהב או"ח שכה-ז, פרי משה רוב ז-א).

חזקה דהשתא, כתב הדבר יעקב (בבא בתרא צב: ו-ד) שיש סברא לומר שעדיפה מרוב, ע"פ דברי השב שמעתתא (ד-כד) שכל הטעם שרוב עדיף מחזקה דמעיקרא הוא שהחזקה רק היתה בעבר ורוב הוא בהווה[19], וא"כ בחזקה דהשתא - שגם היא בהווה - אפשר שעדיפה מרוב.

כאן נמצא כאן היה עדיף מרוב (רמב"ן בבא בתרא כד. ד"ה אבל).

במוחזק נחלקו המפרשים לשלוש דעות:

  1. גם על רובא דאיתא קמן נאמר הכלל "אין הולכין בממון אחר הרוב", ולא יוציא מהמוחזק, וכן ההלכה (דעת תוס' מרדכי רשב"א רא"ה ומגיד משנה).
  2. רובא דאיתא קמן כן מוציא ממון (גליון התוס' רשב"ם וריצב"א, הובאו בקונטרס הספיקות ו-ד), וביאר הקובץ ביאורים (שב שמעתתא ה) את דעה זו על פי השיטה שרובא דאיתא קמן הוא גזירת הכתוב[20], ולכן שייך גם בממונות, ורק רובא דליתא קמן הוא סברא[21], ובממונות סברא זו לא מספיקה (סברא זו הפוכה מסברת השערי יושר (ג-ג וה-א) שכל הטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום שאינו מסברא))[22](.ג) בחידושי ר' מאיר שמחה (סנהדרין סט. ד"ה שם מסתפינא) חידש להיפך, שרובא דאיתא קמן לא מוציא ממון לכו"ע (אפילו לרב), וטעמו שלשיטתו רובא דאיתא קמן הוא מדין ביטול ברוב, ואין ביטול לממונות[23].

בכל פרטי דין "אין הולכין בממון אחר הרוב", טעמו, והמקרים שבהם כן הולכים אחריו גם בממונות - הארכנו בערך אין הולכים בממון אחר הרוב.

ספק טומאה, רוב עדיף ממנו ויועיל נגדו (קהילות יעקב כתובות ח).

חולקין במקום רוב - הרוב מועיל אם אין מוחזק (קונטרס הספיקות ח-ו).

ערלה - מקילים בה אפילו נגד רוב, ואפילו קרוב לוודאי (ר"ן קידושין לט).

ספק ספיקא כרוב, ואולי עדיף ממנו (שו"ת הרשב"א ח"א תא. וכן כתב פסקים וכתבים קכט (הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה י) שספק ספיקא עדיף מרוב)), אך יש אומרים שרוב עדיף (הובאו בשב שמעתתא א-כ).

ברי מועיל נגד רוב (פני יהושע כתובות טז. על תד"ה כיוון, קובץ הערות לז-ט).מרא קמא נגד רוב, יש בזה שלוש דעות:

  1. לדעה שמרא קמא הוא מוחזק[24], אם כן עדיף מרוב.
  2. לדעה שהוא חזקה דמעיקרא אם כן פחות ממנו, ובאמת נחלקו בזה (הקובץ שיעורים ח"ב ח והקצוה"ח שהובא בו, וקונטרס הספיקות ו-יא כתב שרוב לא מוציא ממרא קמא).
  3. יש אומרים שדינו יהיה כספק, וחולקין (נחל יצחק כה קונטרס תפיסה ע"י שליח ב-ד).

בעלים עדיף מרוב (שב שמעתתא ו-ז).

כללים[edit]

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בדבר שיש לו מתירין, כלומר שיש אפשרות להתירו בלי להיכנס לספק, נחלקו המפרשים אם אפשר לסמוך בו אחר הרוב, ושלושה צדדים בזה:

  1. המגן אברהם (תקיג-יג) אוסר.
  2. הר"ן (ביצה סוף פ"ג ד"ה ת"ר) הביא צד שמותר (הסתפק בזה).
  3. הצל"ח (פסחים ז. ד"ה ובגוף) כתב שבכל דפריש מרובא פריש (רובא דאיתא קמן) מותר. ומשמע מדבריו שברובא דליתא קמן אסור.

בספק שאפשר לבררו נחלקו המפרשים, ויש בזה ארבע דעות:

  1. יש ראשונים שסוברים שצריך לברר (פרי משה רוב ה-א, בינת אדם שער רוב וחזקה י).
  2. רש"י כתב שאין צריך לברר (חולין ריש יב., וחידש החתם סופר (בשו"ת יו"ד קעה ד"ה ועיי') שגם רש"י מקל רק באיסורין, אך בממונות הוא מודה שצריך לברר)).
  3. ספר המקנה (מט-ה-ז) כתב שרוב לבד אין צריך לברר, אך כשחזקה דמעיקרא סותרת אותו - אע"פ שהוא עדיף ממנה[25] - צריך לבררו.
  4. הפרי משה (רוב ה-ב) ביאר בדעת השו"ע שדווקא ברובא דאיתא קמן צריך לברר.

