אנציקלופדיה תלמודית:תורה שבכתב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - חלק התורה שנמסר למשה רבנו מפי ה' לכתבו על הספר. =


מהותה ואופן מסירתה

הגדרתה

התורה שנמסרה למשה רבינו מפי ה', נחלקת לשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה[1]. תורה שבכתב היא חלק התורה שנמסרה למשה רבינו כדי לכתבה על ספר[2]. חלק זה בתורה נקרא בפי חכמים "מקרא"[3]. על חלק תורה-שבעל-פה, ע"ע.

נביאים וכתובים

נביאים וכתובים - הקרויים גם דברי-קבלה* - יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שבכלל תורה שבכתב הם[4], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין הם בכלל תורה שבכתב לכל דיניהם[5]. על ההיתר ללמוד תורה בשכר, אם בכלל זה נביאים וכתובים, ע"ע תלמוד תורה. אם יש בנביאים וכתובים את האיסור הנאמר על תורה שבכתב, שלא לקוראה על פה, עי' להלן: דיני קריאתה[6]. אם בנביאים וכתובים ישנו האיסור לקרוא חצי פסוק, עי להלן: דיני קריאתה[7].

כתיבתה על ידי משה

ספר התורה שבכתב כתבה משה רבינו כולה בכתב ידו[8] מפי הגבורה, הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב[9]. ונתן משה רבינו קודם שימות ספר אחד לכל שבט ושבט[10], וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' וגו'[11].

סדר כתיבתה

סדר כתיבת תורה שבכתב על ידי משה רבינו ע"ה נחלקו בו אמוראים: רבי יוחנן בשם רבי בנאה סובר שהתורה מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי[12], כלומר, כל פרשה שנאמרה למשה היה כותבה מיד לאחר אמירתה במגילה בפני עצמה[13], וקודם מיתתו, אחר שנאמרו לו כל הפרשיות כולן, תפר וחיבר את כל המגילות שכתב לספר שלם[14]. ריש לקיש סובר שהתורה חתומה ניתנה, שנאמר: לקוח את ספר התורה הזאת[15], כלומר, לדעה זו לא כתב משה מגילות בפני עצמן, אלא כתב את כל הפרשיות כסדרן בספר אחד[16], או שכתב את כל הספר כולו קודם מיתתו[17], או שבשעת מתן תורה כתב משה מספר בראשית עד הפרשה שעמד בה אז, ולאחר מכן כשנאמרו לו עוד פרשיות, הוסיף כל פרשה שנאמרה לו באותו הספר כפי הסדר שהם כתובים בתורה, אלא שלא נכתבה פרשה עד שנאמרו ונכתבו כבר כל הפרשיות שקדמו לה[18].[19]

לדעת הסוברים תורה מגילה נתנה[20], יש מן האחרונים שכתבו שאף לדעה זו לא נכתבו המגילות אלא למשה, אבל לא הועתקה שום מגלה לישראל עד שנשלמו כל המגלות[21]. ויש שכתבו שלדעה זו כל פרשה שכתבה משה, העתיקו ישראל מיד אותה הפרשה[22].

שמונה פסוקים אחרונים

שמונה פסוקים אחרונים שבספר תורה, שכתוב בהם מיתת משה, נחלקו בהם תנאים ואמוראים, יש סוברים שיהושע כתבן, שאי אפשר שמשה רבינו יכתוב את מיתתו[23]. ויש סוברים שמשה רבינו כתבן בדמע, שנאמר לקוח את ספר התורה הזה וגו'[24], וכל ספר תורה שחסר בו אפילו אות אחת פסול[25].

דיני כתיבתה

כתיבת מגילה

תורה שבכתב ישנם תנאים בצורת ואופן כתיבתה, ואסור לכותבה אלא באופנים שניתנה להיכתב בה[26]. לפיכך אין כותבים בה אלא דבר שלם, ונחלקו תנאים בדבר, לדעת חכמים אסור לכתוב מגילות מגילות[27], ואפילו לדעת הסוברים שתורה מגילה מגילה נתנה[28], משום שלאחר שדיבק משה את המגילות הרי הן ספר אחד ואסור לכתוב חלק ממנו[29], אלא אם כן דעתו להשלימה[30], אבל מותר לכתוב חומש שלם[31]. ולדעת רבי יהודה מותר לכתוב פרשת בראשית כולה, עד עניין המבול, וכן חומש ויקרא מתחילתו עד הפסוק ויהי בימי השמיני וגו'[32] - שהוא סוף ציווי הקרבנות[33] - שכל אלו הן עניין שלם בפני עצמו[34].

