דברים שבלב אינם דברים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[עריכה]

אין בכח מחשבת הלב לבטל, לשנות או להוסיף על דברים שאדם אומר או עושה. וכן לגבי דינים מסוימים מחשבה אינה מועילה, אלא רק דיבור. (הסוגיא בקידושין מט:, בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים קידושין כא)

לדוגמא: מי שמכר את נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, ובשעת המכירה לא אמר שעל מנת כן הוא מוכר, ולבסוף נאנס ולא עלה - המכר קיים, משום שמחשבה זו נותרה רק בלבו, ו"דברים שבלב - אינם דברים". ואפילו אם לפני המכירה הוא אמר שברצונו לעלות לארץ ישראל ומשום כך הוא מוכר את נכסיו, כל שלא חזר וגילה דעתו בשעת המכר, הרי אלו דברים שבלב והמכר קיים. (קידושין מט:)


מקור וטעם[עריכה]

בטעמו נחלקו המפרשים האם איננו מאמינים לו שכך היה בליבו, שאנו חוששים שהוא משקר, או שהעיקר הוא המעשה ולא אכפת לנו מהדברים שבלב (ח"מ אה"ע מב-ד: אינם דברים אע"פ שאנו יודעים שאינו משקר. וכן דנו בזה חכם צבי א וקונטרסי שיעורים קידושין כא-א. ובקונטרסי שיעורים שם ג הוסיף שהטעם הוא שמחשבה אינה מספיק חזקה לבטל דיבור)[1]. והנפק"מ במקרה שאנו מאמינים לו שהיה בליבו, ויש לכך שלושה מקרים:

  1. באומדנא דמוכח, דהיינו שידוע לכל העולם מה שבליבו, כגון שידעו שכניו שהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל, הביא התוס' רי"ד מחלוקת ראשונים, שלדעת הר"ח הווי דברים ולדעת עצמו שלא הווי דברים (קידושין מט: ד"ה אמר. והוסיף שבמקרה שאין אומדנא דמוכח פשיטא שאינו נאמן לומר מה היה בליבו, וע"כ הגמרא דנה במקרה שיש אומדנא, שידעו שכניו שהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל. אמנם הקונטרסי שיעורים קידושין כא-ט (ד"ה והנה) דחה את הבנה זו בדעת התוס' רי"ד, והסביר שגם לתוס' רי"ד אומדנא דמוכח מועילה). והרבה אחרונים נקטו בפשטות שהווי דברים (קצוה"ח יב-א הביא מהרי"ט חו"מ מה ומרדכי כתובות רנד וסובר כמותם, אחיעזר ח"ג כו-ב, והקונטרסי שיעורים קידושין כא-ד כתב שכך מבואר בש"ס בראשונים ובאחרונים).
  2. כשיש מיגו נחלקו האחרונים: הח"מ (אה"ע מב-ד) כתב שגם בזה לא הווי דברים, וביאר שהטעם שאינם דברים אינו משום שאיננו מאמינים לו (שא"כ מיגו היה מועיל), אלא שאינם דברים אע"פ שאנו יודעים שאינו משקר. אמנם החכם צבי (קטו) כתב שמיגו כן יועיל.
  3. בדינים שבין אדם למקום, כגון ביטול חמץ, נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם בזה דברים שבלב אינם דברים, והמאירי כתב שכיוון שהוא בין אדם למקום, ורחמנא ליבא בעי - הווי דברים (מאירי פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד), והביא שם גם את הדעה החולקת)[2].

בדינים שונים[עריכה]

מחילה בלב, המהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשה מח, וכן כתב הסמ"ג שם) סובר שמועילה, והקצוה"ח (יב-א, והביא את המהרש"ל) כתב שצריכה דיבור ממש.

הפקר (להפקיר נכס) צריך דיבור ממש (קצוה"ח יב-א).

הקדש צריך דיבור ממש (קצוה"ח יב-א).

