אהבת ה'

יראת העונש נצרכת גם במדריגה של אהבה ויראת הרוממות.

הציווי "ואהבת את ה' א-לוקיך" נדמה כצו בין האדם לבין קונו. חז"ל נתנו לו משמעות אחרת, והיא יצירת נורמות התנהגותיות הגורמות לקידוש השם. בזה נבין גם שלא מדובר רק ברגשות, אלא בעשיית מעשים.

מצות עשה לאהוב השם יתברך בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

איוב על כל יסוריו עבד את ה' מאהבה; אהבת ה' היא מקור חיותינו; מסירת הנפש על קידוש ה' ממשיכה את קיומינו; ה' מעמיד בניסיון רק את המסוגלים לעמוד בו.

שני פירושים לפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך": על ידי מסירת הנפש, ועל ידי הפניית כל כוחות החיים לעבודת ה'. על כך מוסיף ר' עקיבא: אהבת ה' היא עבודתו בכל מצב, גם בשעה שנוטלים את הנשמה יש לקיים מצוות בהידור ובאהבה.

נראה כאילו רק במותו יכול האדם להוכיח את עומק אמונתו. אולם המצווה של "ונקדשתי" קיימת גם בחיים. בירור העניין והרחבת המושג של קידוש השם.

הצורך הן בנדבות הרשות והן בנדבות החובה. מדוע "גדול המצווה ועושה"?