בשביל ללמד התינוקות

לדעת הסוברים שאין כותבים מגילות מגילות, אין כותבים מגילה לתינוק כדי ללמדו[35], ויש מן הראשונים שכתבו שמותר לכתוב מגילה לתינוק[36], משום עת-לעשות-לה'* הפרו תורתך[37], שאי אפשר לכל אדם לכתוב חומש שלם כדי ללמד התינוקות[38].

ספרי נביאים והפטרות

ספרי נביאים הם בכלל האיסור שלא לכתוב מהם חלקים אלא את הספר כולו[39], ועל כן כתיבת ההפטרות[40] לבדם על ספר, אסורה[41], אך בדורות אחרונים התירו חכמים לעשות כן משום עת לעשות לה' הפרו תורתך[42]. שאי אפשר לכל ציבור וציבור לכתוב נביאים שלמים[43].

אופנים המותרים

כתיבת חלק מפרשה מותרת כשכותב רק את ראשי התיבות[44], ואפילו כשכותב את התיבה של תחילת כל פסוק בשלמותה ורק את המשך הפסוק כותב בראשי תיבות[45]. ויש מן הראשונים שכתבו שמותר לכתוב אף כאשר כותב את כל האותיות שבפרשה, אלא שכותבם מפוזרים[46]. ויש מן הראשונים שכתבו שמותר לכתוב מגילה שלמה כאשר כותב רק עד שלוש תיבות בשורה אחת[47].

כתיבה בשאר לשונות

הלשון בה ניתן לכתוב את התורה שבכתב, נחלקו בה תנאים: לדעת חכמים מותר לכתוב ספרים בכל לשון[48], מלבד ממגילת אסתר שנאמר בה ככתבם וכלשונם[49], ועל כן אסור לכתבה אלא באשורית ולשון הקודש[50]. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אסור לכתבה בשאר לשונות שאינן לשון הקודש, אלא בלשון יוונית[51], והטעם שהתירו יוונית יותר משאר לשונות, משום שנאמר: ואמר יפת אלוקים ליפת וישכן באהלי שם[52], יפיותו של יפת - היא לשון יוון היפה בכל לשונות בני יפת[53] - תהא באהלי שם[54]. לדעת רבי יהודה בדעת רבן שמעון בן גמליאל, אף בלשון יוונית לא התירו אלא לכתוב ספר התורה, אבל נביאים וכתובים, אינן נכתבים אלא אשורית ובלשון הקודש[55]. הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שלא הותר לכתוב ספרים אלא בלשון יוונית[56], וכתבו ראשונים שמאחר ונשתקע לשון יוונית מן העולם, אין כותבים ספרים אלא באשורית[57].

על תיבות שנכתבות שדינן להיכתב בכתיב מלא או בכתיב חסר, ע"ע חסרות ויתרות. על תיבות שנקראות שלא כדרך שהן נכתבות, ע"ע קרי וכתיב.

דיני קריאתה

למידתה

תורה שבכתב מותר ללמדה בשכר, שאף על פי שאסור ליטול שכר על המצוה[58], לימוד תורה שבכתב מותר[59], ונחלקו אמוראים בדבר, רבי יוחנן סובר שהוא משום שיכול המלמד ליטול שכרו על פיסוק הטעמים[60]. ורב סובר שהלכה זו נאמרה בתורה שבכתב משום שרגילים ללמדה לקטנים, ועל כן מותר ליטול על לימודם שכר על ששומרם בשעת הלימוד[61]. וכשם שהאדם מצווה ללמוד תורה בעצמו[62], כך מחויב הוא ללמד תורה שבכתב לבנו[63], שנאמר: ולמדתם אתם את בניכם[64]. על פרטי דינים אלו, ועל החילוקים בהם בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ע"ע תלמוד תורה.

