גדול העונה אמן יותר מן המברך

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

גדול העונה אמן יותר מן המברך הינו ביטוי תלמודי המבטא את גדולת עניית האמן. ביטוי זה נפוץ במקומות רבים, אך רוב הפוסקים כתבו שאינו להלכה.

מקור[edit]

מקור הביטוי הוא בגמרא בברכות ברכות נג ב שם מובאת מחלוקת לעניין האם ישנה עדיפות לאדם לברך בעצמו את הברכה, או שעדיף לענות עליה אמן. הצד שהאדם יאמר בעצמו את הברכה הוא משום ש"מצווה בו יותר מבשלוחו", בעוד המצדדים לענות אמן סוברים ש"גדול העונה אמן יותר מן המברך".

טעם[edit]

באופן פשוט, נראה שמעלת המברך גדולה יותר ממי שרק עונה אמן על ברכת חבירו. המפרשים הסבירו את גדולת עניית האמן בכמה פירושים:

  • המצווה נקראת על שם גומרה- תוספות רא"ש מפרש כי עניית האמן גומרת את המצווה, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה. מדבריו נראה כי עניית האמן נחשבת כחלק מהברכה, ולכן מי העונה אמן משלים למעשה את המצווה. דברים אלו מתאימים לדברי הגמרא המסבירה "שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין" כלומר למרות שחיל הרגלים הוא שנלחם את המלחמה, הנצחון נקרא על שם הפרשים המגיעים בסופה ומנצחים אותה.
  • שבח כללי לעומת שבח פרטי- יש המפרשים באופן אחר שבעוד המברך משבח את הקב"ה על דבר מסוים, העונה אמן משבח באופן כללי ולכן מעלתו גבוהה יותר‏[1].
  • העונה אמן מכוון יותר- מנגד, יש האומרים שאין מדובר בכלל גורף. המאירי נזיר סו ב מפרש שמדובר בגדולה הנובעת מהבדל מציאותי. לדבריו, המברך לרוב טרוד יותר באמירת הברכה וקשה לו יותר לכוון, ולכן העונה אמן יכול לכוון יותר בברכה ומעלתו גדולה יותר. בחידושי הגרי"ז (נזיר סו,ב ד"ה אמר ליה) כתב שמעלת העונה אמן הגדולה מן המברך היא רק במידה שגם המברך וגם העונה מחויבים בברכה. במקרה כזה, העונה אמן מוגדר כמי שגם בירך את הברכה וגם ענה אמן, ולכן מעלתו גדולה יותר.

פסיקת ההלכה[edit]

להלכה, הרמב"ם הלכות ברכות א יא פסק שאין מעלה לעונה אמן יותר מן המברך, וכדבריו: "וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך". המגן אברהם פירש שזו גם שיטת השו"ע שפסק אורח חיים רא ד שצריך לחזר אחר כוס של ברכה, ומשמע משיטתו שיש עדיפות שהאדם יברך בעצמו ולא יענה אמן על ברכת חבירו. מנגד, המעדני יום טוב[2] כתב שהדין נשאר גם להלכה ולמעשה לשיטתו כלל אין מחלוקת בין האמוראים בדין זה.

  1. פניני הלכה ברכות מצוות עניית אמן
  2. סימן שפב אות ד