חינוך

יש לכם ילד חכם, ברוך ה', והוא חש את רגשות האשם שלכם על כך ש"הפקרתם" אותו. הוא רוכב על תחושה זו, ועושה מאמצים גדולים לשמר אצלכם את המחשבה וההרגשה הזאת. הוא פשוט לא מאפשר לכם "לשכוח ולסלוח".

מצער לראות שרבים מבני הנוער שלנו נחשפים לעולמה של ישיבה ולמושגים כמו עמל תורה, אחריות אישית על הצמיחה הרוחנית, וכדו', רק בכניסתם לישיבה הגבוהה. הניסיון מראה שגם נערים צעירים יכולים מתוך שמחת נעורים ובגרות נפשית.

במקום הלימוד, יש אחראים, המורים, ראש הישיבה וכד'. שם הם גם מקבלים ציונים על התנהלותם, ובהתאם לכך הם מתנהגים. מה שאין כן, בבית, בו הם מרגישים את החופש. לכן יש לדבר איתם לא על התפילה או עזרה בבית, אלא על קבלת האחריות.

אפשר לשבת עם הילדים, "ישיבת עבודה משפחתית" כמו שיושבים עם מבוגרים, להציע להם תוכנית של סדר יום, לקבל מהם הערות ומתוך כך להגיע למצב בו הם ירגישו אחריות על סדר יום זה, ויתנהלו לפיו.

אם נכונים דברי התלמיד, ובאמת אין סיבה לחשוב שאינם נכונים, הרי שיש לפנינו תופעה מצויה של הורים אשר במקום לחנך את בנם, על פי דרכו, הם מחנכים אותו על פי דרכם.