האיסור לקרות על פה

דברי תורה שבכתב, אסור לקרותם על פה[65], וכן דרש רבי יהודה בר נחמני, ממה שנאמר, כתוב לך את הדברים האלה[66] - משמע שהתורה נכתבה[67] - ושוב אמר הכתוב, כי על פי הדברים האלה - ומשמע שהתורה נמסרה בעל פה ולא נכתבה[68] - הא כיצד, אלא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב[69]. ואפילו תיבה אחת - או אות אחת[70] - אסור לקרות על פה[71]. ויש מן הראשונים שכתבו שדרשה זו היא אסמכתא*, ואיסור הקריאה על פה אינו אלא מדרבנן[72]. ויש מן הראשונים שכתבו שדין זה אינו איסור גמור, אלא שמצוה מן המובחר לכתחילה היא ללמוד את תורה שבכתב מתוך הכתב[73].

טעם האיסור

בטעם האיסור כתבו ראשונים ואחרונים מספר טעמים: יש מן הראשונים שכתב שהוא משום שבעל פה אי אפשר לדרוש בהם את הדרשות הנדרשות מתוך הכתב, כגון חסרות ויתירות[74]. ויש מן הראשונים שכתב משום שבאמירה על פה אפשר שיטעה[75]. ויש מן הראשונים שכתבו - לפי פירושם בירושלמי שהאיסור הוא רק כשהוא קורא מתוך הספר שלפניו[76] - שהטעם הוא שאם יחסיר מהכתוב יאמרו שחסר בספר שלפניו[77]. ויש מן הראשונים שכתבו - לדעתם שהאיסור הוא מדרבנן[78] - שאם היה מותר לקרות על פה, היו נמנעים מלכתוב ספרים[79]. ויש מן האחרונים שכתבו שמכיון שנתנה התורה בכתב, צריך שינהג בה כעין נתינתה וילמדה מתוך הכתב[80].

נביאים וכתובים

נביאים וכתובים, יש מן הראשונים שכתבו שאף הם בכלל האיסור לקרותם על פה[81], שכל תורה שדינה להיכתב, דינה שאסורה לקרות על פה[82]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין האיסור בנביאים וכתובים[83], שהם לא היו עדיין בשעה שנאמר הכתוב כי על פי הדברים האלה[84].

קריאה השגורה

הייתה הקריאה שגורה בפי הכל, יש מן הראשונים שכתבו להתיר לקרותה בעל פה[85]. הייתה הקריאה שגורה בפיו, יש מן הראשונים שכתבו להתיר[86], מהם שכתבו כן לשיטתם, שאיסור הקריאה על פה הוא משום שמא יטעה[87]. ויש מן הראשונים שכתבו שאם אין הקריאה שגורה בפי הכל, אסור לקרותה על פה אף על פי שהיא שגורה בפיו[88], אלא אם כן הייתה שעת הדחק[89].

פרשיות שחובה לקרותם

פרשיות שיש חובה או מצוה לקרותם, כגון קריאת שמע ופרשת הקרבנות, וכן ברכת כהנים שהכהנים מצווים לאמרם, יש מן הראשונים שכתבו שאין איסור לקוראם כלל, אף כשאינו קוראם לשם חובה, ועל כן כל אדם יכול לקרות קריאת שמע או לומר פרשת ברכת כהנים בתפילה כמה פעמים שירצה[90].

פסוקים הנאמרים בתפילה

פסוקים רבים נאמרים בתוך התפילה, כגון "מי כמוך באלים ה'" "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ואין חוששים משום האיסור לקרות בעל פה אף לדעת הסוברים שבקריאה כזו יש משום אסור זה[91], וכתבו ראשונים, שפסוקים הנאמרים דרך תפילה והודאה אינם בכלל האיסור[92], ומטעם זה מותר לקרוא את ההלל בעל פה[93].

פרשיות הנאמרות בתפילה

פרשיות הנאמרות כל יום, כגון פרשת הקרבנות וברכת כהנים וכדומה - לדעת הסוברים שיש בקריאה כזו משום איסור קריאה על פה[94] - יש ראשונים שכתבו שמשום עת-לעשות-לה'* הפרו תורתך[95] התירו לעשות כן[96], שאי אפשר לכל אדם להביא ספר כל בוקר כדי לקרות הפרשה מתוך הכתב[97]. ויש שכתבו על פי הירושלמי[98], שפרשיות העוסקות בעבודת היום, אין בהם משום האיסור[99].

תרגום

קריאת תרגום התורה והכתובים, יש מן הראשונים שכתבו שאין היא בכלל האיסור של קריאה על פה[100].

