פרשת ויקרא

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" - רש"י בשם חז"ל למד מכאן בנין אב לכל מקום שמצאנו שהקב"ה דבר עם משה או ציווה אותו שקדמה לכך קריאה.

עד היכן מגיעה אחריותו של אדם גם אם חטא בשגגה. נביא שתי הגדרות חד משמעיות של חז"ל בתחום נטילת וקבלת האחריות:

אחרי כל התהפוכות של ספר שמות: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, מתן תורה, פרשת עגל הזהב ובניית המשכן, הקב"ה קורא, כביכול, למשה מאוהל מועד. מה היא המשמעות של הקריאה הזאת ומדוע היה בה צורך בכלל? הרי משה כבר עלה להר סיני ולמד את התורה ואת חוקיה לפני הקריאה הזאת.

התורה מתארת את הקרבת קרבן העולה: " וסמך ידו... ונרצה לו לכפר עליו"; מהי המשמעות של הביטוי "ונרצה לו" ואל מי הוא מתייחס?

התורה פותחת את התיאור על קרבן עולה במילים: "אדם כי יקריב מכם..." מה משמעותה של המילה מכם?

התורה פותחת את ספר ויקרא בשימוש כפול בצמד דיבור ואמירה: "וידבר...לאמר"; " ודבר אל בני ישראל ואמרת אליהם". מהו ההבדל בין דיבור לבין אמירה?

לפי דעת רב חסדא לחכמי התורה אין דין "נשיא", רק לבעלי מעמד פוליטי שלטוני, עם סמכויות אכיפה, יש דין "נשיא". גם לפי הבבלי למדנו כי לשלטון המקבל סמכותו מן העם, כמו מלכי ישראל שהיו בשומרון, יש לעומד בראשו דין "נשיא", גם אם לא נמשח בידי נביא. ברור גם שלפי זה, איבוד התמיכה הציבורית מבטל את המעמד.

ספר "ויקרא" בכלל ופרשת "ויקרא" בפרט עוסקים בדיני הקרבת הקורבנות שהיו נוהגים בזמן שהיה בית המקדש קיים. הקרבת הקורבנות היא למעשה עבודת ה' המקורית בה נצטווה עם ישראל בצאתו ממצרים. מהו הטעם שנצטווינו להקריב לה' קורבנות?

לגבי הקרבת קרבן משתמשת התורה במילה "אדם".לעומת זאת לגבי החטא משתמשת התורה בביטוי "נפש". ללמדנו שהאדם מורכב משני חלקים גשמי - אדם ורוחני - נפש ושניהם משמשים יחד בערבוביה.