דרשני:ברכת הרואה נר חנוכה (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברכת הרואה נר חנוכה

במצות הדלקת נר חנוכה מוצאים אנו דין מחודש, שאין לו אח ורע בקיום מצוות אחרות: לא רק העושה את מעשה המצוה - הדלקת נר החנוכה, מברך על קיום המצוה, אלא גם מי שלא קיים את מעשה ההדלקה אלא רק ראה את הנרות, מברך, כדברי הגמרא במסכת שבת (כג, א) "רב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך". ומבואר בגמרא, שהרואה מברך בלילה הראשון של חנוכה שתי ברכות, ופירש רש"י: "שעשה נסים ושהחיינו, שאין עליו לברך להדליק, דהא לא אדליק איהו" (רש"י שם). ובשאר הימים מברך הרואה, את ברכת שעשה ניסים בלבד. וכפי שנפסק בשו"ע בהלכות חנוכה (או"ח סי' תרעו סע' ג).

וכבר תמהו התוספות (סוכה מו, א ד"ה הרואה) מדוע תיקנו חז"ל ברכת "הרואה" רק על ראיה של קיום מצות נר חנוכה ולא על ראיית קיום מצוות אחרות, ותירצו: "בשאר מצות כגון לולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה [א] משום חביבות הנס. [ב] וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה. וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה. [ג] ועוד יש לפרש, דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך". ויש להבין, מה הנפקא מינה לדינא מתירוצים אלו, להלכה ולמעשה.

והנה הרי"ף העתיק את לשון הגמרא בנוסח: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, ור' ירמיה בר אבא אמר הרואה נר חנוכה חייב לברך", בשונה מהנוסח בגמרא שלפנינו: "הרואה נר חנוכה צריך לברך". והשאלה המתבקשת, מדוע בדין "המדליק" נר חנוכה כתב הרי"ף בלשון "צריך", ואילו בדין הרואה נר חנוכה, כתב בלשון "חייב", וצ"ע.

ונראה בביאור הדברים בהקדם בירור פרטי הדינים של ברכת "הרואה" נר חנוכה:

ברכת הרואה לאדם שעתיד להדליק

א. רש"י כתב בביאור הסוגיא: "מצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב, דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה". ודייק הט"ז (או"ח סי' תרעו ס"ק ג) מדבריו: "מלשון עדיין, משמע לכאורה, אף על פי שאחר כך ידליק בביתו". לדעת רש"י חיוב ברכת "הרואה" אינו מוטל רק על מי שאינו מדליק כלל נרות חנוכה, אלא אפילו על מי שמתעתד להדליק נרות חנוכה בהמשך הערב, ובטרם הדלקתו ראה נרות של אחרים.

וכתב על כך הט"ז: "אבל הטור (שם) לא פירש כך דבריו, אלא לשון עדיין לאו דוקא, דגם אחר כך לא ידליק. ועל כרחך מדמה אותו ליושב בספינה, דמסתמא לא ידליק כל הלילה. אבל אם ידליק אחר כך באותה לילה לא יברך אראייה, כיון דיוכל לברך אחר כך על ההדלקה". הטור נקט כי לשון רש"י "עדיין" לא נאמרה בדווקא, אלא עיקר ברכת "הרואה" מיועדת למי "שלא הדליק בביתו או יושב בספינה", דהיינו מי שלא ידליק כלל נרות חנוכה. אולם המתעתד להדליק נרות חנוכה בהמשך הלילה, לא יברך על ראיית הנרות קודם הדלקתו.

וכך פסק הטור להלכה: "הרואה הנרות מברך בליל ראשון שתים, שעשה נסים ושהחיינו, מכאן ואילך אינו מברך אלא שעשה נסים לבד. ודוקא שאינו עתיד להדליק ואין מדליקין עליו, כגון שהולך בדרך ורואה הנרות בעיר. אבל בענין אחר אין צריך לברך". וכתב הר"ן (שבת דף י' ע"א בדפי הרי"ף) "ומסתברא דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק, ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואינו עתיד להדליק הלילה. הא לאו הכי לא, שלא מצינו יוצא במצוה שיתחייב לחזור ולברך על הראיה".

ובשו"ע (שם סע' ג) נפסק: "מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים ובליל ראשון מברך גם שהחיינו". ובעקבותיו המשנה ברורה (ס"ק ה) כתב: "אבל אם ידליק אחר כך, לא יברך על ראיה, כיון דיוכל לברך אחר כך על ההדלקה".

ברכת הרואה לאדם שמדליקים עליו בביתו

ב. כאמור לעיל, הטור והשו"ע פסקו שאין חיוב ברכת "הרואה" כאשר יוצא ידי חובת המצוה בעת שמדליקים נרות בביתו, אולם דין זה שנוי במחלוקת רבותינו הראשונים.

הרמב"ם פסק בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ד) "וכל הרואה אותה ולא בירך, מברך שתים, שעשה ניסים לאבותינו ושהחיינו". ודייק המגיד משנה: "דעתו ז"ל שאע"פ שיצא מן המצוה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו, מברך. וזה דעת קצת הגאונים". מדברי הרמב"ם משמע שחיוב ברכת "על הניסים" כשרואה נרות חנוכה תלוי בברכה על קיום מצות הדלקת נרות חנוכה. ולכן אפילו אם יצא ידי חובת קיום המצוה במה שהדליקו עליו בביתו, היות ולא בירך בעצמו, עליו לברך על ראיית הנרות. וכן מבואר בדברי המרדכי (שבת סימן רסז) שכתב: "לקמן מסיק קא מדליקי עלאי בגו ביתאי [כאשר מדליקים עליו בתוך ביתו], ומכל מקום צריך לראות כדאמר בסמוך הרואה יומא קמא מברך ב' ברכות". כלומר, גם כאשר מדליקים עליו בביתו, חייב בברכת "הרואה".