בקודשי מזבח מועילה מחשבה, שנאמר "כל נדיב לב" (שבועות כו:, דן בדבריו הקצוה"ח יב-א).

במתנה לדעת המאירי מועילים דברים שבלב, כגון שנתן את ביתו רק על דעת שימצא דירה בארץ ישראל, ואפילו בלי אומדנא (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ט ד"ה אולם).

נדרים, שבועות ונזירות - להחיל אותם במחשבה - כיוון שכתוב בהם "לבטא בשפתיו" אפילו אומדנא דמוכח לא תועיל, שאע"פ שאינו דברים שבלב (כיוון שהוא מוכח), עדיין אינו "לבטא בשפתיים" (אחיעזר ח"ב יט-ג בשם ר"ן ורא"ש. והקצוה"ח (יב-א) כתב רק שנדר צריך דיבור ממש, ולא פירט).

נדרים - להתנות עליהם במחשבה - תורת הנזיר (א-ח ד"ה ונראה וד"ה ויעויין) תלה זאת במחלוקת התלמודים, שלבבלי יש בנדרים דין דברים שבלב אינם דברים (וכן דעת הראב"ד בפירושו לתורת כהנים פרשה ז), ולירושלמי כן הוו דברים בנדרים (ושו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד כז (סוף ד"ה החקירה) כתב שדברים שבלב לא הוו דברים גם בנדרים).

הפרשת פאה וצדקה - במתנות הצריכות הפרשה[3] - צריך להיות בדיבור דווקא, ולא מספיקה אומדנא, כשם שבנדרים צריך דווקא דיבור (גר"ש שקאפ נדרים ו בתחילתו, בלשון "אפשר לומר").

ביטול חמץ בלב - הר"ן סובר שלא מועיל, שדברים שבלב אינם דברים. אך חלקו עליו (טור או"ח תלא) משני טעמים:

  1. דברים שבלב אינם דברים הוא רק בדינים שבין אדם לחבירו, אך ביטול חמץ, שהוא בין אדם למקום, מועיל גם בלב, דרחמנא ליבא בעי (מאירי פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד), והביא גם את הדעה שלא מועיל)[4].
  2. משום שמוכח שבדעתו היה לבטלו, שאנן סהדי שביטל כדי שלא יעבור באיסור חמץ (מחנה אפרים זכייה מהפקר ג, והביא את הר"ן)[5].

דבר שעיקרו בלב, כגון גירות, שצריך שכוונתו תהיה לשם שמיים, הולכים אחר ליבו תמיד, ואם אין ליבו לשמיים לא יועיל שאומר בפיו שמתגייר לשם שמיים (אחיעזר ח"ג כו-ב. ומעין זה כתב בשו"ת חבל יעקב (ח"א כא ד"ה ואף) שדברים שבלב אינם דברים רק בדין שצריך דיבור, כגון תנאי, אך בדין שתלוי במחשבה הווי דברים, כגון המגביה מציאה ואומר אח"כ שהתכוון להגביה לחבירו, שהווי דברים משום שכוונת קניין תלויה במחשבה ואינה צריכה דיבור)[6].

דינים שחלים ע"י מחשבה, כגון לשמה בגט, הקדש וביטול חמץ - מחשבה גם מועילה לבטלם, שהרי כל מעשה שיכול להחיל דין מסוים יכול גם לבטלו. וכל מה שדברים שבלב אינם דברים הוא דווקא בדינים שחלים בדיבור או במעשה, כגון קניינים, קידושין, נדרים ומעילה (המידות לחקר ההלכה יב-ה ד"ה ותירצתי. מהר"ם שיק ח"ג או"ח רסו ד"ה ולפי, והוסיף שבדבר שבממון מחשבה לא תבטלו משום שדבריו מועילים מדין הודאת בעל דין).

בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו, כגון נדרים, הווי דברים, ולכן מחשבה יכולה לבטל את הנדר. וכל מה שלא הווי דברים הוא רק בדינים שנוגעים לחבירו, כגון שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, שנוגע לקונה, ולכן היה צריך לומר שישמע הקונה. אבל כשנוגע רק לעצמו, והוא בעצמו יודע - לא אכפת לנו שאחרים לא שמעו (חתם סופר נדרים כג. ד"ה ועיין. והוסיף שבית דין עדיין לא מאמינים לו גם בנדרים ולכן יכפו אותו לקיים את הנדר, אך יוכל להטעות את בית דין שיתירו לו את הנדר אפילו אם אין הפתח או ההתרה אמת, כי הוא עצמו יודע שאין בנדרו כלום. ומעין זה כתב המאירי (פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד)) שדינים שבין אדם למקום מועילים גם בלב, אמנם הביא שם דעה שחולקת).

פרטי הדין[עריכה]

מחשבה שלא סותרת דיבור, כגון ראובן שהגביה מציאה ולא אמר כלום, ואח"כ אמר שהגביהה כדי לזכות לשמעון, שאינו סותר את דיבורו - בזה הדברים שבלב הווי דברים, שכל מה שדברים שבלב אינם דברים הוא רק כשמחשבתו סותרת את דיבורו (נתיבות המשפט רסט-א, וכן כתב הש"ך שבמקרה זה זכה שמעון, ומעין זה כתב בשו"ת חבל יעקב (ח"א כא ד"ה ואף) שבמגביה מציאה הווי דברים משום שכוונת קניין תלויה במחשבה ואינה צריכה דיבור, ודברים שבלב אינם דברים הוא רק בדין שצריך דיבור, כגון תנאי). ולכן התורם במחשבה ולא אמר כלום - תרומתו תרומה, שאע"פ שהיא מחשבה - אינה סותרת שום דיבור (רשב"א קידושין נ, דן בדבריו האחיעזר ח"ב יט-ג). ובטעם לזה כתב הקונטרסי שיעורים (קידושין כא-ג ד"ה ודברינו) שכל הטעם שדברים שבלב אינם דברים הוא שהמחשבה לא מספיק חזקה לבטל דיבור, אך מחשבה שלא סותרת דיבור כן מועילה.

אמנם הקצוה"ח (רסט-א וכן ביאר בדעת הסמ"ע שם א) כתב שגם במקרה זה (ראובן שהגביה מציאה ולא אמר כלום, ואח"כ אמר שהגביהה כדי לזכות לשמעון) דברים שבלב אינם דברים, וזכה ראובן.

אם משמיע לאוזניו נחלקו הפוסקים: הב"ח סובר שהווי דברים, כקריאת שמע ותפילה, והש"ך (יו"ד ריא-ב, והביא את הב"ח) סובר שעדיין אינם דברים, וצריך להשמיעם דווקא בקול רם ובפרהסיא.

הטועה בדיבורו, כגון שהתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, הולכים אחר כוונתו ולא אחר דיבורו, שמה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו (תוס' פסחים סג. ד"ה המתכוון).

ראה גם[עריכה]

  • דעת (בכל הדינים הצריכים דעת - מצוות, עבירות, קניינים ועוד).

הערות שוליים[עריכה]

  1. לכן כתב שמחשבה שלא סותרת דיבור כן מועילה, דנו בזה לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה מחשבה שלא סותרת דיבור.
  2. עיין לקמן בסעיף "בדינים שונים" (ד"ה ביטול חמץ) שיש בזה טעם נוסף. וכן עיין לקמן בסעיף "בדינים שונים" ד"ה בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו.
  3. בערך מתנות עניים בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה האם צריך הפרשה) דנו אלו מתנות צריכות הפרשה.
  4. עיין לקמן ד"ה בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו.
  5. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו אות א) שנחלקו הראשונים האם אומדנא דמוכח מועילה, ויתכן שהר"ן סובר שאינה מועילה.
  6. במחלוקת בדין זה של המגביה מציאה לחבירו, עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה כשלא אמר כלום.