ספר ויקרא

חכמי התלמוד הראו לנו שהעם היהודי קיבל את מצות המילה ברצון ובשמחה ולכן היא השתמרה בעם ישראל ברציפות בכל הדורות מאז ימי אברהם אבינו.

האם המעשים וההתנהגות שלנו בכל תחומי החיים מקדמים את מלאכת השמים או, לדאבון הלב, מסיגים אותה לאחור ומבטלים אותה.

השבוע ננסה להסביר כיצד עקרון הלכתי הקשור להלכות קידוש החודש מהווה בסיס להכרעות הלכתיות מאוד מאוד משמעותיות בחיינו.

בכל התורה כולה כשמוזכרים תורים ובני יונה, מוזכרים קודם התורה ואחר כך בני היונה, אולם בקרבן יולדת הדבר הפוך: בן יונה או תור לחטאת. מהו הטעם של שינוי זה?

התורה מצווה : "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"; מה הטעם ציוותה תורה למול ביום השמיני ולא מיד לאחר הלידה?

התורה פותחת בתיאור טומאתה של היולדת ובאמצע התיאור הזה היא מצווה על המילה. מה הקשר בין מצוות המילה וטומאת היולדת?

נדע נאמנה שהסתלקות קדושים אלו לגנזי מרומים מהווה כפרה על כלל ישראל, ומרוממת את ההוויה כולה למדרגה גבוהה יותר.

פרשת תזריע מבחינה בין לידת זכר ללידת נקבה (ויקרא יב, ב-ה). אשה היולדת זכר היא טמאה לבעלה משך שבעה ימים, ואחר כך היא טהורה משך שלושים ושלשה ימים (ואפילו אם תראה מראה אסור). אבל היולדת נקבה היא טמאה לבעלה זמן כפול, משך שבועיים. ואחר כך היא טהורה ששים וששה יום. לכאורה יש כאן אפליה, לידת נקבה גורמת טומאה לתקופה כפולה!

במובן עמוק יותר אפשר לראות שהמהות של האמונה היהודית ואורח החיים היהודי הוא היכולת להבחין ולהבדיל בין קודש לחול, בין טוב לרע, בין ערכים קבועים ומתמידים לאופנות מתחלפות, בין הנצחי לארעי החולף.

הרשב"ם מבין את דברי משה אל אהרן, לא כנוחם על מה שקרה, אלא לקריאה להמשיך במלאכת הקודש של עבודת הכהן ולא להפסיק; כמו הכהן הגדול שאינו יוצא מהמקדש אפילו כשהוא אבל על מתו.