אנציקלופדיה תלמודית:שעת הדחק

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - מציאות שנאמר בה שסומכים על דעת מיעוט להקל.

דינים שונים, מצינו שנאמר בהם שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת יחיד שנאמרה בהם להקל[1], וכן אותה שנינו: ולמה מביאים דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים, שאם יראה בית דין דברי היחיד יסמוך עליו[2], פירשו ראשונים שהיינו בשעת הדחק[3]. הערך שלפנינו דן בכללים שונים של ההיתרים שבשעת הדחק. במפרשים ובפוסקים דנו בציורים רבים מאד של שעת הדחק, ואין מקום לפורטם במסגרת האנציקלופדיה התלמודית, מפני שיש לדון בכל מקום ומקרה לפי מקומם ושעתם, והקביעה מתי היא שעת הדחק תלויה בהרבה גורמים לפי מצב המקום והזמן בהם דנים.

גדר שעת הדחק

בגדר שעת הדחק, מצינו כמה אופנים[4]: א) כשכבר נעשה מעשה ואי אפשר לעשותו שוב באופן הנכון, כגון בגט* אשה שנכתב שלא כדין, והלך נותן הגט לדרכו או שהאשה נישאה לאחר על פי גט זה[5], או חליצה שנעשתה באופן שלא כדין, והיבם הלך או היבמה כבר נשאה[6]. ב) לקיים מצוה או דין שלא בזמנם, כשלא הגיע הזמן ובא לעשותם משום שלא יוכל לעשותם בזמנם, כגון היוצא לדרך ובא לקרוא קריאת-שמע* של שחרית קודם זמנה[7], או אשה שעושה חפיפה* שקודם הטבילה רק ביום או רק בלילה משום שלא יכולה לחפוף גם ביום וגם בלילה[8] או לפרסם על עיבור-השנה* קודם אדר, משום שהנשיא צריך לצאת לארץ רחוקה[9], או שרוצה לקיים מצוה אחר זמנה מחמת שאינו יכול לקיימה בזמנה, כגון שכור או חולה שבא לקרוא קריאת שמע של ערבית אחר זמנה[10], או כשיש חשש שיעבור זמן המצוה, כגון הירא שיעבור זמן תפילה[11]. וכן קיום מצוה שלא במקומה הראוי, כגון לקדש הלבנה תחת גג[12]. על מקרים נוספים של קיום מצוה או דין שלא בזמנם, עי' הערה[13]. ג) לעשות מעשה האסור, כגון טלטול מוקצה, כשיש סכנת ממון[14], או צער הגוף[15], או חשש רחוק להסתעפות סכנה[16]. ד) להתיר מאכל האסור באכילה, כשאין אחר, כגון מאכל האסור בנדר*, כאשר אין לו מאכל אחר[17], או פת-גוים* של נחתום כשאין אופה ישראל[18]. ה) כשאין לו חפץ הנצרך לקיום דין או מצוה מסוימים, כגון שצריך ליטול ידיו לסעודה, ואין לו מים בסמוך לו או שיש לו וצריך להם לצורך אחר[19], או שבא לאפות מצה* ואין לו קמח השמור משעת קצירה[20], או שבא לכתוב מגילה* וכותבה שלא מהכתב, לפי שאין מגילה אחרת[21], או שאינו מוצא מין מארבע-מינים* אלא פסול[22], או לקרוא בספר-תורה* פסול ואין מי שיכול לתקנו[23], או לברך ברכת המזון על כוס שהוא פגום, כשאין לו כוס אחר[24], או שלש עיסה למצה* במים שלא לנו, ואין לו עיסה אחרת[25]. על מקרים נוספים של חפצים שנצרכים לצורך קיום מצוה או דין, שבשעת הדחק הותר השימוש בחפץ אחר, עי' בהערה[26]. ו) בשנת בצורת[27]. ז) הפסד מרובה[28]. ח) כשנשאלה שאלה והורה החכם להיתר, והשואל הלך לו וטורח גדול לרדוף אחריו[29]. ט) בחשש שיתבטל דין או מועד, כגון קביעת כל החודשים וכל השנים על ידי הלל הנשיא[30], מחשש שאם לא כן יתבטלו כל המועדות[31]. י) הצלה ממעשה איסור, כגון שביהודה היו כונסים את האשה בשעת אירוסין, אף על פי שחופה מן התורה היא[32], כדי שלא תיבעל להגמון[33]. יא) הולכי דרכים[34]. יב) לצורך שבת, כגון דבר מאכל הנצרך לשבת ואין אחר[35], או כיבוס בגדים אחר תשעה באב בערב שבת מן המנחה ולמעלה[36], וכן לצורך יום טוב[37]. יג) דבר מאכל הנצרך לאורחים[38]. יד) טרדת המחשבה, בענינים שנצרכת בהם כוונה, כגון העומד במקום שהוא טרוד ולא יכול להתפלל בכוונה תפילה ארוכה[39], או כשלא יוכל לומר בכוונה את כל נוסח ברכת-המזון*[40]. טו) לצורך עני*[41] בדבר חשוב[42]. טז) מניעת צורך ביבום*[43]. יז) קטטה[44]. יח) לצורך זקן[45]. יט) לצורך חולה[46]. כ) מניעת עיגון[47]. כא) פועלים בשעת עבודתם, הנוטלים שכר מבעל הבית[48]. כב) מאכל או משקה שאדם רגיל בו ומחמת הרגלו נעשה כחייו תלויים בו[49]. כג) אין חוששים לאיסור בדבר שאין רואים בו ריעותא ("אחזוקי-איסורא-לא-מחזקינן*"), כגון שבשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק למצה ויוצא בה ידי חובת מצה[50]. כד) גזירת המלכות[51]. כה) בשכחה או אונס[52]. כו) משום כבוד הבריות[53]. כז) חשש יציאה לתרבות רעה[54]. כח) שעת בית המדרש ומקום צר לתלמידים[55]. כט) ביטול מצות עונה*[56].

