אנציקלופדיה תלמודית:תורה שבעל פה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - חלק התורה שנמסר למשה רבינו שלא לכותבו אלא ללמדו לבני ישראל על פה.

מהותה

מהותה

התורה שנמסרה למשה רבינו מפי ה', נחלקת לשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה[1]. תורה שבעל פה היא חלק התורה שנמסר למשה רבינו עליו השלום שלא לכתבו על הספר, אלא למוסרו על פה לישראל[2]. על חלק התורה שבכתב, ע"ע תורה שבכתב.

פירוש התורה

תורה שבעל פה היא פירוש התורה שבכתב, ופירוש זה נמסר למשה רבינו בסיני, שהיה מלמדו הקדוש ברוך הוא את המקרא ומפרש לו את פירושו ואת כל הכלול באותו המקרא, וכן בכל מצוה ומצוה[3], שנאמר: ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה, ופירשו חכמים, תורה זו תורה שבכתב, מצוה זה פירושה, ונצטוינו לעשות את התורה על פי המצוה[4].

דינים והלכות

בכלל תורה שבעל פה, כל הדינים וההלכות שהן מן התורה, בין אלו שיש להם רמז בכתוב על ידי אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, ובין אלו שנאמרו למשה בסיני שאין להם רמז בתורה שבכתב[5].

תקנות חכמים

ועוד בכלל תורה שבעל פה, גזירות שגזרו חכמים שבכל דור לעשות סייג לתורה, וכן תקנות שקבעו חכמים להעמיד העניינים שבין אדם לחברו או להעמדת הדת על תילה[6].

לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל[7].

מסירתה לישראל

מסירת משה

סדר מסירת המשנה - שהיא תורה שבעל פה[8] - לישראל כך היה, נכנס אהרן למשה ושנה לו משה פירקו, נכנסו בניו של משה ושנה להם משה פירקם, נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן, נכנסו כל העם ושנה להם משה פירקם, הלך משה, ושנה להם אהרן פירקם, הלך אהרן ושנו להם בניו פירקם, הלכו בניו ושנו להם הזקנים פירקן[9], והיה אומר להם המקרא עם פירושו והלכותיו, את המקרא כתבו במגילות ואת הפירוש וההלכות שקבלו היו משננים וזוכרים אותו על פה[10]. ולסוף ארבעים שנה, מראש חודש שבט עד ז' באדר, כל מי ששמע ממשה איזה קבלה ושכחה, או מי שהסתפקה לו איזה שאלה, היה הולך למשה, ובאותו הזמן ביררו מפיו הקבלה ולמדו הפירושים[11].

הלשון בה נאמרה

הלשון בה למד משה רבינו את התורה לישראל, יש מן הראשונים שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת חכמים תורה בלשון הקודש נאמרה[12], כלומר שמשה למדה לישראל רק בלשון הקודש, ולדעת רבי תורה בכל לשון נאמרה, כלומר שמשה למדה לישראל בכל לשון, שהיו ביניהם גרים שדברו שאר לשונות[13].

למידתה

קריאה ללא הבנה

הקורא בדברי תורה ואינו מבין את פירוש דבריו כלל, יש מן האחרונים שכתבו שאין זה נחשב לימוד[14], אלא שאף על פי כן יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שאינו מבין, ולעתיד לבא יזכה להבין את מה שלא השיג בעולם הזה[15]. ויש שכתבו שאף הקורא בדברי תורה שבעל פה ואינו מבין נחשב לימוד[16].

למידתה ביום

תורה שבעל פה, יש מן הראשונים שכתבו שצריך להתעסק בה בלילה ובתורה שבכתב ביום, כל אחת לפי עניינה, שכן אמרו חכמים שכל אותן ארבעים יום שעמד משה בהר, היה קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה[17].

על המצוה ללמוד תורה שבעל פה וללמדה לבניו ולאחרים, ואם בחינם או בשכר, ע"ע תלמוד תורה.

איסור כתיבתה

האיסור

דברי תורה שבעל פה, אסור לכותבם[18], שנאמר: כתוב לך את הדברים האלה[19], אלה אתה כותב ואין אתה כותב הלכות[20].