ובביאור שיטה זו, כתב הב"ח (שם) "דמה שמדליקין עליו בביתו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים, אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו, ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו אם לא שעמד שם בשעת ברכה וענה אמן. וכך מבואר ממה שכתב המרדכי בשם רש"י, והכי משמע מלשון הרא"ש (סימן ח) והסמ"ק (סימן רפ עמ' רעח) והאגודה (סימן לז) שכתבו בסתם דהמהלך בספינה ורואה נרות שהדליקו בעיר והוא אינו מדליק מברך על הראיה, אלמא דכיון שהוא עצמו אינו מדליק אף על פי שאשתו מדלקת עליו בביתו צריך לברך על הראייה. והא דנקטו ספינה משום דבלא ספינה יכול להדליק באושפיזו מקום שלן שם, והכי משמע ממה שכתבו הרי"ף (שבת דף י' ע"א בדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"ג ה"ד) בסתם לברך על הראיה". משמע מדברי הב"ח כי לשיטת הרמב"ם, הרא"ש, המרדכי, הסמ"ק והאגודה, אע"פ שמדליקים עליו בביתו, יש לו לברך על ראיית נר חנוכה, כי חיוב ההודאה על הנס הוא חיוב על "גופו", ומכיון שלא היה בביתו, לא נפטר מחיובו להודות בברכה על הנס, ולפיכך כשרואה נרות, מחוייב בברכת "שעשה ניסים" ו"שהחיינו".

אמנם המגיד משנה (שם) הביא את דעת הרשב"א שכתב: "מסתברא [שמברך על הראיה דווקא] בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואינו עתיד להדליק הלילה, הא לאו הכי אינו צריך לברך. דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה". והוסיף המגיד משנה: "וכן ראיתי לבעל העיטור שכתב, ורואה דוקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו, וכן פירשו מפרשים אחרים".

וכאמור לעיל, להלכה נפסק בטור ובשו"ע, שאין חיוב ברכת הרואה למי שהדליקו עליו בביתו. וכן הכריע המשנה ברורה (ס"ק ו) "ויש פוסקים דסברי דאפילו יודע שמדליקים עליו בביתו, כיון דהוא בעצמו אינו מדליק וגם אינו משתתף עם אחרים בפריטי, צריך לברך על הראיה להודות על הנס וגם לברך אז שהחיינו. ומכל מקום אינו כדאי לעשות כן למעשה, דספק ברכות להקל".

ברכת הרואה לאחר זמן המצוה

ג. בשו"ע (או"ח סי' תערב סע' ב) נפסק ש"שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה, שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא. הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. ואם נתן בה יותר, יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן". ונמצא מבואר, שרק בעיקר חיוב זמן הדלקת הנרות - במחצית השעה של הדלקתם, יש על הנרות "שֵׁם" נרות חנוכה, ורק בעת זו אסור להשתמש לאורם, אולם משעבר זמן זה, מותר לכבותם ואף להשתמש לאורם.

ולאור זאת דן בשו"ת רבי עקיבא אייגר (מכתב יד, סימן מב) "אהא דמבואר בשו"ע במי שלא הדליק ורואה נר חנוכה מברך שעשה ניסים ושהחיינו, וקשה דאיך יברך על הראיה דילמא כבר דלק הנר כשיעור". ובשו"ת להורות נתן (ח"ב או"ח סימן נב) ביאר: "רצונו לומר, כיון שכבר עבר שיעור ההדלקה, פקע מיניה שם נר חנוכה". כלומר, לאור ההלכה שלאחר שדלקו הנרות מחצית השעה "פקע מהם שֵׁם נרות חנוכה", לכאורה אין רשות לברך על ראיית נרות חנוכה, שמא הנרות דלקו יותר ממחצית השעה, ואין זו ברכה על "נרות חנוכה".

ואמנם בשו"ת התעוררות תשובה (סימן תסח) פסק: "נראה לענ"ד דהא דקיימא לן להלכה בשו"ע דהרואה נר חנוכה מברך ברכת על הניסים ושהחיינו, היינו ברואה אותו כל עוד שדולק תוך זמן מצוותו והיינו חצי שעה, אבל אחר כך לא יברך. ואם הוא מסופק אם עודנו דולק בתוך שיעור מצוותו, לא יברך כשרואה אותו, אלא משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בדבריו מתבאר שברכת הראיה אינה בכל שעה שהנרות דולקים, אלא רק בשעה של מצות ההדלקה, כלומר בחצי השעה הראשונה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, כי לאחר זמן זה אין אלו "נרות מצוה", ולא ניתן לברך ברכת הרואה.

אולם בשו"ת להורות נתן (שם) נקט שגם לאחר קיום מצות ההדלקה בשיעור הראוי, לא פקע מהנרות "שֵׁם" נרות חנוכה: "ולפענ"ד יש להעיר למאי דמבואר בב"ח (סי' תרעב) בשם יש מהגאונים דאפילו אחר שיעור ההדלקה אסור להשתמש לאורה, וביארו המהרש"ל הטעם דאסור מפני הרואה שלא ידע לחלק אבל מכל מקום מותר לכבותם, עיי"ש. ברם לענ"ד יש לומר בדעת הגאונים, דנהי דשרי לכבותו אחר שדלק כשיעור, מכל מקום כל זמן שהוא דולק חל עליו שם נר של מצוה. דאע"ג דלא חייבוהו חכמים אלא שידלק כשיעור עד שיכלה רגל מן השוק, מכל מקום בכל רגע שדלוק יותר הוא מקיים מצוה, דהא יש מציאות לקיום המצוה גם אחר השיעור הנ"ל, וכדקיימא לן (שו"ע סי' תרעב סע' ב) שאם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה".