הדינים

הדינים שבהם מקילים בשעת הדחק, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף בדיני תורה מקילים[57], ולדעתם, בשעת הדחק לולב היבש כשר[58]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהם דוקא דינים שמדרבנן[59], ולולב יבש, אינו כשר בשעת דחק אלא לסוברים שיבש פסול רק מדרבנן[60]. ויש מן האחרונים שכתבו שבדינים שהם מדרבנן, אפילו באיסורים שביסודם הם מן התורה, כגון איסור איש, מקילים בשעת הדחק[61].

כשנפסקה הלכה במפורש

כאשר נפסקה בתלמוד הלכה במפורש כדעת רבים, אין עושים כדעת היחיד אפילו בשעת הדחק[62]. וכתבו אחרונים, שבמקום שנחלקו ראשונים, והבאים אחריהם הסכימו כולם כדעה אחת, הרי זה נחשב כהכרעת הלכה ואין סומכים על דעת היחיד אפילו בשעת הדחק[63].

במקום שהשלחן ערוך והרמ"א הכריעו כדעה מסוימת, ולא נחלקו עליהם שאר פוסקים, יש מן האחרונים שכתבו שהרי זה כהכרעת הלכה ואין סומכים על היחיד בשעת הדחק[64]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כשהשלחן ערוך הכריע כדעה מסוימת, אין זה כהכרעת הלכה[65].

כשלא נאמר בתלמוד

בדין שלא נאמר בו בתלמוד שאפשר בשעת הדחק לסמוך על דעת המקילים, יש מן האחרונים שכתוב שאין לנו להקל בשעת הדחק[66], ומהם שכתבו שכאשר היחיד הסובר הוא גמיר וסביר ויודע להכריע דבריו בראיות ברורות, או כשכבר נהגו כדעת היחיד, מקילים אף כשלא נאמר כן בתלמוד[67]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף כשלא נאמר בתלמוד שאפשר לסמוך על היחיד בשעת הדחק, יכולים הפוסקים לומר כן[68].

