דרשני:דברים שבלב אינם דברים

המשנה בפרק רביעי אומרת שאדם המוכר בית בסתם לא מכר איתו לא את הגג ולא את הבור והדות וכו'. היד רמ"ה (סד,א ד"ה ברם) מביא שני הסברים לכך שאינם נמכרים יחד עם הבית:

1. לפי שלא פירש שמוכר גם את הגג מוכח שלא רצה למוכרו שאל"כ היה מפרש כן (ומסביר שהסיבה שירצה להשאיר לעצמו את הבור והדות היא בשביל שיהיה בר מצרא לשדה שלידם).
2. לפי שלא אמר בפירוש שמוכר את הגג אינו כלול במכירה מכיוון שהוא חשוב בפנ"ע ולא בטל לבית וממילא לא כלול במכירה.

פגם בנאמנות- מההסבר הראשון משמע שכל הסיבה שלא נמכר היא שאנו לא מאמינים לקונה שאכן קנה את הדברים שנלווים לבית ואין לו ראייה שקנה אותם.
פגם בקניין- ולפי ההסבר השני אף אם נדע שבאמת לא רצה להשאיר את הגג לעצמו (אלא לא חשב עליו) עדיין לא יימכר הגג לפי שלא היה כלול במכר ואין זה פגם בנאמנות אלא פגם בקניין עצמו. הנפק"מ בין שני הצדדים היא במקרה שהאדם מודה שלא התכוון להשאיר לעצמו את הגג האם הגג יימכר ע"י קניין זה או שיצטרך הקונה לעשות קניין נוסף בשביל לקנות את הגג.

במאמר זה נדון בשני צדדים אלו ובנפקא מינות היוצאות מהן.

עיקר קנין בדעת או במעשה

החזון איש (חו"מ סי' כב בשם אביו) - מביא חקירה בכלל הקניינים האם עיקרם הוא במעשה או בדעת. כל קניין מורכב ממעשה הקנין וגמ"ד של הקונה והמקנה והשאלה היא מה הגדר העיקרי שעושה בפועל את הקניין: הדעת עושה הקנין והמעשה גמירות דעת- אפשר מצד אחד להסביר שהדעת היא שעושה את החלות בקניין וכל שנצרך המעשה הוא רק על מנת שתהיה גמירות דעת לקנין (מאפשר את החלות).

המעשה עושה הקנין וגמירות דעת מקשר המעשה לאדם מצד שני אפשר לומר שעיקר הקניין נעשה ע"י המעשה, שהתורה קבעה מעשים מסוימים כמו הגבהה משיכה וכו' שהם פועלים פעולה של קניין וכל שנצרך דעת הוא בשביל לקשר את המעשה אל האדם שלא יהיה כמעשה קוף ללא דעת וקשר לאדם (וממילא החלות היא במעשה והדעת היא רק תנאי בשבילו).

ולכאו' שני התירוצים תלויים בחקירה זו, שאם נאמר שעיקר הקניין הוא בדעת ממילא אע"פ שייתכן שהמעשה חסר (לפי שלא אמר בדיבורו שמוכר גם את הגג) מכיוון שעיקר הקניין נעשה ע"י מחשבתו הקניין יחול. ולמרות שמעשה הקניין יהיה חלקי כל מטרת המעשה היא רק לבטא את גמ"ד וכאן שידוע לנו שהייתה לו גמ"ד הקניין יחול אף כשהמעשה חלקי. אבל אם נאמר כצד השני שהעיקר במעשה, אז אף שבמחשבתו היה להקנות גם את הגג, לפי שהמעשה היה חסר- הואיל ולא דיבר על הגג (ולא חשב עליו במפורש) לא נעשה קניין ולא יימכר הגג.

דברים שבלב

בגמ' בקידושין מט: יש מחל' בעניין מי שמכר את ביתו על מנת לעלות לא"י אבל לא התנה בפירוש שמוכר על מנת לעלות, ובסוף לא עלה ורוצה לבטל את המכר שעשה, האם יכול לבטל את המכר?