והביא ראיות ליסוד זה, שבמצוות שיש שיעור לקיומן [בזמן או בכמות], גם כשמוסיף לקיימן מעבר לשיעור זה, מקיים בזה מצוה:

"והרי זה דומה לחיטה אחת הפוטרת את הכרי [מחיוב תרומה], ומכל מקום אם הפריש יותר, חל על הכל שם תרומה, דאין לו שיעור למעלה.

וכהאי גוונא מצינו לענין תוספת שבת, דאע"ג דיוצא ברגע כל שהוא וכתוספות ראש השנה (ט, א), מכל מקום אם הוסיף יותר חל עליו קדושה של תוספת.

וכהאי גוונא כתב מהר"ל מפראג בספר גבורת ה' (פרק מח) שהאוכל מצה בליל פסח, הרי הוא מקיים מצוה בכל כזית וכזית, דאע"ג דאין חיוב לאכול אלא כזית אחד, מכל מקום אם אכל יותר, הוי הכל אכילה של מצוה.

ולמדו חז"ל דבעינן שיתקע [בשופר בראש השנה] ט' קולות, ובזה יוצא ידי חובתו. אבל כשתוקע יותר גם כן מקיים מצוה בכל תקיעה ותקיעה, שהרי לא נאמרה בתורה שיעור למעלה, ובכל תקיעה ותרועה הרי הוא מקיים יום תרועה יהיה לכם".

בספר אוצר דין רובו ככולו (עמ' רמג) כתב: "הקרית ספר על הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"א ה"ב) כתב וז"ל, ומדאורייתא כיון שקרא פסוק ראשון שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, יצא ידי חובתו. ונראה דאפילו הכי בקריאת כל שלוש הפרשיות מקיים מצוה מדאורייתא, אע"ג דבפסוק ראשון נפטר".

מכל האמור לעיל הסיק הלהורות נתן: "והשתא אתי שפיר הא דרואה נר חנוכה צריך לברך, ולא חיישינן שמא כבר עבר זמן מצוותו. שכל זמן שהוא דולק, אף שהוא יותר מחצי שעה ורשאי לכבותו, מכל מקום כל שלא כיבהו, הוי ליה עדיין נר של מצוה, ושפיר מברך עליו".

ברכת הרואה בערב שבת קודם כניסת שבת

ד. כעין הספק האם מחוייבים בברכת "הרואה" בראיית נרות לאחר זמן קיום המצוה, הסתפק בשו"ת התעוררות תשובה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג] האם חייבים בברכה בראיית נרות חנוכה קודם זמן קיום המצוה - בערב שבת, שזמן ההדלקה הוא "מבעוד היום גדול" (רמ"א או"ח סי' תרעט) "נסתפקתי האם ברואה נר חנוכה בערב שבת אחר שהודלק למצוותו אם מברך עליו, כיון שעיקר מצוותו הוא בלילה, ובאמת צריך ליתן בו שמן כדי שידלוק חצי שעה בלילה. ועוד, דהרי הא דמברך עליו קודם זמנו הוא משום הכשר מצווה, כדאיתא בט"ז (סי' תרעג ס"ק ט) בשם תרומת הדשן (סימן קג) ועדיין איננו מצוה גמורה, ואם כן לא יוכל לברך עליו בערב שבת. או דיש לומר דיוכל לברך עליו, דהרי מסקינן בשו"ע שם סי' תרע"ג ס"ב דאם כבתה קודם שבת אינו צריך לחזור ולהדליק, משום דהדלקה עושה מצוה ויוצא בזה, אם כן באותו שעה הוי נר חנוכה ממש דמברך עליה".

וכן מובא בספר מכתבי תורה מהאדמו"ר האמרי אמת מגור (מכתב טז) "דבר הספק ברואה אחר קבלת שבת, והוסיף בני מ' ישראל שיחיה להסתפק, אם תמצי לומר שהרואה מברך גם הלילה באשר צריך שתדלק בתוך הלילה כמבואר בשולחן ערוך, אם כן יש לומר דהרואה צריך להמתין דווקא עד הלילה". ובהגהות (שם) ביאר את הספק: "דעיקר זמן נר חנוכה הוא בלילה, ובערב ש"ק תיקנו להדליק מקודם, כיון שאי אפשר להדליק בלילה, אבל לרואה יש לומר דלא תיקנו לברך אלא בזמן עיקר המצוה".

בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן נז; בהשמטות והערות בסוף התשובה) פשט את ספקם של ההתעוררות תשובה והאמרי אמת, ונקט להלכה שהרואה חייב לברך גם על ראיית נר חנוכה שהודלק בערב שבת קודם שקיעת החמה, על פי דברי הפרי מגדים (סי' תרעט אשל אברהם ס"ק א) "הדליק נר שבת וקבל שבת בפירוש, איך יאמר לאחר להדליק בשבילו נר חנוכה, הא כל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משויא שליח. ויש לומר דלאו שליחות ממש הוא כיון שממונו הוא ואחר מעשה עביד, ומ"מ ברכות איך מברך אחר ואף שומע כעונה, וצ"ע. והנה ב' ברכות שהחיינו ועל הנסים, ובליל ב' על הנסים, יוכל לברך בעצמו כמו הרואה. הרי דמיירי בערב שבת בשעת הדלקה, וכתב דמברך שהחיינו ועל הניסים כמו הרואה. הרי דהרואה בערב שבת מברך אף שלא הגיע עדיין עיקר זמן המצווה". מבואר בדבריו, שהמקבל שבת בטעות קודם שהדליק נרות חנוכה, רשאי לברך בעצמו ברכת שעשה ניסים "כמו הרואה". ומכאן למדים אנו, כי מברכים על ראיית נרות חנוכה גם בערב שבת קודם זמן המצוה, בעוד שעדיין לא הגיע הלילה - שהרי דברי הפמ"ג נסבו על הזמן שהשליח מדליק עבורו, שהוא כמובן קודם שקיעת החמה.