במחלוקת ירושלמי והתוספתא

כשיש מחלוקת בין הירושלמי לתוספתא, והתוספתא מקילה, שהכלל הוא שהירושלמי עיקר[69], יש מן הראשונים שכתבו שבשעת הדחק מקילים כתוספתא[70]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בשעת הדחק אין להקל כתוספתא[71].

כשמעיקר הדין הלכה כיחיד

במקום שמעיקר הדין היה נראה כדברי היחיד אלא שנהגו להחמיר כרבים, יש מן האחרונים שכתבו שאף בדאורייתא בשעת הדחק מקילים כיחיד[72].

לסמוך על קטן מול גדול

כאשר נחלק קטן עם מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שבשעת הדחק והפסד מרובה סומכים על הקטן[73]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין סומכים על הקטן נגד מי שגדול ממנו אף לא בשעת הדחק והפסד מרובה[74].

כאשר עיקר המחלוקת היא בשעת הדחק

כאשר עיקר המחלוקת היא בשעת הדחק, כתבו אחרונים שאין להקל כדעת היחיד בשעת הדחק[75]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כשנחלקו בשעת הדחק, מקילים כדעת היחיד[76].

שעת הדחק כדיעבד

שעת הדחק, כתבו אחרונים שחשובה כדיעבד, וכל מה שמותר בדיעבד מותר בשעת הדחק לכתחילה[77].

צירוף של שתי קולות

צירוף של שתי קולות בשעת הדחק, כגון הרחקת חפיפה מהטבילה שמותרת בשעת הדחק[78], וטבילת נדה* ביום השמיני, שמותרת בשעת הדחק[79], וארעו שני הדברים יחד, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין מצרפים שתי קולות להקל[80]. ויש מן האחרונים שכתבו שמצרפים שתי קולות[81].

ביטול גזרת בי"ד קדום

בביטול גזרת בית דין קדום, שלא לשם סייג לדברי תורה, בשעת הדחק, כגון גזירת אכילת קטניות בפסח, שכל קהלות האשכנזים נהגו בה איסור מימים קדמונים[82], ואירעה שעת הדחק של רעבון וכדומה, נחלקו: יש אומרים שיש רשות לחכמי הדור להתיר בתורת הוראת שעה, אף על פי שאיננו כיום גדולים בחכמה ובמנין מחכמים הראשונים שאסרו[83], ויש אומרים שאפילו לצורך שעה אין כח בידינו להתיר מה שתיקנו ראשונים, אלא שמטעמים אחרים יש להתיר הקטניות בשעת הדחק[84].

על דין אין עניות במקום עשירות, שאין עושים במקדש דבר בצמצום אלא מתוך עושר ושררה, שלא נאמר בשעת הדחק, ולכן כלי שרת שניקב ואין כלי אחר מותר לכתחילה לתקנו על ידי סתימת הנקב, ע"ע אין עניות במקום עשירות[85].

על שימוש בחפץ בשעת הדחק לקבלה בתוכו, שהדין הוא שבטלה דעתו אצל כל אדם ואינו חשוב כלי קיבול מחמת שימוש זה, ע"ע כלים[86].