טעם האיסור

בטעם האיסור כתבו ראשונים שהוא משום שכאשר הדברים אינם כתובים, מוסרים אותם המלמדים לתלמידים בדקדוק, אבל כשהם נכתבים ומלמדים אותם מתוך הכתב, אפשר שיקראם תלמיד שאינו מבין לדקדק בהם כראוי[21]. ויש שביארו שהוא כדי שלא יבינו שיבוש הדבר מדקדוק יתר בתוך הכתב ומחלופי הגירסאות[22]. ויש שכתבו משום שהתורה צריכה שתהא שלמה, ומאחר ותורה שבעל פה היא פרטי המצוה ופרושיה, והפרטים אין להם קץ, אין זה דבר שלם אם היה כותב מקצת מהפרטים בלבד[23].

כתיבה לעצמו

כתיבת דברי תורה שבעל פה לעצמו, זכרון השמועות ששמע מרבותיו, או דברים שהתחדשו בכל דור ודור, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא מותר[24]. ומהאחרונים יש שביארו דבריהם, שלדעתם אין האיסור אלא ללמד מתוך הכתב, ואין איסור על הכתיבה בעצמה[25].

לימוד מתוך הנכתב

הלומד מתוך ספרים שנכתבו על אף האיסור, אמר רבי אבא בן רבי חיא בר אבא בשם רבי יוחנן שהוא אינו מקבל שכר על לימודו[26].

היתר האיסור משום עת לעשות לה'

איסור זה של כתיבת תורה שבעל פה, מותר באופנים מסוימים משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, ועל כן הלומד דבר חדש וירא שמא ישכחנו, יכול לכתבו לעצמו[27], וכן התירו חכמים לכתוב ספרי אגדות[28], משום שבהם השכחה מצויה[29]. ובדורות שאחר כך, שגברה השכחה עוד יותר, התירו חכמים לכתוב כל דבר מתורה שבעל פה[30], ועל זה סמכו החכמים שכתבו את המשנה והבריתות והתלמוד, וכן כל חכמי הדורות שכותבים את פירושיהם[31].

האמונה בה

האומר כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל-וחומר* זה, מגזרה-שווה* זו, אין לו חלק לעולם הבא[32]. וכתבו ראשונים שבכלל האמונה בתורה מן השמים היא האמונה בתורה-שבעל-פה*[33].