ברכת הרואה בליל שבת

ה. מעשה שהיה בבחורי ישיבה שנרדמו בערב שבת חנוכה, והתעוררו בליל שבת, לאחר שעבר הזמן המותר בהדלקת הנרות, ונשאלה השאלה, האם מותר להם לברך "שעשה ניסים" על ראיית הנרות בליל שבת.

בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קלא) דן בשאלה זו: "נשאלתי מהו הדין ברואה נר חנוכה בשבת בלילה אי מברך. אי אמרינן דדוקא ברואה בשעה הראויה להדליק, דהרי הדלקה עושה מצוה. או דילמא, ברכות אלו לא תליין בשעת הדלקה, אלא בזמן שנעשה בו הנס". ובתחילת דבריו כתב כצד האחרון: "ואיכא למיפשט לה דאין תלויות בהדלקה אלא דחז"ל אסמכו להו על הראיה, דהרי כתב המאירי (שבת כג, א) דמי שאין לו להדליק, ואינו במקום שאפשר לו לראות. יש אומרים שמברך לעצמו שעשה ניסים ושהחיינו בלילה הראשונה, ושעשה ניסים בכל הלילות, והדברים נראים, עכ"ל. הרי דברכות אלו על הזמן נתקנו". בדברי המאירי מבואר, שגם מי שאינו מדליק ואינו רואה את הנרות, חייב לברך לעצמו שהחיינו ושעשה ניסים, היות והברכות נתקנו על נסי החנוכה, והחיוב הוא כל "יום" מימי החנוכה, אלא שחז"ל תיקנו לברך בשעת ההדלקה או בשעת ראיית הנרות, אך כשאינו יכול להדליק או לראות, אינו נפטר מחיובו להודות בברכה על הניסים. ומכאן, שגם בליל שבת כאשר אינו רשאי להדליק, עדיין אינו נפטר מחיובו לברך על ראיית הנרות. שהרי הדברים קל חומר, אם כשאינו רואה כלל את הנרות עדיין חייב לברך בעצמו ברכת "שעשה ניסים", קל וחומר כשרואה את הנרות אלא שאינו רשאי להדליק באותו הזמן, מחמת סיבה צדדית [איסור הדלקת נרות בשבת] ודאי שעליו לברך ולהודות על הנסים.

אולם בהמשך דבריו כתב האפרקסתא דעניא, שאם אכן הלכה כדברי המאירי שהברכות הם חיוב על עצם היום, גם ללא הדלקה או ראיית הנרות "היה לנו לומר דבשכח בשעת ההדלקה לברך שעשה ניסים ושהחיינו, יוכל לברך גם אחר ההדלקה", שהרי הברכה היא על עצם היום. ברם להלכה, כתב הלבוש (שם) שאם שכח לברך שעשה ניסים ושהחיינו בשעת ההדלקה "יברך בשאר לילות בשעת הדלקה, וכ"כ בישועות יעקב סי' תרנא סק"ו, דאם נזכר אחר הדלקה אינו מברך בלילה זו עוד". ומוכח איפוא, שאין מברכים על הניסים אלא אך ורק בשעת ההדלקה או בראיית הנרות, ולכן עדיין יש להסתפק, האם יש חיוב ברכת הראיה בשעה שאינה ראויה להדלקה, כליל שבת.

ואמנם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן נז) כתב: "ובעניותי לא זכיתי להבין למה לא יוכל לברך כשרואה נר חנוכה בליל שבת, ומה בכך שאינו רשאי להדליק באותו שעה, הרי מבואר במג"א (סי' רסג ס"ק יא) באשה ששכחה לברך על הדלקת נר שבת עד שחשכה, יש לסמוך על מהר"ש לברך אז. ואף דמשחשכה בוודאי שאינו זמן הדלקה, ואפילו הכי מברכת. ולדעת מהר"ש כן הוא אפילו לכתחילה בנדון שדן בו, שתדליק בערב שבת ולא תברך, ומברכת אחר כך משחשיכה". לדעת המהר"ש מותר לברך על הדלקת הנרות גם בשעה שאסור להדליקם, ולפי זה: "מעתה הדברים ק"ו, ומה ברכת נר שבת, שנוסח הברכה הוא אשר קידשנו במצותיו וציוונו להדליק נר שבת, שמזכיר בנוסח הברכה את ענין ההדלקה האסורה בשבת, ואפילו הכי מותר לאומרה גם אחר שכבר החשיך, ואסור להדליק באותה שעה. מכל שכן לברך על ראיית נר חנוכה ברכת על הניסים ושהחיינו, שאינו מזכיר מצוות ההדלקה בנוסח הברכה, שמותר לברכן גם אחר שחשכה ונאסרה ההדלקה".