קרי וכתיב

תיבות שנקראות שלא ככתיבתן, אף שנקראות על פה, הלכה הוא למשה מסיני שצריך לקרותן כך, ועל כן אין בזה איסור של קריאה על פה[101]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף תיבות אלו צריך לקרותן מתוך הכתב, אלא שכך היא ההלכה שיראה את הנכתב ויקרא אותו באופן אחר מהכתוב[102].

תנאים באיסור

איסור הקריאה על פה, רבים מן הראשונים סוברים שהוא אינו אלא כשהוא קורא באופן מסוים: (א) יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין האיסור אלא כשהוא בא להוציא אחרים ידי חובתו, אבל בקריאה לעצמו מותר[103]. ובטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו - לדעתם שהאיסור הוא מדרבנן, וטעמו הוא כדי שלא יתייאשו מלכתוב ספרי תורה וכן כדי שלא יאמרו עמי הארצות שהדברים הנקראים אינם כתובים בספר[104] - שדי היה לחכמים לגזור על הקריאה שמוציאים בה את הרבים ידי חובתם, ולא הוצרכו לגזור אף על הקריאה לעצמו[105]. (ב) ויש מן הראשונים שכתבו בשם ירושלמי[106], שאין זה אלא כשהוא קורא בספר התורה, שאם יחסיר בקריאתו יאמרו שחסר בספר שלפניו, אבל מותר לקרות פרשיות בעל פה[107]. (ג) ויש מן הראשונים שכתבו שאין זה אלא כשהוא קורא בטעמים[108]. (ד) ויש מן האחרונים שכתבו שאין זה אלא בקורא פרשיות שמחויב לקרותם, אבל קריאה של רשות אינה בכלל איסור זה[109].

עבר וקרא על פה

קראם בעל פה, יש מן הראשונים שצדדו שאף על פי שאסור לעשות כן לכתחילה, יצא בכך ידי חובת קריאת-התורה*[110].

קריאה מתוך ספרים שנכתבו שלא כהלכה

ספרים שנכתבו באופן שאסור לכותבם כך, כגון שנכתבו בשאר לשונות, לדעת הסוברים שאין כותבים אותם אלא בלשון הקודש[111], או שכתבו רק עניין בלתי שלם באופן האסור [112], אסור לקרות מתוכם[113]. ויש מן הראשונים שביארו טעם האיסור, משום שהקריאה מתוך ספר שלא נכתב כהלכה הוא כקריאה על פה[114].

סומא

סומא מותר לקרות על פה, שאין לך "עת לעשות לה'" גדול מזה, שאין הוא יכול ללמוד מתוך הכתב[115].

קריאת חצי פסוק

כל פסוק שבתורה שאמרו משה כפסוק אחד שלם, אסור להפסיק בקריאתו אלא צריך לקרוא את כולו[116]. ויש מן הראשונים סוברים שאף בנביאים וכתובים כן[117]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף שבנביאים אסור לקרוא חצי פסוק, בכתובים מותר[118]. על קריאת חצי פסוק במקום שאי אפשר לקרוא פסוק שלם, כגון בקריאת התורה שצריך כל עולה לקרוא ג' פסוקים, ולא נותרו לב' העולים אלא ה' פסוקים, שנחלקו אמוראים אם מותר לקרוא חצי פסוק בשביל להשלים מנין הפסוקים, ע"ע קריאת התורה.

דרך בקשה

חצאי פסוקים הנאמרים בתוך התפילה, כתבו אחרונים שאין בהם משום איסור קריאת חצי פסוק, משום שהם נאמרים דרך תפילה ובקשה[119].

למידתה בלילה

תורה שבכתב, יש מן הראשונים שכתבו שצריך להתעסק בה ביום ובתורה שבעל פה בלילה, כל אחת לפי עניינה, שכן אמרו חכמים שכל אותן ארבעים יום שעמד משה בהר, היה קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה[120].

האמונה בה

חיוב האמונה בה

הכופר בתורה ואומר שאין היא מן השמים, הרי זה מין* ואין לו חלק לעולם הבא[121], ואפילו אומר שכל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו[122]. ואמונה זו היא מעיקרי התורה[123]. על פרטי חיוב האמונה בתורה ודין הכופר בה, ע"ע אפיקורוס וע' מין וע' עקרים.

