פרשת בהעלותך

בספר שמות משמע שה' נענה לתלונות ישראל והעניק להם מן במקום לחם, ושליו במקום בשר; ללא שום תקלה. אולם בספר במדבר מסופר שישראל התאוו לאכול בשר; וה' המטיר להם שליו, והמתאווים אכלו ממנו ומתו. בתהילים ובתלמוד משמע שישראל מתו מאכילת השליו כבר בפעם הראשונה. מדוע הם לא פחדו לאכול ממנו בפעם השניה.

על הקשר שבין התלמיד לרבו ובין הבן לאביו, השפעת התלמיד / הבן במעשיו על עילוי נשמת רבו / אביו, והקשר להפטרת שבת פרשת בהעלותך ושבת חנוכה.

הדלקת המנורה בבית המקדש נראית עניין פשוט לכאורה, חד וחלק. לא צריך הרבה מיומנות או הכשרה כדי להדליק את המנורה, כך נדמה. אך הדגש שהתורה שמה על הפעולה הזאת בפרשת השבוע מלמד אותנו שיש כאן משמעות עמוקה יותר מאותה מפעולת חולין פשוטה.

בני ישראל מתאוננים ונענשים בעונש חמור, אולם התורה אינה מפרטת מהו חטאם של ישראל.

התורה מתארת את העובדה שבני ישראל "התאוו תאווה". מדוע התורה אינה אומרת שהתאוו לבשר?

משה מתלונן ואומר: "האנכי הריתי את העם הזה...כאשר ישא האומן את היונק". מה עניין היונק אצל האומן?

גדלותה של מידת הענוה; גדולה אינה סותרת ענוה; גאוה גורמת לעצבות וענוה גורמת לשמחה.

חז"ל אומרים שהמנורה היתה מורידה שפע של חכמה, ושפע של בינה ותורה לעם ישראל. ואמר הקב"ה לאהרון הכהן: כשאתה מדליק את המנורה אתה מוריד שפע חכמה, שפע טהרה, לעם ישראל וזו החשיבות והמעלה.

הטענה על חוסר גשמיות, נובעת ביסודה מריקנות רוחנית, וע"כ בשעה שיתמנו הסנהדרין, כאלו שיזכו שתנוח עליהם הרוח אשר עליך, הם הם יהיו התשובה ומרפא היסודי והשורשי. אולם כרגע שהעם מרגיש שחסר לו הבשר, ינתן להם גם מחסורם זה, אולם בנתינת הבשר אין מזור אמיתי לחסרונו.