אשה במצוות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אשה פטורה ממצוות עשה שתלויות בזמן, וחייבת רק במצוות עשה שאינן תלויות בזמן, וכן חייבת במצוות לא תעשה הסוגיא בקידושין לד.

לדוגמא, אשה פטורה מסוכה, לולב, שופר, ציצית ותפילין כיוון שהזמן גרמן, אך חייבת במזוזה, מעקה, אבידה ושילוח הקן משום שלא הזמן גרמן קידושין לג.

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מתפילין שנשים פטורות בהן - ותפילין נלמדו מתלמוד תורה שפטורה, שנאמר: "'ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם' דברים יא-יט: ולימדתם - ולמדתם, את בניכם - ולא בנותיכם" קידושין כט. ותפילין הוקשו לכל התורה: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" שמות יג-ט - מה תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות קידושין לה.

בטעמו כתבו האבודרהם [1] והכלבו עג בתחילתו שהוא כדי שתהיה לעזר לבעלה אמנם הקונטרסי שיעורים (קידושין יט-ד ד"ה ונראה בביאור) חקר בזה האם טעמו משום שהזמן גרמן, שמשועבדת לבעלה וא"א להגביל לה את זמן המצווה (או מטעמים אחרים), דהיינו שהזמן גרמן הוא הסיבה שפטורה, או שיש טעם מיוחד לכל מצווה שהאשה פטורה, ולא משום שהזמן גרמן, ומה שהזמן גרמן הוא רק סימן לכך שיש טעם אחר לפוטרה.

במהותו חילק הרוגאצ'ובר כללי התורה והמצוות ד"ה עבד כנעני במצוות בין אשה לעבד כנעני, שעל אשה חל פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך עבד כנעני לא חויב במצוות אלו כלל (ונ"מ שאישה יכולה לברך על מצוות אלו כי בתחילה היה לה חיוב אבל עבד שמעולם לא התחייב אתור לו לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא) ואע"פ שכל מקורם של דיני עבד כנעני מגזירה שווה "לה לה" מאשה (חגיגה ד.), כבר כתב המידות לחקר ההלכה (כג-סג) שגזירה שווה מלמדת רק את פרטי הדין ולא את טעם המצווה.

נשים שמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן, כגון שתוקעות בשופר, חקרו האחרונים האם מקיימות מצווה (אלא שאין עליהן חיוב) או שאינה מצווה כלל (וכמו המניח תפילין ברגלו), ותלו זאת במחלוקות ראשונים קובץ שיעורים בבא בתרא נד ברבע האחרון, שרידי אש ח"ג קד ד"ה ובעיקר. ויש לזה כמה נפק"מ:

  1. נחלקו הראשונים האם אשה מברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא - לר"ת מברכת ולרמב"ם לא. ותלו זאת האחרונים קובץ שיעורים ושרידי אש שם בחקירה זו, שאם היא מעשה מצווה - תברך, כדעת ר"ת, ואם לא - לא תברך, כדעת הרמב"ם.
  2. אשה שקיימה מצוות עשה שהזמן גרמא - אם אין בזה מעשה מצווה נקראת הדיוט, שהפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכמו מצטער היושב בסוכה. אך אם יש בזה מעשה מצווה אינה הדיוט.
  3. נחלקו הראשונים האם נשים שמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן עוברות בבל תוסיף - רש"י כתב שעוברות בבל תוסיף ראש השנה לג. ד"ה הא נשים, וכן מז"ה שהובא בשלטי הגיבורים ראש השנה פרק ד, ותוס' חלקו עליו וכתבו שאינן עוברות ערובין צו. ד"ה מיכל (בשם ר"י), וכן ריא"ז ראש השנה פרק ד, והוסיף שהוא כמו איש המניח תפילין ברגלו, וכן המהרש"א (על רש"י שם) כתב שבל תוסיף שייך רק כשמקיים את המצווה ומוסיף עליה, אך כאן, שלא מקיימה כלל - לא עובר. ותלה זאת הקובץ שיעורים שם בחקירתו, שלרש"י נחשב מעשה מצווה, ולכן יש בזה בל תוסיף, אך לחולקים אין בזה כלל מעשה מצווה, וכמו המניח תפילין ברגלו, ולכן אין בזה בל תוסיף[2].

בדינים שונים[עריכה]

עשה שמצד עצמו חייבים בו תמיד אך בפועל המצווה מוגבלת, כגון סמיכה, שסומכים ביום רק משום שתיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה היא רק ביום - לתוס' היא זמן גרמא ולתוס' רי"ד לא דברי יחזקאל (סלבודקה) מה-ב,ג. וכן מצווה שבשבת ויו"ט אסור לעשותה משום שהיא מלאכה, כגון מילה שלא בזמנה ושריפת קודשים - לשער המלך פסולי המוקדשין יט-ה ד"ה אלא נחשב כעשה שלא הזמן גרמא, אך לאבני נזר או"ח תקט-א לגבי נשים בהריגת עמלק הוא עשה שהזמן גרמא.