הערות שוליים

  1. שבת לא א; פסיקתא דר"כ פיס' י וטו; תנחומא עקב סי' י וראה סי' יד; שוח"ט מזמור כב; במדבר רבה נשא פרשה יד סי' י ושה"ש רבה פרשה א.
  2. רמב"ם בהקדמה ליד החזקה
  3. ברכות ה א: תורה זו מקרא וכו' וקידושין ל א: מקרא זו תורה ועוד הרבה מקומות.
  4. עי' רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"ב, ועי' עבודת המלך שציין לסנהדרין קא א: אם בעלי מקרא הן, יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים; עי' טור יו"ד סי' רמו. ועי' רמב"ם שם ה"ז וב"ח יו"ד סי' רמ"ה ד"ה היה מנהג ופרישה שם וט"ז שם ס"ק ב ובארות המים ואור יקרות ובן ידיד וחידושי מים חיים ובן ידיד ומקראי קדש ומעשה רוקח ומרכבת המשנה ונחל איתן וקובץ על יד ושלמי תודה ושם יוסף וארבעה טורי אבן וספר קובץ על הרמב"ם שם, אבל עי', ועי' סוכת דוד שדייק כן מברכות ה א, עי' ציון 3, ועי' בני חיי שם, שגם לדבריו, "תורה שבכתב" סתם יש בכללה נביאים וכתובים, ועי' אמת ליעקב (קמינצקי) במבוא ללימודי המקרא.
  5. עי' רש"י קידושין ל א בביאור דברי רבא שם שאמר מקרא זו תורה; עי' ר"ן שם; עי' קיצור פסקי הרא"ש שם פ"א סי' מג. ועי' באר המלך ובני חיי וסוכת דוד בדעת הרמב"ם שם ה"ז, ועי' ציון 4.
  6. ציון 81 ואילך.
  7. ציון 115 ואילך.
  8. ב"ב יד, ב וטו א, ומנחות ל א, ועי' דברים לא, כד: ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר וגו'. עי' רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה וליד החזקה ורמב"ן בהקדמה לספר בראשית. ועי' רמב"ן שם שלכן כתובה התורה בגוף שלישי, שאינה דברי משה, אלא משה הוא כשלישי המדבר וככותב מה שנאמר לו.
  9. ב"ב טו א ומנחות שם.
  10. דברים רבה פ"ט אות ט; רמב"ם שם ושם.
  11. דברים שם כו. רמב"ם שם ושם.
  12. תהילים מ, ח. גיטין ס א. ועי' רבינו בחיי בראשית כד כב שכתב שחז"ל דרשו שתורה מגילה נתנה מדברים כח סט: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו' מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב", וצ"ע מקורו.
  13. רש"י גיטין שם ד"ה מגילה; מאירי גיטין שם ד"ה ספר הפטרות; חזקוני שמות לד לב. ועי' שו"ת חת"ס יו"ד ח"ב סי' ר"ס, שאין הכוונה בפרשיות חלוקת הפרשיות הפתוחות והסתומות שלנו, אלא חלוקה אחרת, כגון כל פרשיית הקרבנות חשובה פרשה אחת.
  14. רש"י שם; חזקוני שם.
  15. דברים לא כו. גיטין שם.
  16. עי' רש"י ותוספות גיטין שם, ועי' בציונים הבאים.
  17. רש"י שם ד"ה חתומה; רמב"ם בהקדמה ליד החזקה ולפירוש המשנה; רמב"ן בהקדמה לספר בראשית; עי' רשב"א גיטין שם בשם הר"א אב"ד; מאירי גיטין שם.
  18. תוס' גיטין שם; תוס' הרא"ש גיטין שם. עי"ש שכתבו כן ע"פ רש"י בפי' החומש שמות כד ז בפסוק "ויקח את ספר הברית וגו'", אך לכאורה רש"י עצמו שם מפרש כדעת הסוברים שתורה מגילה נתנה, שהרי כתב שכתב משה בספר הברית גם המצוות שנכתבו במרה, ועי' בפי' הרא"ם על רש"י שם.
  19. עי' רש"י שמות כד ז,
  20. עי' ציון 12.
  21. בית אלוקים שער היסודות פכ"ה.
  22. שו"ת כת"ס יו"ד סי' קכט.
