פרשת דברים

משה רבינו מזכיר בפתיחת ספר דברים ג' פעמים את השורש ד.ב.ר כנגד שלושה סוגי דברים שלו בספר.

משה אומר "לא איש דברים אנכי", ומצד שני דווקא משה רבינו אומר את ספר דברים! דברי מוסר צריכים להאמר על דברים שנעשו בעבר, ולא על דברים שלא נעשו.

הנוצרים סברו שעם ישראל לעולם לא ישוב לארץ ישראל כי זו ארץ הקודש, ועם ישראל גורש ממנה לעולם. והנה עם ישראל חוזר ושולט בה, וכאשר הנוצרים רוצים לבקר כאן, הם צריכים לקבל רשות מהיהודים. גם הראש שלהם צריך לתאם את בואו לכאן עם רשויות המדינה. הוא נאלץ לספוג את העלבון ששוטרים יהודים שומרים עליו וזה מאד לא נוח לו.

לפני מותו של משה רבנו הוא מוכיח את ישראל על החטאים הכבדים מאד שחטאו בהם. כי זה לא הזמן לעסוק בזוטות. משה רבנו מאריך ביותר על עון שהאמינו למרגלים (דברים א, כב-מה). עשרים ושלשה פסוקים רק על נושא זה! והרי דבר הוא. והרי הוא מדבר עכשיו לצאצאיהם של החוטאים, דור באי הארץ, ומשום מה להאריך?

ספר דברים כולל בתוכו חזרות ותוספות שנתנו לו את שמו "משנה תורה". כל הספר כתוב בגוף ראשון וסגנונו שונה מכל ארבעת החומשים שקדמו לו. דווקא בגלל שברור לנו כי גם חומש זה ניתן מן השמים וכל חמשת החומשים ניתנו מפי הגבורה, צריך להבין מה המסר שבשינוי סגנון זה.