לפי אביי יכול לבטל את המכר מכיוון שאע"פ שלא פירש בפיו שמתנה מכיוון שעשה תנאי בליבו שמוכר על דעת שעולה לא"י כאשר לא עלה התנאי לא חל שדברים שבלב הווין דברים. לעומתו לפי רבא (שהלכה כמותו) לא חל תנאו לפי שהיה רק בליבו ודברים שבלב אינם דברים ותנאי שלא נאמר במפורש לא יכול לבטל את המכר.

פגם בנאמנות

תוספות (שם, ד"ה "דברים") מקשה שמשמע מהגמ' שאם היה אומר במפורש שמוכר על מנת לעלות ולא היה כדברים שבלב תנאו היה קיים לדעת כולם, ומקשה שהרי צריך תנאי כפול כתנאי של בני גד ובני ראובן? ומתרץ שיש כמה חילוקי מקרים (ויותר מפורשים דבריו בתוס' רא"ש):

• יש מקרים שבהם אין כל ידיעה קודמת לעניין רצון האדם בקניין שעושה ובהם צריך תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן.
• יש מקרים שבהם יש ידיעה וסברא לעניין רצון האדם בקניין, כמו אצלנו שאף שלא התנה בפירוש שמוכר על מנת לעלות סביר שמכר על דעת זאת ולכן לא צריך תנאי כפול ומספיק תנאי אחד.
• יש מקרים שבהם ודאי שלא היה עושה את הקנין אילולא התנאי, כמו במקרה (ב"ב קמו:) של מי שחשב שנפטר בנו ולכן נתן במתנה כל נכסיו לאדם ואח"כ גילה שבנו חי ורוצה לבטל המתנה שנתן משום שהתכוון לתת על תנאי שבנו אינו חי. במקרה כזה הדין הוא שיכול לבטל ואע"פ שלא התנה כלל לפי שידוע לנו שזו הייתה כוונתו לא נחשב כדברים שבלב ומבטל המתנה.

יוצא אם כן שלפי שיטתו שככל שיש לנו יותר וודאות בתנאי שהאדם עושה בליבו הוא פחות צריך לפרשו, ומשמע משיטתו שהפגם בדברים שבלב הוא פגם בנאמנות שלא ידוע לנו שאכן זו היתה כוונת האדם.

פגם בקנין

לעומתו הרמב"ם אומר (מכירה יא,ט) ש"המוכר בסתם אע"פ שהיה בליבו בתנאי ואע"פ שנראים הדברים לא נמכר", ומשמע מדבריו לא כתוס', שאין הפגם בדברים שבלב בזה שלא נאמן אלא שאע"פ שנאמן יש פגם בעצם התנאי שאינו חל לפי שהיה רק בליבו.

ויוצא שלפי תוס' הפגם בדברים שבלב הוא פגם בנאמנות וזה משמע כהסבר הראשון ביד רמ"ה הנ"ל ולכן אם יודה המוכר שלא התכוון לשייר את הגג הוא יימכר. לעומת זאת, מהרמב"ם משמע כצד השני ביד רמ"ה שדברים שבלב זה פגם בקניין ולכן אף אם יודה שלא התכוון לשייר את הגג לא תחול המכירה לפי שהגג לא היה כלול במעשה הקנין.
הנפק"מ בין השיטות היא במקרה שיש לנו אומדנא דמוכח שכוונתו היתה לעשות את התנאי כגון שאמר שמוכר בשביל לעלות אך לא התנה זאת בפירוש. לשיטת התוס' יחול התנאי אף שהיה רק בליבו לפי שיש לו נאמנות ואילו לרמב"ם לפי שלא פירש התנאי בפיו הוא לא יחול.

פסיקת ההלכה

השולחן ערוך (רז,ד) פסק כשיטת הרמב"ם שאף במקרה שאמר לפני המכירה שעושה אותה רק בתנאי מסוים אך בשעת המכירה עצמה לא הזכיר את התנאי אין התנאי חל. ויוצא שאף שאין פגם בנאמנותו (שיש אומדנא דמוכח שזו היתה כוונתו) לפי שהתנאי היה רק בליבו אינו חל. ואילו הרמ"א פסק כתוס' שבמקרה שיש אומדנא דמוכח שזו היתה כוונתו חל התנאי.