ברכת הראיה בנרות ההידור

ו. חיוב הדלקת נרות חנוכה מובא במסכת שבת (כא, ב) "תנו רבנן, מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין, נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". כלומר, עיקר חיוב ההדלקה הוא נר אחד בכל בית, בכל אחד משמונת ימי החנוכה. וכל שאר הנרות, הם בגדר "מהדרין" או "מהדרין מן המהדרין". ומעתה צ"ע האם חיוב ברכת "הרואה" נאמר רק בראיית הנר שהודלק לצאת ידי חובת עיקר החיוב, ואם נר זה כבה, למרות ששאר הנרות עדיין דולקים, היות ואלו נרות שאינם מעיקר חיוב ההדלקה אלא "הידור" בעלמא, אין לברך עליהם את ברכת "הרואה". או שמא חיוב ברכת "הרואה" הוא גם על ראיית נרות שהודלקו כ"הידור" בלבד.

ובספר הליכות שלמה (חנוכה פרק יז סע' א) הובא בשם הגרש"ז אויערבך: "מברכים על ראיית נרות חנוכה אף אם כבה כבר הנר העיקרי, ונשארו רק נרות ההידור". ובהערות (דבר הלכה אות א) נתבאר טעם הוראה זו: "שהרי ההידור הוא גם כן לפרסום הנס וכחלק מהמצוה". [ויסוד הלכה זו, שדין נרות שהודלקו כ"הידור", שווים לנרות שהודלקו לעיקר החיוב, מובא בשו"ת רבי עקיבא אייגר (מהדורא תניינא סימן יג) שנשאל האם מברכים על נרות שהודלקו ל"הידור" בלבד: "במי שהדליק נר חנוכה בליל ח' ושכח לברך על הדלקתה, ורק קודם שהדליק כולן, נזכר דעדיין לא בירך אם יש לו לברך או לא". ופסק רעק"א: "לדינא נ"ל בנדון דידן יש לסמוך ולברך". ומשמע מכאן כי נר שנועד להדלקת "הידור" המצוה, שווה בדינו לנר שהודלק לקיום "עיקר" המצוה].

ברכת הראיה על נר שהדליק משום חשד

ז. בשו"ע (או"ח סי' תרעא סע' ח) נפסק: "חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות, צריך להדליק בשתיהן מפני החשד".

והסתפק הגרי"ש אלישיב (פניני חנוכה עמ' קל) "בחצר שיש לה ב' פתחים שמדליק בשניהם, האם יכול לברך על הנר שבפתח השני שהדלקתו מפני החשד. שהרי המדליק אינו מברך אלא באחד מהן, ובשני מדליק בלי ברכה. ולכאורה כך גם הרואה לא יוכל לברך עליו". והוסיף הגרי"ש להסתפק: "ואם כן שאי אפשר לברך ברכת הרואה [על נר שהודלק בפתח השני "מפני החשד"], יש לעיין למה לא חששו שמא יבוא הרואה לברך על הנר השני ברכת הראיה ותהיה בזה ברכה לבטלה".

ואמנם בספר שמעתתא דמשה (הלכות חנוכה, מקור השמעתתא אות ה) הובא בשם הגר"מ פיינשטיין: "דכמו שאין מברכים [על נר שהודלק "מפני החשד"] דלא הוי עיקר מצות חכמים, כמו כן אין מברכין עליהן ברכת הרואה".

אולם הגרש"ז אויערבך (הובא בספר הליכות שלמה, שם סע' ב) פסק כי "נר שהדליקוהו מפני החשד בלבד, מברכים עליו ברכת הרואה". ובהערות (דבר הלכה אות ג) נתבאר טעמו של הגרש"ז: "דכיון שחייב המדליק בכך כדי שלא יהא עליו חשד, והוא עשוי לשם זה שיסבור הרואה שזהו נר שהודלק למצוה, אפשר שפיר להודות ולברך על ראייתו ברכת שעשה ניסים, כי הוא באמת מזכיר הנס".

ברכת הראיה על נרות בית הכנסת

ח. הגרש"ז, בנדון ברכת "הרואה" על נר שהודלק מפני החשד, כתב: "ואין זה דומה לנר של בית הכנסת, דיתכן שאין מברכים עליו ברכת הרואה, דהתם אין זה כרואה נר חנוכה אלא נר של מנהג, שהרי דבר זה [נר חנוכה בבית הכנסת] לא נזכר כלל בגמרא. ואם מחמת המנהג, הרי לא נזכר שנהוג גם לברך עליו ברכת הרואה". ומבואר בדבריו, שיש הבדל בין הדלקת נר "מפני החשד" שהוזכרה בדברי הגמרא, ולכן "אפשר שפיר להודות ולברך על ראייתו ברכת שעשה ניסים, כי הוא באמת מזכיר הנס", ובין הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, שלא הוזכרה בגמרא, ואינה אלא מנהג, ולכן אין לברך ברכת "הרואה" על נר שהודלק בבית הכנסת, כי לא מצאנו שנהגו כן.

אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן קצ) תלה את הנדון האם מברכים על ראיית נרות שהודלקו בבית הכנסת, בשלושת התירוצים שכתבו התוספות בסוכה [הוא לעיל בפתיחה] מדוע תיקנו חז"ל ברכת "הרואה" רק על ראיה של קיום מצות נר חנוכה ולא על ראיית קיום מצוות אחרות: "בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה [א] משום חביבות הנס. [ב] וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה. וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה. [ג] ועוד יש לפרש, דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך". וכתב רבי משה: "אולי לתירוץ ראשון שבתוספות סוכה דף מ"ו שתקנו [ברכת הרואה] משום חביבות הנס, שייך גם בראיית נרות בית הכנסת דגם כן לפרסומי ניסא הודלקו". כלומר, לפי דברי התוספות, שברכת "הרואה" נתקנה דווקא בחנוכה, משום "חביבות הנס", מסתבר שגם על ראיית נרות בית הכנסת יהיה רשאי לברך, שהרי גם בראיית נרות אלו מתחבב הנס בעיניו.