בקבוע, דהיינו שהספק לא פרש מהתערובת אלא נמצא במקומה (שלא מצא חתיכת בשר ברחוב, אלא היא עדיין נמצאת בתוך החנות, ומסתפק האם זו חנות כשרה), אין הולכים אחר הרוב, אלא הוא כספק שקול ("כמחצה על מחצה דמי"), בין לקולא בין לחומרא (ש"ך יו"ד קי-טו)[26].

בספיקא דדינא - כשאינו ספק במציאות אלא ספק בדין, דהיינו במחלוקת הפוסקים, כיוון שאין הולכין בממון אחר הרוב, המוחזק יכול לטעון "קים לי", כלומר אני סומך על הדעות שפוסקות כמותי, ואפילו כשהן רק מיעוט הדעות (קונטרס הספיקות ו). אך אי אפשר לומר "קים לי" כפוסק שכל החכמים חולקים עליו (תקפו כהן עב, קכג), וכן לא כפוסק שהמחבר והרמ"א לא הזכירוהו (אורים ותומים קכג, קונטרס הספיקות ו-ו).

אנשים[edit]

בגוי לא נאמר הדין של אחרי רבים להטות, ולכן אין להם דיני רוב (מנחת חינוך ב-ג [יב] ד"ה וראיתי בשו"ת נודע ביהודה, נודע ביהודה מהדורא תנינא אה"ע מב).

ראה גם[edit]

  • [[רובא דליתא קמן[27]]]


הערות שוליים[edit]

  1. כדלעיל ד"ה יש חילוק.
  2. הובאו בערך ספיקות#ודאי_וספק ד"ה הקשר בין ודאי וספק לבין בירור והנהגה.
  3. בסעיף "בדינים שונים" ד"ה ברובא דאיתא קמן.
  4. עיין לקמן בסמוך (ד"ה שניים האחרונים אות ג) טעם לזה שאין רוב בזמן.
  5. לעיל בסמוך (ד"ה רוב בזמן) הבאנו שנחלקו בזה.
  6. לעיל בסעיף "הגדרה" (ד"ה יש חילוק) הבאנו שתי שיטות בחילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולפי השיטה המחלקת שאיתא קמן הוא כשהתערובת לידינו, אפשר שהזמן לא נחשב לידינו, וא"כ רוב זמן הוא רובא דליתא קמן. ובאמת דעת הקובץ שיעורים כשיטה האחרת.
  7. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
  8. אך בערך מיגו#חוזק (ד"ה מוחזק) הבאנו מי שחולק בזה.
  9. הובא לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.
  10. לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) הבאנו חולקים על זה.
  11. ע"ע קרוב#מקור_וטעם (ד"ה טעמו) שגם בזה יש חולקים.
  12. אך עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) שיש חולקים על חילוק זה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן.
  13. את החילוק בין בירור והנהגה לבין ודאי וספק (לחלק מהדעות) ביארנו בערך ספיקות#ודאי_וספק ד"ה הקשר בין ודאי וספק לבין בירור והנהגה.
  14. זוהי שיטתו של ר' שמואל, ע"ע קרוב#מקור_וטעם ד"ה בטעמו, אך הבאנו שם חולקים על זה.
  15. אמנם לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) הבאנו מחלוקת גדולה בזה.
  16. גם על זה יש חולקים, בערך חזקת הגוף#מקור_וטעם ד"ה טעמו.
  17. אמנם בערך חזקת הגוף#פרטי_הדין (ד"ה חזקה העשויה להשתנות) הבאנו דעה שחזקה העשויה להשתנות היא כן חזקה.
  18. עיין לקמן בסעיף "כללים" (ד"ה בספק שאפשר לבררו) שיש אומרים שתמיד צריך לבררו.
  19. אך לעיל (ד"ה חזקת הדין) הבאנו כמה טעמים נוספים.
  20. אך יש חולקין בזה, עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה טעמו.
  21. גם בזה יש חולקין, ע"ע רובא דליתא קמן#מקור_וטעם ד"ה טעמו.
  22. הובא עם החולקים עליו בערך רובא דליתא קמן#חוזק ד"ה מוחזק.
  23. הובא לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.
  24. ביארנו את המחלוקת בערך מרא קמא#מקור_וטעם ד"ה טעמו.
  25. כדלעיל בסעיף "חוזק" ד"ה חזקת הדין.
  26. בפרטי דינו הארכנו בערך קבוע.
  27. את החילוק ביניהם ביארנו לעיל בסעיף "הגדרה" ד"ה יש חילוק.