  23. ב"ב טו א ומנחות ל א: ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה.
  24. דברים לא כו.
  25. ב"ב ומנחות שם: ר' שמעון.
  26. עי' ציונים הבאים.
  27. גיטין ס א.
  28. עי' ציון 15.
  29. גיטין שם.
  30. ברייתא שם; מס' סופרים פ"ה הי"א.
  31. רמב"ם הל' ס"ת פ"ז הי"ד;
  32. ויקרא ט א. גיטין שם; מס' סופרים שם.
  33. רש"י שם; מאירי שם.
  34. מאירי שם. ועי' רש"י שם ד"ה כתוב עלי, שמשמע שכמו"כ מותר לכתוב כל עניין נוח בפני עצמו וכן כל עניין אברהם.
  35. רבה גיטין ס א; רמב"ם הל' ס"ת פ"ז הי"ד.
  36. רי"ף שם; מאירי שם.
  37. תהילים קיט קכו.
  38. מאירי שם.
  39. עי' ציונים הבאים.
  40. ע"ע הפטרה.
  41. גיטין ס: דהא לא ניתן להיכתב, ורש"י שם בביאורה.
  42. גמ' שם.
  43. רש"י שם.
  44. רש"י בפירוש הגמ' גיטין ס א: באלף בית.
  45. רש"י שם בפירוש הגמ' שם: לסירוגין.
  46. ריטב"א שם בביאור דברי הגמ' שם: באלף בית, ולא פירש מה הכוונה שם "לסירוגין".
  47. רמב"ם הל' ס"ת פ"ז הי"ד.
  48. משנה מגילה ח ב.
  49. אסתר ח ט.
  50. מגילה ט א.
  51. משנה שם.
  52. בראשית ט כז.
  53. רש"י מגילה ט ב.
  54. רבי יוחנן במגילה ט ב וכפי שפירשו ר' חייא בר אבא. ועי' טו"א שם ח ב אם לפירוש זה הוא אסמכתא בעלמא או מן התורה.
  55. ברייתא מגילה ט א.
  56. מגילה ט ב; רמב"ם הל' ס"ת פ"א הי"ט.
  57. רמב"ם שם.
  58. עי' בכורות כט א, ושם למדוהו מהפסוק.
  59. נדרים לז א; רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ז; טוש"ע #
  60. שם.
  61. שם.
  62. ע"ע תלמוד תורה.
  63. קידושין כט א, ושם ל א מבואר שהחיוב הוא על תורה שבכתב, וע"ע תורה שבעל פה שיש סוברים שגם בה יש חיוב ללמד הבן.
  64. דברים יא יט. שם ע"ב.
  65. גיטין ס ב ותמורה יד ב; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א.
  66. שמות לד כז,
  67. רש"י גיטין ס, ב ד"ה כתיב.
  68. רש"י שם ד"ה וכתיב.
  69. גיטין ותמורה שם.
  70. שו"ת הרשב"א ח"ז סי' שסא.
  71. רמב"ם תפילה פי"ב ה"ח.
  72. יראים סי' רסח, ועי' ציון 105 שביאר לפ"ז טעם מדוע האיסור הוא רק במקום שמוציא את הרבים יד"ח.
  73. תוס' ישנים יומא ע ב ד"ה ובעשור, עי"ש שביאר לפי זה מדוע הכהן הגדול קורא על פה. ועי' מרדכי גיטין ס א רמז תז שכשאי אפשר באופן אחר יכול לקרות על פה, ועי' ציון 89.
  74. ריטב"א גיטין ס, ב בשם רבו; ר"ן על הרי"ף מגילה כד א ד"ה אמר ליה; בית יוסף או"ח סי' מט.
  75. תוס' רי"ד מגילה יז, א ד"ה הקורא;
  76. עי' ציון 107.
  77. אבודרהם סדר שחרית; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלה #לבדוק ציון הנ"ל מי כותב רק את הדין ומי את הטעם#; יראים סי' רסח, עי"ש שכתב כן לפי דעתו שהאיסור הוא מדרבנן, עי' להלן.
  78. עי' ציון 72.
  79. יראים סי' רסח, ועי' ציון 104 שביאר לפי זה הטעם שאין האיסור אלא כשקוראים להוציא את הרבים יד"ח.
  80. שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלה, ועי' ציונים 103 ואילך, 109.
  81. רבינו גרשום תמורה יד ב. ועי' חידושי הגרי"ז שם בטעם
  82. חידושי הגרי"ז שם.