הערות שוליים

  1. עי' ברכות ט א, שבת מה א, עירובין מו א, גיטין יט א ועוד.
  2. עדיות פ"א מ"ה, לפי גי' האו"ז שבציון הבא, ולפנינו "ויסמוך עליו", ועי' תוספתא עדיות פ"א ה"ה.
  3. או"ז ח"ב סי' שו; עי' פי' הראב"ד עדיות שם.
  4. עי' ש"ך יו"ד סו"ס רמב פלפול בהנהגת הוראות איסור והיתר, שכתב: ושעת הדחק היינו דוקא במקום הפסד מרובה או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב או לעשיר לכבוד שבת ויום טוב או לכבוד אורחים, ולכאו' דבריו הם בלאו דוקא, שהרי הוזכרו מצבים נוספים של שעת הדחק, כמובא להלן.
  5. עי' גיטין יט א ורש"י שם. וע"ע גט ציונים 738, 787, 26 (השני), 110, 415, 431, 495, 534, 564, 599, וע' גט ישן ציון 44, וע' גט מקדם ציונים 11, 45, 67,
  6. יש"ש יבמות פי"ב סי' א, וע"ע חליצה ציון 85 (השני).
  7. עי' ברכות ט א ורי"ף שם (א א); רמב"ם ק"ש פ"א הי"ב; טוש"ע או"ח פט ח ורמ"א שם, ועי' משנ"ב ס"ק מא.
  8. רמ"א יו"ד קצט ג.
  9. עי' סנהדרין יב א ומאירי שם; רמב"ם קידוה"ח פ"ד הי"ג.
  10. עי' ברכות שם ורש"י ורי"ף שם.
  11. טוש"ע או"ח קכד ב, לענין להתפלל בקול רם והציבור מתפללים עמו עד לאחר האל הקדוש, וע"ע חזרת הש"ץ ציון 77.
  12. ע"ע ברכת הלבנה ציון 75.
  13. על אי סמיכת גאולה לתפילה בשעת הדחק, ע"ע ברכות ק"ש ציונים 232 ואילך, 277; על ברכת החמה שזמנה עד חצות בשעת הדחק, ע"ע ברכת החמה ציון 19; על תפילת הביננו כאשר יעבור זמן תפילה, ע"ע הביננו ציון 47.
  14. שבת מה א וריטב"א שם.
  15. ריטב"א שם.
  16. רעק"א שבת שם (שו"ת רעק"א סי' ס), בד' רש"י שם שפי' שעת הדחק, חשש סכנה, וא"א לומר כפשוטו, שא"כ אפי' איסור דאו' נדחה מפני סכנה.
  17. עי' נדרים מג א ותוס' שם ד"ה נותן לאחר.
  18. רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב; שו"ע יו"ד קיב ב.
  19. עי' תוס' חולין קו ב ד"ה נוטל.
  20. עי' פסחים מ א ורמב"ן ושא"ר שם; טוש"ע או"ח תנג ד. ועי' ציון 46.
  21. עי' מגילה יח ב ור"א מן ההר שם, וע"ע כתיבת סת"ם ציונים 970, 978 ואילך, לענין כתיבת סת"ם שלא מתוך הכתב בשעה"ד, וע' כתיבת סת"ם כסדרן ציון 11 ואילך לענין כתיבה שלא כסדרן בשעה"ד, וציון 69 לענין שלא כסדרן בסדר הפרשיות, וע' מגילת אסתר ציון 297 לענין קריאה במגילה שלא נכתבה מתוך הכתב, וציון 361 לענין קריאה במגילה שאין בה פרשיות פתוחות וסתומות כראוי,
  22. עי' סוכה לא א-ב; רמב"ם לולב פ"ח ה"א, ועי' ראב"ד שם; שו"ע או"ח תרמט ו, ועי' משנ"ב שאין נקרא שעה"ד אלא כשאין בכל העיר ד' מינים כשרים. וע"ע אתרוג ציון 26ב וציון 155. וע"ע הדס ציון 155 שדוקא כשאין בכל העיר חשוב שעת הדחק, וע' לולב ציון 158 ואילך לענין לולב פחות מג' טפחים, ושם פרק ט: בשעת הדחק (ציון 711 ואילך).