עשה שהוא בשב ואל תעשה, כגון האיסור לנעול את כרמו בשביעית, שהרי מצוות עשה להפקיר את מה שתוציא הקרקע - אפשר שגם נשים חייבות מנחת חינוך פד-א [א] ד"ה ולכאורה.

עשה שהזמן גרמא ויש בו גם לאו, כגון מלאכת יום טוב, והשבתת שאור (שיש בה בל יראה) - לחינוך שכא בסופו, רצז בסופו נשים חייבות, ולתוס' קידושין לד. ד"ה מעקה פטורות דנו במחלוקתם המנחת חינוך רצז-ב [ג] ד"ה והנה בר"מ, ושער המלך עבודה זרה יב-ג ד"ה שוב ראיתי. והמנחת חינוך ט-ג [ד] הביא מחלוקת מפרשים בהשבתת שאור.

לאו שאין לוקין עליו, כגון לאו שניתק לעשה וכן לאו שאין בו מעשה, דן המנחת חינוך ח-ב האם נשים חייבות בו כשאר לאווין או שפטורות ממנו, כיוון שמקור חיוב נשים בלאווין נלמד מהפסוק במדבר ה-ו "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" קידושין לה. ושם מדובר במעילה, שהיא לאו שנענשים עליו.

לאו שאין בו מעשה והזמן גרמו חידש המנחת חינוך שאפשר שנשים פטורות ממנו. וטעמו הוא שחילק את מצוות לא תעשה לשלושה סוגים:

  1. לאו שיש בו מעשה - עליו אמרה הגמרא קידושין לה. שנשים חייבות בו משום שנאמר "איש או אשה כי יעשו" במדבר ה-ו - השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ופסוק זה נאמר רק לגבי לאווים שיש בהם מעשה, שהרי הלשון היא "יעשו", וכן מוזכר שם עונש, ועל לאו שאין בו מעשה לא נענשים בדיני אדם מנחת חינוך ח-ב [ד] ד"ה ונוהגת.
  2. לאו שאין בו מעשה ולא הזמן גרמו - פשוט שחייבות, שהרי אין שום מקור לפוטרן, שהרי אפילו במצוות עשה שלא הזמן גרמן נשים חייבות (וכל מה שצריך מקור לכך שנשים חייבות בלאווים הוא רק כשהזמן גרמן, משום שמצינו שפטורות מעשין שהזמן גרמן) מנחת חינוך ח-ב [ד] ד"ה ולפי.
  3. לאו שאין בו מעשה והזמן גרמו - על זה לא מצינו מקור לחייב את הנשים, וצ"ע מה המקור לכך, ואפשר שהן באמת פטורות מנחת חינוך שם.

עשה שהזמן גרמא ויש בו כרת, לתוס' מגילה כ. ד"ה דכתיב אשה כן חייבת לקיים את המצווה אע"פ שהזמן גרמא, כגון מילה, לולא גזיה"כ שפטורה (לדעות שהזמן גרמא[3]), אך ספר גופי הלכות שיד, הובא בשער המלך עבודה זרה יב-ג בתחילתו כתב שפטורה. והמנחת חינוך ב-ג [ט] הסתפק בזה.

מצווה שאינה באשה עצמה, חידש הריטב"א שכן חייבת בה, כגון מילת בנה, שהמצווה בבנה (לדעות שהזמן גרמא[4]), ופטור הזמן גרמא נאמר רק במצוות שבאשה עצמה, כגון לולב וסוכה ריטב"א קידושין כט. ד"ה ואיהי.

מצווה שיש לה הפסק וחוזרת, כגון מילה, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה, חידש הטורי אבן חגיגה טז: ד"ה בני שלא נחשב שהזמן גרמא[5]. וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה[6].

מילת בנה - בגמרא קידושין כט. מבואר שאשה פטורה מלמול את בנה משום שנאמר (כשאברהם מל את יצחק) בראשית כא-ד "כאשר ציווה אותו אלקים" - אותו ולא אותה. והקשו התוס' קידושין כט. ד"ה אותו שהרי לכאורה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי לילה אינו זמן מילה, וא"כ פשוט שפטורה ואין צריך פסוק. ומצאנו על כך בראשונים ובאחרונים שישה תירוצים, ויש בהם יסודות חשובים לגדרי הזמן גרמא וכן יש ביניהם נפק"מ גדולה האם מילה נחשבת מצווה שהזמן גרמא: לתירוצים א ב וג יש בה פטור שהזמן גרמא, לתירוצים ד וה הזמן גרמא אך אין בה את פטור הנשים כשאר מצוות שהזמן גרמן, ולתירוץ ו לא הזמן גרמא:

  1. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק ללמד שגם אינה מקיימת את המצווה (ונפק"מ, למשל, שאסור לה לברך) שרידי אש ח"ג קד בתחילתו ד"ה הו"ג, בשם מהרא"י אונטרמן[7].
  2. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לדעה שמלים גם בלילה, שלדעה זו - כמובן - אין הזמן גרמא תוס' קידושין כט. ד"ה אותו.
  3. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לבנות קטורה שהו"א שחייבות במילה משום שפטור מצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק לבני ישראל ולא לבני נח מנחת חינוך סוף מצווה ב ד"ה והנראה (מבנו של המנחת חינוך).
  4. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שיש בה כרת, ועוד, שנכרתו עליה י"ג בריתות הו"א שחייבת, ולכן צריך את הפסוק תוס' מגילה כ. ד"ה דכתיב.
  5. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שהמצווה אינה באשה עצמה אלא בבנה הו"א שחייבת, שכל הפטור של זמן גרמא הוא רק במצוות שבאשה עצמה, כגון לולב וסוכה ריטב"א קידושין כט. ד"ה ואיהי.
  6. לא נחשב שהזמן גרמא, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה. וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה טורי אבן חגיגה טז: ד"ה בני.
  7. לא נחשב הז"ג משום שמצווה זו יכולה להתקיים תמיד שבכל יום יכולה להתקיים ברית בשונה ממצוות כמו סוכה שיש רק שבעה ימים בכל השנה תמיד {מקור שאגת אריה נ"ד}

ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי חובתה רק ביום, ולכן נשים פטורות ממנה. אמנם נחלקו הראשונים בדין ציצית ביום: לרמב"ם ציצית ג-ז קיום המצווה תלויה בזמן, דהיינו כסות יום פטורה בלילה וכסות לילה חייבת ביום, ולכן פשוט שהזמן גרמא. אך לרא"ש ריש הלכות ציצית ולתוס' קידושין לד. ד"ה ותפילין סוג הבגד תלוי בזמן, דהיינו כסות יום חייבת בלילה וכסות לילה פטורה ביום, ולשיטתם צריך לומר שזה שסוג החפץ תלוי בזמן מחשיב את המצווה לזמן גרמא מנחת חינוך פד-א [א] ד"ה ולכאורה.

וממחלוקת זו יוצאת נפק"מ למצווה להפקיר בשביעית את מה שתוציא הארץ, שנשים חייבות בה - והרי כאן סוג החפץ תלוי בזמן, שהרי פירות שגדלו בשביעית חייבים בהפקר גם לאחר השביעית. א"כ לרמב"ם מובן שכאן לא נחשב שהזמן גרמא כי לשיטתו נחשב זמן גרמא רק אם קיום המצווה תלוי בזמן, וכאן קיומה לא תלוי בזמן (אלא רק סוג החפץ תלוי בזמן). אך לרא"ש ולתוס', שגם סוג החפץ מגדיר את המצווה כזמן גרמא - צריך לומר שמה שנשים חייבות להפקיר בשביעית הוא משום שהפקר בשביעית אינו מצווה אלא אפקעתא דמלכא מנחת חינוך שם ד"ה אך.

אנשים[עריכה]

בנות נח - יש מי שחידש שאינן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כגון מילה לבנות קטורה (לולא גזירת הכתוב, לשיטתו שהזמן גרמא[8]) שפטור זה נאמר רק לבני ישראל מנחת חינוך סוף מצווה ב ד"ה והנראה (מבנו של המנחת חינוך).

ראה גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. עיין סדר תפילות של חול, ברכת המצוות ומשפטיהם, ד"ה כל ישראל חייבין (עמוד כה)
  2. אמנם יש שביארו את מחלוקת זו באופן אחר, הובאו בערך בל תוסיף בסעיף "פרטי הדין" ד"ה נשים שמקיימות.
  3. עיין לקמן (ד"ה מילת בנה) שיש שביארו באופנים אחרים.
  4. עיין לקמן (ד"ה מילת בנה) שיש שביארו באופנים אחרים.
  5. עיין לקמן (ד"ה מילת בנה) שהראשונים ביארו באופנים אחרים.
  6. בערך דינים התלויים בזמן בסעיף "פוקע וחוזר" דנו לגבי דין נוסף שפוקע וחוזר.
  7. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה נשים שמקיימות) שיש אומרים שבכל מצוות עשה שהזמן גרמא אינה מקיימת כלל ואינה מברכת.
  8. עיין לעיל בסעיף "בדינים שונים" (ד"ה מילת בנה) שהראשונים ביארו באופנים אחרים.