ספר ויקרא

פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). הקשו המפרשים, מדוע כפלה התורה וכתבה "אמור ואמרת" די היה לומר "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן" ? מבאר רש"י, וז"ל: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים", עכ"ל. הפשט הוא, ישנו חיוב על הגדולים להשגיח ולהזהיר את הקטנים לפרוש מכל איסור.

בקרבן תודה מדגישה התורה שיש להקריבו לרצונכם.הדבר מלמד על התחושה שצריך לחוש הניצל ממוות. זאת אגב בירור היכולת של האדם לבחור לעשות בניגוד לרצון ה'.

הפתיח לציווי מצוות הכהונה הוא "ויאמר" לא "וידבר" שהוא הדיבור הרווח בתורה סגנון זה מלמד את הכוהנים כמו גם את מלמדי התורה שעליהם להרגיש שהמשימה קלה עליהם ולא קשה.

המדרש עוסק בכפילות "אמור ואמרת" ורואה בה ניגוד בין המערכת השמימית הפועלת בטבעיות מכח האמירה הראשונה של רבש"ע לבין המערכת האנושית בה הציות אינו פשוט ומצריך אמירה כפולה.

המדרש קובע שמהיראה שנתיירא אהרן זכה לצו של טומאה.הדבר מלמד על מדרגת היראה של אהרן. בנוסף בזכות האהבה הגדולה של אהרן זכה לברכת כוהנים.

המוסד של "בית סוהר" (ע"פ מקורותינו בתורה) הוא רק לשם שמירה שהאסיר לא יברח לפני שנספיק לשפוט אותו, או כדי לאלץ אותו לקיים מעשה שבית הדין מצוה עליו לעשות. אבל בשום אופן אין זה מהראוי להשתמש בו כאמצעי של עונש. הייסורין הרוחניים והנפשיים הבאים על ידי כך הם כבדים ללא נשוא.

נחלקו חכמים למה מתו נדב ואביהו, בפסוק נאמר: "בקרבתם לפני ד'", וישנה דעה בחז"ל שמתו על שהורו הלכה בפני רבם. וצריך ביאור איך איסור זה מרומז בפסוק? ובפשט הדברים נראה שלא היתה כוונתם מתוך לעג למשה ואהרון, אלא שנדחפו לתחום שלא היה מסור בידם, מתוך רצון להתקרב אל ד'.

נגעי הצרעת שייכים לאנשים גדולים. הסתכלות חיובית על הפרשה בפרט ועל אנשים בכלל - לקראת יום העצמאות.

בשער שומרון התברר ששופט כל הארץ עושה משפט, השאלה היא רק אם יש סבלנות לחכות למחר.

ישנה מצוה אחת שהיא מוסכמת על כל ישראל, ואין עליה עוררין. מצוה זו היא מצות ברית המילה. למרות כל המשברים שפקדו את עם ישראל, המשיך הוא לשמור ולקיים במסירות נפש את ברית המילה.