  23. דעת המתירים ברמ"א או"ח קמג ד.
  24. טוש"ע או"ח קפב ז ומשנ"ב שם ס"ק לב.
  25. ע"ע מים שלנו. שו"ע או"ח תנה ג, ועי' ב"ח שם שהתיר אף ללוש לכתחי' כשאין לו מים אחרים.
  26. על שכר מדינה כשאין יין לארבע-כוסות, ע"ע ציון 124, על נר שאינו של שעוה לבדיקת-חמץ, ע"ע ציון 162, על שימוש בסכין נקיה של נכרים לשחיטה, ע"ע בית השחיטה ציון 44, על שיעור ב' שערות לצורך קביעת גדלות, שבשעה"ד די באורך אצבע, ע"ע גדול ציון 102, על אמירת דבר שבקדושה כשאין לו לכסות ראשו, שיכסה ראשו בידו, ע"ע גלוי ראש ציון 74, על צירוף קטן למנין עשרה לאמירת דבר-שבקדושה, ע"ע ציונים 96, 110, על שימוש בכוס שבורה, כשאין שלמה, לכוס-של-ברכה, ע"ע ציון 383, ושם ציון 609 לתקן כוס פגומה במים כשאין יין,
  27. נדה ט ב, ועי' רש"י שם.
  28. נדה שם, ועי' רש"י שם ותוס' שם ו ב ד"ה בשעת הדחק; ש"ך יו"ד רמב. וע"ע בשולי גויים ציון 170, וע' הפסד מרובה פ"ב: בהכרעת הלכה, ציון 44 ואילך, ושם ציון 45 מראשונים שמפרשים ששעה"ד היינו כשיש הפסד מרובה.
  29. תוס' נדה ו ב ד"ה בשעת הדחק.
  30. ע"ע לוח השנה.
  31. ע"ע לוח השנה ציון 65. ריטב"א סוכה מג א.
  32. ע"ע חופה.
  33. ר"ן כתובות ז ב.
  34. מרדכי ברכות רמז רד. וע"ע בשר בחלב ציון 541, וע"ע יום הכניסה ציון 83 לענין דרכים מקולקלות.
  35. עי' אגודה זבחים צו ב בשם הר"ש; ש"ך יו"ד רמב. וע"ע בשולי גויים ציון 170.
  36. מאירי תענית ל ב.
  37. ט"ז או"ח תקב ס"ק ה; ש"ך יו"ד רמב.
  38. אגודה שם; תורץ חטאת כלל נה דין ב; ט"ז יו"ד צב ס"ק כב וש"ך שם ס"ק כט ויו"ד רמב. וע"ע הכנסת אורחים ציון 135 ואילך.
  39. טוש"ע או"ח קי א. וע"ע הביננו ציונים 36, 40.
  40. ע"ע ציון 349, ושם ציון 87 על שאינו יכול לומר את נוסח ברכת הזן.
  41. תו"ח וט"ז וש"ך שם שם ושם.
  42. ש"ך יו"ד רמב.
  43. פת"ש אהע"ז סדר הגט ס"ק מ בשם גט פשוט. וע"ע גט מקדם ציון 80, וע' גרושין ציון 465,
  44. לבוש או"ח שלט ד.
  45. רמ"א או"ח תסב ד, לענין לישה במי פירות בפסח.
  46. רמ"א שם.
  47. שו"ת ר"א מזרחי סי' נד, הובא בט"ז אהע"ז יז ס"ק י.
  48. שו"ע או"ח סי' קי ב, ומשנ"ב שם ס"ק י, לענין תפילת הביננו, ע"ע ציון 59.
  49. עי' ט"ז יו"ד רמג ס"ק ד לענין חדש בחו"לשיש לסמוך על המתירים, משום שבמדינות אלו חייו של אדם תלויים בשתית שכר שעורים ושיבולת שועל, ועי' ש"ך שם בנקה"כ שאסר, והוא לשיטתו שבאיסור דאו' אין מקילים בשעה"ד, עי' ציון 48.
  50. ע"ע אחזוקי איסורא לא מחזקינן ציון 16-17.
  51. ע"ע הואיל ציון 75 לענין ישראל שצריך לאפות לבני החיל ביו"ט שמותר לאפות להם.
  52. ע"ע השלמה ציון 119.