  83. תוס' תמורה יד ב ד"ה דברים בתירוצם הראשון, ועי' ערוך השולחן או"ח סי' מט שפירש בדברי התוס', שרק חומש אסור משום שהוא עיקר הלימוד, וצ"ע.
  84. חידושי הגרי"ז שם.
  85. עי' מרדכי גיטין סי' תז בשם ר"ת: הני מגרס גריסן, אך לא פירש אם מספיק שהוא גרס או צריך שיהיה גרוס בפי הכל, ועי' ערוך השולחן או"ח סי' מט שהביא בשמו שההיתר הוא כשגרוס בפי הכל; עי' כל בו סי' יג: הואיל והן שגורין אין לחוש; אבודרהם סוף ברכות השחר בשם "יש מתרצים"; טור או"ח סי' מט בשם רבי חיים דודו. ועי' בציון 86.
  86. תוס' רי"ד מגילה יז, א ד"ה הקורא; אורחות חיים דיני מאה ברכות בשם י"א. ועי' או"ח שם שהביא לזה ראיה ממגילה יח, ב. #לעי' או"ז ח"א סי' תקמה, שו"ת מהר"ם (ד"פ) סי' שיג, ראבי"ה שם, שו"ע מט, א. ועי' פר"ח וב"ח ומג"א ס"ק א ומשנ"ב ס"ק ז, אם יש לסמוך על זה להלכה אף להוציא את הרבים ידי חובתן#.
  87. תוס' רי"ד שם, עי' ציון 74.
  88. או"ז ח"א הל' תפילין סי' תקמה בשם ר"ת.
  89. או"ז שם, עי"ש שפי' בזה את הטעם ביומא ע א שהותר לכה"ג לקרות על פה, ועי' מרדכי גיטין ס א רמז תז.
  90. רבינו יונה ברכות י ב בשם רבי שלמה מן ההר, הובא בכל בו סי' יג בשם 'חידושים של מסכת ברכות'; אורחות חיים דיני מאה ברכות; ב"י סי' מט בשם ר"י שם; חרדים פ"ב מ"ע התלויה בעינים. ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קעה שכ' שהוא הנכון שבטעמים בהיתר קריאת הפרשיות בתפילה.
  91. עי' להלן: תנאים באיסור, שלפי דעות הראשונים המובאים שם, אין קריאה כזו בכלל האיסור.
  92. תוס' ישנים יומא ע א ד"ה ובעשור; ריטב"א יומא ע א, ועי' ציון 103; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלה.
  93. תוס' ישנים שם, עי"ש שהביא מסוכה לח ב, שבהלל מוציאים את הרבים ידי חובתם, ובאופן זה גם לדעות החולקים אסור לקרות בעל פה, עי' ציון 103.
  94. עי' להלן: תנאים באיסור, שלפי דעות הראשונים המובאים שם, אין קריאה כזו בכלל האיסור.
  95. תהילים קיט קכו.
  96. אורחות חיים דיני מאה ברכות, ועי"ש במהדו' אור עציון תוספת מכת"י בשם הר"י בר יקר כעי"ז; ב"י או"ח סי' מט, ועי"ש שהביא כן בשם הכל בו, אך אינו לפנינו. #אשכול ה ב; ראב"ן סי' מב בראבי"ה ח"ג הל' תענית סי' תתעח#.
  97. אורחות חיים שם; ב"י שם.
  98. יומא פ"ה ה"א.
  99. תוס' ישנים יומא ע, א ד"ה ובעשור בשם ריב"א, ועי"ש שכ"כ גם על פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, אבל כתב גם שהן תפילות ושבח למקום.
  100. תוס' שבת קטו א ד"ה לא וב"ק ג ב ד"ה כדמתרגם.
  101. שו"ת הרשב"א ח"ז סי' שסא.
  102. שו"ת אגרות משה ח"א סי' לב.
  103. תוס' תמורה יד ב ד"ה דברים בתירוצם השני; תוס' ישנים יומא ע ב ד"ה ובעשור; תשב"ץ קטן סי' קפה, ועי' להלן שכמה ראשונים הביאוהו בשם הר"פ; יראים סי' רסח; כל בו סי' י"ג בשם הר"ף, עי"ש שכתב 'כדמפרש בתוספתא'; אורחות חיים דיני מאה ברכות בשם הר"ף, ועי' מה שהביא שם בשם הרשב"א בתשובה; אבודרהם סוף ברכות השחר בשם הרי"ף (נדצ"ל הר"ף) והרא"ש; טור או"ח סי' מט בשם הרא"ש; ב"י שם; ערוך השולחן או"ח שם ס"ג# עי"ש שציין לזוהר ויקהל רו ב#. #תוס' ישנים יומא ע, א ד"ה ובעשור, יראים סי' קכח, שו"ת מהר"ם לבוב סי' תלז בשם רבו, רא"ש בתוספותיו יומא סח, ב ד"ה ובעשור ובטור בשמו, ב"ח או"ח שם ד"ה והחילוק, בהגר"א שם ס"ק ב, פר"ח שם, עטרת זקנים שם ס"ק א# ועי' יראים וערוך השולחן שם שהביאו לזה ראיה מתענית כח, א: וכי יחיד יכול לקרות ד"ת בע"פ בציבור. ועי' ריטב"א יומא ע א, שהביא ירושלמי זה, אבל כתב שמסתבר שאף הקורא לשם לימוד הוא בכלל האיסור.