והנה בשו"ת מנחת אליעזר (ח"ב סימן סח) הביא את דברי הבית יוסף (או"ח סי' תרעא) ביסוד המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת "שתיקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו", וכתב: "ועוד נראה לומר, דכוונתו דנתקן לפני האורחים, היינו אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו, ואז אינו מחויב להדליק, רק עכ"פ מחוייב לראות הנרות חנוכה של אחרים. וכיון שיש מהם שאין באים לבית ישראל באכסניה לראות את הנרות חנוכה, ואינו יכול לכוון העת לבוא לבית ישראל לראות בשעה שדולקים נרות חנוכה של הבעל הבית לראותן באותו חצי שעה, ואם כן לא יפטרו אלו במה שמדליקין אותן בביתן. על כן התקינו להדליק בבית הכנסת, ששם באים האורחים לתפילת ערבית, שם יראו הנרות ויפטרו על ידי זה לצאת ידי חובה". ומבואר בדבריהם, שכל יסודותיו של מנהג הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, הושתתו על הצורך לזכות אורחים שאינם יכולים לראות את נרות החנוכה בבתי האכסניה שלהם, לצאת ידי חובת קיום המצוה בברכה על ראיית נרות החנוכה שהודלקו בבית הכנסת. ושפיר מברכים ברכת "הרואה" גם על ראיית נר חנוכה בבית הכנסת, וכפי שכתב רבי חיים אבערלאנדער בקובץ אור ישראל (כרך יח עמ' עח) "מדבריהם יוצא חידוש גדול, דיכולים לצאת ברכות הרואה בהא דמדליקין בבית הכנסת, והיינו או דמברך בעצמו הברכות על הנרות דבית הכנסת, או דיוצא בברכת המברך".

ולמעשה יסוד הדברים נמצא באבודרהם (סדר מעריב של שבת ד"ה ענין סברי) שכתב: "מה שנהגו הראשונים להדליק נרות של חנוכה בבית הכנסת, כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם, גם שיצאו ידי חובתם הרואים שאין להם בית לברך שם". כלומר, הדלקת נרות בבית הכנסת, נועדה לאפשר לאורחים לראות נרות חנוכה, ולצאת ידי חובתם בברכה על ראיית נרות אלו. וברור איפוא, שמברכים עליהם ברכת "הרואה".

ברכת הרואה על נר שהדליק קטן

ט. האשל אברהם (בוטשאטש; או"ח סי' תרעט) כתב: "נתאחרתי בבואי מהמקוה בליל ערב שבת קודש ליל א' דחנוכה הלזה, ולא הדלקתי הנר חנוכה, מאחר שבוודאי לא פרח אז שום עוף, וכבר ראו כוכב אחד על ידי ספק אין להדליק, שהרי העמידו חז"ל דבריהם גם במקום מצוה דאורייתא כשופר ולולב שיודחה המצוה מפני שבות. אך מכל מקום אמרתי שידליק תינוק גם שכבר הגיע לחינוך, כי מכל מקום הוי ליה שבות דשבות. ומכל מקום הייתי מסופק אם לברך שעשה ניסים ושהחיינו על הנרות שהדליק הקטן בן י"ב, כיון שיש אומרים שאיני יוצא ידי חובה על ידי קטן, וספק ברכות להקל. והרהרתי הברכות שלושתן, ואמרתי התיבות בלי שם הקדוש".

ולמדנו מדבריו, שיש להסתפק, האם מברכים על ראיית נר חנוכה שהודלק על ידי קטן, כי יתכן שברכת "הרואה" נתקנה רק על ראיית נרות חנוכה שמתקיימת בהם מצות "הדלקת נר חנוכה", ואילו כאן יש קיום של מצות "חינוך" [וכפי שנתבאר לעיל, שיש פוסקים שנקטו מטעם זה לא לברך על ראיית נרות שהודלקו "מפני החשד", או נרות שהודלקו קודם או אחר זמן ההדלקה] - ומאחר וקטן אינו מוציא את הגדול ידי חובת הדלקת נרות חנוכה [כפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תרעה סע' ג) "הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה כלום"] - נמצא כי הנרות שהדליק אינם נרות של קיום מצוה, ואין לברך עליהם ברכת "הרואה".

לסיכום: בפרטי דיני ברכת "הרואה" נר חנוכה, מצאנו מחלוקות וחידושי דינים בדברי הפוסקים:

• ברכת הרואה לאדם שעתיד להדליק - לדעת רש"י, גם מי שמתעתד להדליק נרות חנוכה בהמשך הערב, חייב לברך על ראיית הנרות של אחרים בטרם הדליק בביתו. אולם בשו"ע נפסק כדברי הטור, שאם ראה נרות חנוכה "אבל אם ידליק אחר כך, לא יברך על ראיה, כיון דיוכל לברך אחר כך על ההדלקה".

• ברכת הרואה לאדם שמדליקים עליו בביתו - לדעת הרמב"ם, הרא"ש, המרדכי, הסמ"ק והאגודה, חייב "הרואה" לברך גם אם מדליקים עליו בביתו. אולם לדעת הרשב"א, הר"ן והעל העיטור, אין חיוב ברכת הרואה למי שהדליקו עליו בביתו, וכן נפסק להלכה בטור ובשו"ע.