הערות שוליים

  1. שבת לא א; ספרא פר' בחוקתי פרשה ב פ"ח; פסיקתא דר"כ פיס' י וטו; תנחומא עקב סי' י וראה סי' יד; שוח"ט מזמור כב; במדבר רבה נשא פרשה יד סי' י ושה"ש רבה פרשה א.
  2. רמב"ם בקדמה ליד החזקה.
  3. רמב"ם בהקדמה ליד החזקה ולפירוש המשנה.
  4. שם בהקדמה ליד החזקה ע"פ ברכות ה ב, ועי' בהקדמה לפירוש המשנה שהביא את דרשת הספרא פר' בהר פרשה א: מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני, ועי"ש פר' בחוקתי פרשה ב פ"ח.
  5. רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה.
  6. רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה.
  7. שמות לד כז. גיטין ס ב, וכעי"ז בירושלמי פאה פ"ב ה"ד.
  8. רש"י בגמ' דלהלן.
  9. עירובין נד ב, ועי' של"ה פר' שמיני תורה אור ד"ה ט שהקשה למה יהושע אינו נזכר שם, ובאבות פ"א מ"א אמרו שמשה מסר התורה ליהושע, ועי' רמב"ם בהקדמה ליד החזקה: אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה, וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. משמע שהייתה מסירה מיוחדת ליהושע, ואפשר שהיא הייתה לסוף ארבעים שנה, כשנסמך יהושע, ועל כן לא נזכר בעירובין שם.
  10. רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה.
  11. רמב"ם שם ע"פ ספרי דברים פסקה ד.
  12. עי' ברכות יג א ומגילה יז ב וסוטה לג א.
  13. ראב"ד בשטמ"ק ברכות שם, וע"ע תלמוד תורה נפק"מ למעשה מדעה זו.
  14. מג"א סי' נ ס"ק ב; שו"ע הרב הלכות ת"ת פ"ב הי"ג; מ"ב שם ס"ק ב.
  15. שו"ע הרב שם, ועי' ציון 16.
  16. מקור חיים (בכרך) על השו"ע שם ע"פ ע"ז יט א: לעולם ליגרס איניש ואע"פ דלא ידע מאי קאמר; עי' הג' נזירות שמשון על שו"ע שם שכ' ע"פ זוהר ח"ג דף פה ב שנחשב קצת לימוד. ועי' שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה וגבורות ה' פס"ב.
  17. פרקי דרבי אליעזר פמ"ו. ריקאנטי פרשת יתרו ד"ה ודע.
  18. גיטין ס, ב: והא לא ניתן להיכתב. וע"ע תורה שבכתב שנחלקו אם האיסור לקרות על פה דברים שבכתב הוא איסור מן התורה או מדרבנן, ולכאורה מחלוקת זו תהיה גם באיסור זה, ועי' שו"ת חת"ס או"ח ח"א סי' רח שכתב בתו"ד שאיסור כתיבת דברים שבע"פ הוא מדאורייתא.
  19. שמות לד, כז.
  20. תנא דבי רבי ישמעאל גיטין ס, ב ותמורה יד, ב, וכעי"ז דרש ר"י בר נחמני שם, ועי' מהרש"א ח"א גיטין שם שאף תדבר"י מסכים לדרשת ר"י ב"נ, וע"ע תורה שבכתב.
  21. ריטב"א גיטין ס ב; ר"ן על הרי"ף מגילה כד א ד"ה אמר ליה.
  22. פרישה או"ח סי' מט סק"א: שמעתי.
  23. תפארת ישראל פס"ח וגו"א שמות לד כז ע"פ עירובין כא ב: מפני מה לא נכתבו וכו', ועי"ש שכ' ששאר הפירושים אינם כלל. ועי' אג"מ או"ח ח"ד סי' לט שכתב מסברתו עוד טעמים.
  24. רמב"ם בהקדמה ליד החזקה שכתב שכן נהגו בכל הדורות ממשה, ועי' ציון 30 ואילך.
  25. חידושי הגרי"ז תמורה יד ב. ועי' קריית מלך על הרמב"ם שם, שציין לגמ' שם, עי' ציון 26.
  26. תמורה יד ב.
  27. תמורה יד ב. ועי' ציון 24 שיש סוברים שאין בכתיבה לעצמו איסור כלל, ועי' רש"י שבת ו ב וצו ב וב"מ צב א ד"ה מגילת, ולכאורה כוונת רש"י משום עת לעשות לה', ועי' משאת המלך סי' ד ושו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' לט.
  28. גיטין ס א ותמורה שם.
  29. אג"מ או"ח ח"ד סי' לט.
  30. פסקי רי"ד גיטין ס ב; ריטב"א גיטין ס ב; ר"ן על הרי"ף מגילה כד א ד"ה אמר ליה. ועי' שו"ת חת"ס או"ח ח"א סי' ר"ח שכתב שמי שכותב ספרים שלא לשם שמיים אלא לגדל שמו, עובר באיסור של דברים שבע"פ וכו', שלא הותר אלא בשביל 'עת לעשות לה', ועי' חזו"א ידים סי' ח ס"ק יא ואו"ח סי' ס.
  31. פסקי רי"ד שם. ועי' הקדמת הרמב"ם ליד החזקה, שמשמע שרבי היה הראשון שהתיר לכתוב הכל כדי שילמדו מתוכו, ועי' חת"ס גיטין עז ב ד"ה בהדי, שאף רבי לא התיר לכתוב, שהרי ר' יוחנן שהיה אחריו אמר שכותבי הלכות כשורפי תורה, עי' תמורה יד ב.
  32. סנהדרין צט א. ועי' רמב"ם תשובה פ"ג ה"ו וח: הכופר בפירושה והיא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס.
  33. רמב"ם פיהמ"ש סנהדרין שם: היסוד השמיני, ועי' הל' תשובה שם, שמנה את הכופר בתורה שבעל פה בנפרד; של"ה שער האותיות אות א.