  53. ע"ע חפה, שאע"פ שאין כונסים לחופה בשבת, אם בערב שבת התעכבו עד הלילה ויש ביוש לחתן ולכלה אם לא יכנוס, שיש לסמוך על המתירים לכנוס לחופה בשבת משום כבוד הבריות, וע"ע חציצה ציון 40 לענין טבילת נדה בבגדיה בדיעבד כשעומדים שם בני אדם ולא יכולה להסיר בגדיה, וע"ע טבילה ציון 874, וע"ע מודר הנאה ציון 1233 לענין אמירת כל המהנה אינו מפסיד להאכיל את אשתו המודרת הנאה ממנו, כדי שלא תתבזה.
  54. ע"ע חשד; מראית עין ציון 842 ואילך, שאע"פ שהנטען על הפנויה לא ישאנה, כשיש חשש שתצא לתרבות רעה, ישאנה.
  55. ע"ע כתבי הקדש ציון 213, לענין ישיבה על מיטה שיש עליה ספרי קודש.
  56. ע"ע כתבי הקדש ציונים 325-326, לענין תה"מ בפני כתבי הקדש מודפסים שאל בכתב אשורי או שנדפסו ע"י גוי.
  57. עי' סוכה לא ב: אין שעת הדחק ראיה, וריטב"א שם; או"ז ח"ב סוכה סי' שו בענין הדס היבש; רמב"ם לולב פ"ח ה"א; רמ"א או"ח תרמט ו; תשו' הרשב"ש סי' תקיג (ב), בדעת שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנג, שאינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן; עי' ט"ז יו"ד סי' רצג ס"ק ד; תומת ישרים סי' רט; גט פשוט כללים סי' ו, והביא מאו"ז סוכה והעיר גם מברכות ט א כדאי הוא ר' שמעון כו' שאף בקריאת שמע דאורייתא אומרים כן, אלא שכ' לחלק בין חכמי התלמוד לפוסקים, עי' בסמוך. ועי' מבוא לס' שבת הארץ (ראי"ה קוק) פרק י שמחלק שלסוברים שיחיד ורבים הלכה כרבים הוא מה"ת מדין אחרי רבים להטות י"ל שבדאורייתא אין סומכים אף בשעה"ד על היחיד, אבל לסוברים שבמחלוקת שלא בבי"ד הלכה כרבים אינו מה"ת, סומכים בשעה"ד אף בדאורייתא על היחיד.
  58. רמב"ם לולב פ"ח ה"א, ע"פ סוכה לא ב.
  59. ראב"ד לולב פ"ח ה"א; ר"א מן ההר סוכה לא ב, בד' הרמב"ם שם; שו"ת הרשב"ש שם בשם אביו התשב"ץ ובשם הר"ן, ע"פ הסוגיא בערובין מו א; שו"ת מהר"ם אלשקר סי' כו; ש"ך יו"ד סו"ס רמב ובנקוה"כ סי' רצג; שו"ת הרד"ך סוף בית ג, והביאו הרמ"א בד"מ אהע"ז סי' קכז אות ג; עי' חזו"א יו"ד סי' קנ ס"ק יב. ועי' בארוכה בשד"ח כללים מערכת כ כלל קט. וע' שו"ת הרד"ך שם, שאע"פ שלענין ק"ש שהוא דאו' אמרו שכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, עי' ברכות ט א, שם הטעם משום שמתקיים דין התורה של "בשכבך".
  60. ר"א מן ההר שם בפי' הא', ובדעת הרמב"ם שם.
  61. שו"ת הרד"ך בית ג, בביאור הגמ' גיטין יט א לענין גט ונדה ו ב לענין פסול טהרות במעת לעת.
  62. עי' ערובין מו א ונדה ו ב וט ב; שו"ת הרד"ך בית ג.
  63. חזו"א יו"ד סי' קנ ס"ק ד.
  64. ב"ח חו"מ כה, הו"ד בש"ך יו"ד סו"ס רמב; חזו"א יו"ד סי' קנ ס"ק ד ד"ה והנה.
  65. תשו' חכ"צ סי' ק, הו"ד בחזו"א שם, ודחאם.
  66. שו"ת הרד"ך בית ג; גט פשוט כללים סי' ו בד' הראב"ד.
  67. שו"ת הרד"ך שם.
  68. גט פשוט שם, בד' האו"ז סוכה ח"ב סי' שו.
  69. ע"ע הלכה ציון 169.