  104. עי' ציון 72, על הדעה שהאיסור הוא מדרבנן, וציון 79 על טעם הדבר.
  105. יראים שם.
  106. עי' ירושלמי יומא פ"א ה"ז#, ועי' ריטב"א יומא ע, ב ד"ה לפי#.
  107. כל בו סי' יג; אורחות חיים דיני מאה ברכות; אבודרהם סוף ברכות השחר; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלה, ועי"ש שכ' שממה שהבבלי סתם משמע שאינו סובר טעם זה, אך אעפ"כ הוא אינו מוחה בסומכים על כך, ועי' ציון 109#; ב"י או"ח סי' מט בשם הכל בו שם. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"א #.
  108. כל בו סי' יג; אורחות חיים דיני מאה ברכות; ב"י או"ח סי' מט בשם הכל בו שם. ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קעה שדחה טעם זה.
  109. שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלה שראה שאומרים כן לתת טעם לפסוקים שאומרים בתפילה, ועי"ש שכתב שלא משמע כן, אך אעפ"כ הוא אינו מוחה בסומכים על כך, ועי' ציון 92.
  110. תוס' רי"ד מגילה יז, א ד"ה הקורא; #עי' ארעא דרבנן סי' קסב, שתלה את זה אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.
  111. עי' ציון 51 ואילך.
  112. עי' ציון 27 ואילך.
  113. שבת קטו א: לא ניתנו לקרות בהן, ורש"י שם בביאורו וגיטין ס א: האי ספרא דאפטרתא וכו'.
  114. הר' פורת בתוס' שבת שם ד"ה לא בביאור דברי רש"י שם, ועי"ש בתוס' שהק' עליו; ריטב"א גיטין שם.
  115. תוס' ב"ק ג ב ד"ה כדמתרגם; ערוך השולחן או"ח סי' מט.
  116. תענית כז ב ומגילה כב א.
  117. תוס' שם סוכה לח ב ד"ה הוא הובא במג"א סי' תכב ס"ק ח; חיי אדם כלל ה ס"ב.
  118. מג"א שם בשם כל בו. ועי' נשמת אדם שם שבתחילה הוכיח ממה שאומרים בר"ה בשופרות "ה' צבאות יגן עליהם" והוא חצי פסוק, ומוכח שאף בנביאים מותר, אך נראה שבסוף דבריו דוחה זה, ומה שהביא מהאר"י והמקובלים, שכתבו לומר שיר של פגעים (מזמור צ"א שבתהילים) עד תיבות ה' מחסי, זה אינו ראיה אלא שבכתובים מותר ולא בנביאים. ועי' מו"ק סי' נא.
  119. מג"א תחילת סי' רפ"ב, ועי"ש שציין לטור או"ח סי' מ"ט, וצ"ע כוונתו, ועוד ציין לדבריו בסי' תכ"ב ס"ח, וצ"ע שמהתוס' שהביא שם משמע שלא כדבריו; נשמת אדם שם; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנט.
  120. פרקי דרבי אליעזר פמ"ו. ריקאנטי פרשת יתרו ד"ה ודע.
  121. משנה סנהדרין צ א; רמב"ם פיהמ"ש סנהדרין שם: היסוד השמיני, ותשובה פ"ג ה"ו וח.
  122. סנהדרין צט א; רמב"ם שם ושם.
  123. פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א: היסוד השמיני; העיקרים מאמר ראשון פ"ג ופ"י; עקידת יצחק שער סז (בתחילתו) ושם פ"ד; של"ה שער האותיות אות א.