• ברכת הרואה לאחר זמן המצוה - רבי עקיבא אייגר הסתפק האם מברך. ובהתעוררות תשובה פסק כי "הרואה" מברך רק בחצי השעה הראשונה של מצות ההדלקה, אולם בשו"ת להורות נתן נקט שגם לאחר קיום מצות ההדלקה בשיעור הראוי, לא פקע מהנרות "שֵׁם" נרות חנוכה, ומברך על ראייתם.

ברכת הרואה בערב שבת קודם כניסת שבת - ההתעוררות תשובה והאמרי אמת הסתפקו בדין זה. והבצל החכמה נקט להלכה שהרואה חייב לברך גם על ראיית נר חנוכה שהודלק בערב שבת קודם שקיעת החמה.

• ברכת הרואה בליל שבת - האפרקסתא דעניא הסתפק בדין זה. ואילו הבצל החכמה הכריע שמברכים על ראיית נר חנוכה בליל שבת, אף שאינו רשאי להדליק באותה שעה.

• ברכת הראיה בנרות ההידור - הגרש"ז אויערבך פסק ש"מברכים על ראיית נרות חנוכה אף אם כבה כבר הנר העיקרי, ונשארו רק נרות ההידור".

• ברכת הראיה על נר שהדליק משום חשד - הגרי"ש אלישיב הסתפק בדין זה, אולם הגר"מ פיינשטיין והגרש"ז אויערבך נקטו להלכה שגם על נר שהדליקוהו מפני החשד בלבד, מברכים ברכת "הרואה".

• ברכת הראיה על נרות בית הכנסת - מדברי הגרש"ז אויערבך נראה, שאין לברך ברכת "הרואה" על נר שהודלק בבית הכנסת, כי לא מצאנו שנהגו כן. אולם מדברי המנחת אלעזר והאגרות משה נראה, כי מברכים גם על ראיית נרות שהודלקו בבית הכנסת. וכן משמע בדברי האבודרהם.

• ברכת הרואה על נר שהדליק קטן - האשל אברהם הסתפק בדין זה, כי יתכן שברכת "הרואה" נתקנה רק על ראיית נרות חנוכה שמתקיימת בהם המצוה, ואילו קטן אינו מוציא את הגדול ידי חובת הדלקת נרות חנוכה, ונמצא שהנרות שהדליק אינם נרות של קיום מצוה, ואין לברך עליהם ברכת "הרואה".

ויש לברר האם נוכל למצוא יסוד אחד לביאור שורשי כל המחלוקות והדינים הנ"ל.

• • •

ברכת 'שעשה נסים' - ברכת הודאה או ברכת המצוות

י. ונראה בביאור הדברים, בהקדם הבנת יסודה של ברכת 'שעשה ניסים' הנאמרת על ראיית נרות החנוכה, האם גדרה כ"ברכת המצוות", או כ"ברכת הראיה" על נס, שהיא בגדר "ברכת הודאה", כפי שהסביר רבי יצחק זונדל שטרן (קובץ אוצרות ירושלים, חלק יא עמ' רב) "הנה יש לחקור בברכת שעשה ניסים האם זה בגדר ברכת המצוות, דכשמדליקין נרות חנוכה יש מצוה לברך להדליק וגם שעשה ניסים. ואם כן כל זה בגדר ברכת המצוות [והיינו דאף דאין זה ממש ברכת המצוות, מכל מקום כשתיקנו לברך ברכת להדליק שהיא ברכת המצוה, צירפו לזה עוד ברכה של שעשה ניסים, ונתנו לזה אותו גדר של ברכת להדליק]. או שזה בגדר ברכת ראיה על הנס, דוגמת המבואר בגמרא ברכות (נד, ב), שהרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו מברך שעשה ניסים, והכי נמי כאן בשעה שרואה את הנרות נזכר בניסים שנעשו לאבותינו, וצריך לברך שעשה ניסים".

ואמנם העמק ברכה (הלל על הנס עמ' קכד) נקט כדבר פשוט, שברכת "שעשה ניסים" היא "ברכת הודאה", כדבריו: "ונראה בדעת הרמב"ם דברכת שעשה ניסים אינה כלל על מצות הדלקה, וגם אינה על הנס של פך השמן, דהא ברכת הודאה היא, והודאה אינה אלא על טובות ה', וע"כ דהויא הודאה על נס הנצחון החשמונאים. ומה שמברכים אותה בשעת הדלקה או בשעת ראיית הנר, הוא כדתנן בריש פרק הרואה (ברכות פ"ט מ"א), דהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך שעשה ניסים לאבותינו, כמו כן כשרואה הנר חנוכה דהוי זכרון על הזמן ההוא, הוי כרואה מקום הנס, ולפיכך מברך על הנס. ואפשר דבברכה זו נכלל נמי הנס של פך השמן, אבל עיקרה על נס הנצחון". ומבואר בדבריו, שניתן להבין את גדר ברכת 'שעשה נסים', כברכת הודאה על הנס שנעשה לחשמונאים, והנרות נחשבים כ"מקום הנס", ולכן מברכים בשעת הדלקתם או בשעת ראייתם.

וממוצא הדברים יתבארו היטב שורשי מחלוקות הראשונים והפוסקים בדיני ברכת הרואה:

• ברכת הרואה לאדם שעתיד להדליק - נראה כי המחלוקת האם צריך לברך ברכת הרואה, או לא, תלויה בגדר הברכה. רש"י נקט כי גדר הברכה הוא מדיני "ברכת ההודאה", ולכן סבר שצריך לברך ברכת "הרואה" בהודאה על הנס תיכף ומיד כשרואה את הנרות, ואפילו אם עתיד להדליק נרות בביתו. אולם הטור והשו"ע נקטו, שהברכה היא חלק מברכת המצוות, ולפיכך כשמתעתד לקיים המצוה בעצמו בהדלקה בביתו, אין מקום לברך על המצוה בראיה קודם לכן.