  70. ראבי"ה פסחים עמ' 72, והובא בטור או"ח תנח.
  71. עי' תוס' ב"ב קמט ב ד"ה שייר; רא"ש יבמות פ"ו סי' יא ועי"ש בקרבן נתנאל, ועי' קרבן נתנאל פסחים פ"א אות טו שכ"ד הרי"ף; כ"מ מעשר שני פ"א ה"י בד' הרמב"ם; פר"ח או"ח סו"ס תנ.
  72. ערוה"ש יו"ד רמב ו; חזו"א יו"ד סי' קנ ס"ק ה.
  73. שו"ת הרשב"א ח"א רנג; רמ"א חו"מ כה ב; ש"ך יו"ד רמב בהנהגת הוראות באו"ה, ע"פ יבמות לו א בר"ל נגד ר' יוחנן וע"פ רב ורב יוחנן שהלכה כר' יוחנן שהיה קטן מרב.
  74. ב"ח חו"מ שם בד' הרשב"א שם, ושלא מצאנו בתלמוד שהקלו בשעת הדחק אלא ביחיד מול רבים, אבל לא בקטן מול גדול ממנו, ועי' ש"ך שבציון הקודם.
  75. חלקת מחוקק אהע"ז סי' יז ס"ק לא; בית שמואל שם ס"ק מז; שו"ע הרב בקו"א או"ח רסא ס"ק ג.
  76. ט"ז אהע"ז שם ס"ק טו, ושם הביא (נכדו המו"ל את הט"ז על השו"ע אהע"ז) באריכות הוכחות שאף כשעיקר המחלוקת היא בשעה"ד, מקילים כיחיד; שו"ת שארית יהודה בהוספות לסי' יב.
  77. טוש"ע יו"ד קצט ג בהרחקת חפיפה מטבילה; תורת חטאת כלל טז, והובא בט"ז יו"ד סי' צא ס"ק ב, לענין המתאכסן בבית נכרים להשתמש בכליהם בצונן; רמ"א בשו"ע או"ח תצח א בראיית סכין ביום טוב; שו"ת חכם צבי סי' קל בערוב תבשילין בדגים מלוחים; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קי במים שאין להם סוף, ושם ששעת הדחק עדיף מדיעבד; תפא"י למשניות פאה פ"ה מ"ב בתרומה בדבר שלא נגמרה מלאכתו; שו"ת ברכת אברהם (טריוויש) ח"א סי' סו, הו"ד ביד מלאכי כללי הדינים סי' תקפז; משפט כהן ריש מבוא השמש דף ל ב (מאמר ב פ"א); ברכ"י או"ח סי' ריג; שו"ת טוב עין סי' יח; חכ"צ סי' קל; שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' יז; לב חיים (פלאג'י) ח"ב סי' קכא וקמד; שו"ת שואל ונשאל ח"ה סי' עד. ועי' פת"ש יו"ד כג ו.
  78. ע"ע חפיפה 273.
  79. ע"ע טבילה ציון 503 ואילך וע' נדה
  80. ר"ת בתוס' נדה סז ב ד"ה משום ושו"ע יו"ד קצט ז. ועי' לח"מ יבום פ"ד הי"ז ושו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרפט, שאין מצרפים ב' קולות במקרה של בדיעבד (ושעה"ד כדיעבד).
  81. דעת תורה בפתיחה להל' שחיטה אות לו, ע"פ יבמות קד א ותוס' שם ד"ה אי מוק, לענין דיעבד. ועי' דרכי תשובה יו"ד סי' עג ס"ק לה. ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' טז שכ' שמ"מ קשה להקל נגד הלח"מ שם בשני איסורי לכתחילה. ועי' שו"ת מנחת משה יו"ד סי' ט - יג שהאריך להוכיח לא כהלח"מ, וכן האריך לדחות ד' הלח"מ בס' בית האוצר להר"י ענגיל כלל ו מכמ"ק.
  82. ע"ע חמץ פ"י: איסור קטניות, ציון 663 ואילך.
  83. שו"ת מהרי"מ מבריסק סי' יח.
  84. שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' כח ס"ק יז ואילך.
  85. ציון 16 ואילך.
  86. ציון 2094.