ספר ויקרא

חז"ל השוו את תורתו של אדם לסדר יצירתו. ואם כן עלינו לחקור מדוע נוצר אדם אחר כל מעשה בראשית, האם זה לשבחו או לגנותו?

האם יש כאן רק דמיון חיצוני בין קורבן פסח מצרים לבין קורבן מצורע, שבשניהם מזה עם עץ ארז ואזוב, או שזה רומז לקשר רעיוני פנימי יותר?

נדב ואביהוא מתו בעונם, על שהקריבו אש זרה כפי שמפורש בכתוב "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", ואיך משה אומר שממיתתם של נדב ואביהוא נוכח לדעת שהם גדולים אף ממנו ומאהרן, ולא זאת בלבד אלא שעל ידם שרתה שכינה במקדש והתקיימה הנבואה 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי'?

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" - רש"י בשם חז"ל למד מכאן בנין אב לכל מקום שמצאנו שהקב"ה דבר עם משה או ציווה אותו שקדמה לכך קריאה.

לאחר הצו "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" חותמת התורה ואומרת: "ויראת מאלוקיך אני ה'". מהי הזיקה בין הצו בתחילתו של הפסוק לצו: "ויראת מאלוקיך"?

חז"ל פירשו את המצווה: "והדרת פני זקן" כמצווה ממה להמנע לעשות. מדוע פירשו כך ולא על פי הכוונה הנראית פשוטה יותר כצו לעשיה חיובית?

"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" - מפני מי בדיוק יש לקום?

תשובה מלשון הרע - פלא הרפואה של הצרעת, ועשו סייג לתורה , ואשלם ניחומים לו ולאבליו.

הצרעת הייתה מחלה של תכונות אופי ושל מגרעות, רק טבעי שהתורה הטילה את האחריות על אבחון וריפוי הצרעת לא על רופאים או מרפאים אלא על הכהנים.

התורה פותחת את פרשת המועדים בתיאור: אלה מועדי ה'... אולם אז עוברת התורה לדבר על השבת. מדוע?