• ברכת הרואה לאדם שמדליקים עליו בביתו - גם מחלוקת הפוסקים האם באופן זה צריך לברך ברכת הרואה, או לא, תלויה בגדר הברכה. הרמב"ם, הרא"ש, המרדכי, הסמ"ק והאגודה, שחייבו את "הרואה" לברך גם אם מדליקים עליו בביתו, סברו כי גדר ברכת "הרואה" הוא הודאה על הנס, ולכן חייב להודות על הנס כשרואה את הנרות, ואפילו אם הדליקו עליו נרות בביתו.

ומצאתי את יסוד הדברים בביאורו של הגרצ"פ מדוע בדין "המדליק" נר חנוכה כתב הרי"ף בלשון "צריך", ואילו בדין הרואה נר חנוכה, כתב בלשון "חייב". וביאר הגרצ"פ את דברי הרי"ף על פי מה שכתב המאירי [לעיל אות ה] "מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים", ולפי דבריו נמצאנו למדים כי יש הבדל בין גדר ברכת 'להדליק נר חנוכה' לבין גדר ברכת 'שעשה נסים': "שגדר הברכה 'להדליק' היא ברכת המצוה של ההדלקה, וברכה אינה מעכבת. וברכת 'שעשה נסים' לשיטת השאילתות והמאירי, כבר נתבאר שהיא עיקר המצוה להודות לד', אלא שחכמים תקנוה בשעת ההדלקה, או הראיה. ולכן לגבי הרואה נר חנוכה כתב הרי"ף חייב לברך, שזוהי עיקר המצוה. מה שאין כן במדליק נר חנוכה כתב הרי"ף המדליק צריך לברך, משום הברכה להדליק שאינה אלא כשאר ברכת המצוות, וברכה אינה מעכבת". כלומר, לפי שיטת המאירי ברכת 'שעשה ניסים' היא ברכת הודאה על נסי החנוכה, המוטלת על כל אדם, ואפילו ללא הדלקה וראיה. ואם נאמר שגם הרי"ף נקט כן בגדר הברכה, מובן חילוקו בין מצות ההדלקה שהברכה 'להדליק' היא ברכת המצוות, שאינה מעכבת בקיום המצוה, לבין הברכה על ראיית הנרות, שהיא ברכת ההודאה, ולכן הברכה היא עיקר המצוה ומחוייב בה.

ובהטעמת הדברים נלענ"ד על פי דברי האבודרהם (סדר תפילת שמונה עשרה) בביאור הטעם לאמירת "מודים דרבנן" - מדוע לא יוצאים ידי חובת הודאה על ידי הש"ץ: "שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח, אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים, ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה, שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפילה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח, שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו". ומבואר בדבריו שאין "שליחות" ב"הודאה", כי להודות צריך כל אחד בעצמו, ולכן הש"ץ אינו מוציא את השומעים ידי חיובם להודות להקב"ה, ועל כל אחד ואחד להודות לה' בעצמו. ולכן אפילו כשמדליקים עליו בביתו, מכיון שברכת "הרואה" היא "ברכת הודאה", אמנם יוצא ידי חובת מצות הדלקת הנרות, אך עדיין לא יצא ידי חובתו להודות בעצמו להקב"ה על הניסים שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

אולם הרשב"א, הר"ן ובעל העיטור, וכן הטור והשו"ע, נקטו שאין חיוב ברכת הרואה למי שהדליקו עליו בביתו, כי סברו שהברכה היא מדיני ברכת המצוות, ולפיכך אין מקום לברך על המצוה שכבר יצא ידי חובת קיומה בהדלקה שמדליקים עליו בביתו.

• ברכת הרואה על נרות שאינם מעיקר המצוה - לאחר זמן המצוה, בערב שבת קודם כניסת שבת, נרות הידור, נר שהדליק משום חשד, נרות בית הכנסת, נר שהדליק קטן, וכן נר שהודלק בליל שבת [שאינו יכול לקיים בשעה זו את מצות ההדלקה]. בכל סוגי הנרות הללו, אם נאמר שברכת "הרואה" היא חלק מדיני ברכת המצוות, מסתבר שלא יוכל לברך על נרות אלו, כי לא מקיימים בהם את מצות ההדלקה. ברם אם גדר הברכה הוא "הודאה" על הניסים שנעשו לחשמונאים, ודאי רשאי לברך ולהודות גם בראיית נרות אלו.

נסיים בחידושו של הרוגאצ'ובר (צפנת פענח הלכות חנוכה פ"ג ה"ג) שהברכה על הדלקת הנרות וברכת שעשה ניסים הם כנגד ב' הניסים שהיו בחנוכה: הברכה על ההדלקה - כנגד הנס בהדלקת המנורה בבית המקדש [מציאת פך השמן]. וברכת שעשה ניסים - כנגד נס ההצלה מהיוונים. ולפי זה "הרואה מברך רק על הנס שניצול מעכו"ם, ולא על הנס של הנרות. ונ"ל דעכשיו שבטלה מגילת תענית, נשאר רק מן הנרות, ומשום מצוה, ולכן גם ברכת הרואה לא נהגו". ומתבאר בדבריו כי כיום לא נהגו לברך את ברכת "הרואה" שעיקרה הודאה על נס ההצלה מהיוונים, כי לאחר שנתבטלה מגילת תענית, עיקר ההודאה בחנוכה הוא על נס הדלקת הנרות בבית המקדש, המתקיים בברכה על הדלקת נרות חנוכה בלבד.