דין בנאמנות

דברים שבלב לענין מתנה - הרמ"א בהמשך דבריו הביא בשם י"א את שיטת הריא"ז שאע"פ שדברים שבלב אינם דברים זה דווקא במכירה אבל במתנה דברים שבלב הווין דברים.
במתנה ודאי שעשה תנאי- הסמ"ע הסביר שיטה זו שבעוד שבמכר ייתכן שהאדם ויתר על זכויותיו בשביל לקבל תמורתם את כסף המכירה, במתנה שנותן מרצונו פחות סביר שיעשה קניין שיפגע ברצונותיו. ולכן במכר אנו מניחים שייתכן שלא עשה תנאי והתכוון למכור אף שהמכירה תפגע בו ויתחשב בצד של הקונה אך במתנה ודאי שעשה תנאי בליבו שאם זה יפגע בו באופן כלשהו הקניין יתבטל.

משמע שהסמ"ע מסביר כשיטת תוס' שהפגם הוא בנאמנות (האם אנו מאמינים לו שעשה תנאי) ובמתנה יותר נאמן מאשר במכר. ואולי זו אף כוונת הרמ"א שמביא את שיטת הריא"ז (בתור י"א) כהמשך לשיטתו שפסק כתוס'. אך עדיין יש להסתפק בהסבר זה לפי שאע"פ שהרמב"ם סובר שהפגם בדבשב"ל הוא פגם בקניין גם הוא מביא חילוק זה בין מכר למתנה.

הרמב"ם פוסק לענין מתנה: (זכייה ומתנה ו,א) "לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראים סוף דעתו עושין ע"פ האומד אע"פ שלא פירש". ומשמע כשיטת הריא"ז שבמתנה אין דין של דברים שבלב אינם דברים אבל ברמב"ם א"א להסביר כהסבר הסמ"ע שהרי הוא לא אומר שזה מטעם של נאמנות?

מעשה קנין שחל ע"י צד אחד

אבן האזל מסביר בשיטת הרמב"ם שהפגם שיש במעשה הקניין בדבשב"ל הוא דווקא במעשה קניין של מכר שמורכב משני צדדים. בסתם מכר א"א להתייחס למה שבליבו של האדם שרק מה שנאמר בקול וידוע לשני הצדדים קשור למעשה הקנין שנעשה ע"י שניהם. אך במתנה, לפי שכל מעשה הקנין נעשה ע"י הנותן ואין המקבל נחשב כחלק ממעשה הקנין, אין אנו מתחשבים בדעתו. ולכן אף שאין הדברים נאמרו אלא בליבו של הנותן ואין המקבל יודע עליהם הם נחשבים כדברים אף שהם דבשב"ל.

דברים שבלב בשבועה

לפי זה פירש שיטת הרמב"ם בשבועות (ב,יב) שהנשבע סתם ואומר שבליבו היה להוסיף תנאי- מועיל מה שהתנה בליבו, ולכאו' קשה למה שלא ייחשב תנאו כדברים שבלב? ומסביר כנ"ל שנדר הוא חלות שנעשה ע"י האדם עם עצמו ולכן לא צריך לפרש תנאו לאחרים ואף דבריו שבלב ייחשבו כדברים (וכל מה שצריך לפרש את הנדר והשבועה בפיו זה מגזירת הכתוב "לבטא בשפתיים" אך לא צריך לבטא את כל תנאי השבועה).

עד כאן יצא לכאו' שלשיטת הרמב"ם (והשו"ע שפסק כמותו) אע"פ שלא התכוון לשייר את הגג לא יימכר ואילו לתוס' ולרמ"א יימכר ואף לרמב"ם אם נתן במתנה את הגג יימכר יחד עם הבית.

שיטת הרשב"א

הגמ' בנזיר ב: אומרת שהרואה נזיר עובר לפניו ומצביע עליו ואומר "אהא" קיבל עליו נזירות לפי שבמחשבתו היה שיקבל עליו נזירות. ומקשים הראשונים, איך מועיל מה שחושב בליבו הרי אלו דברים שלב? (לפי ההסבר הנ"ל ברמב"ם מובן שבנזירות שכולה חלה בינו לבין עצמו אף מה שאומר בליבו יצטרף וייחשב כדיבור ממש).

ידות בנזירות

הרמב"ן והר"ן מסבירים שדין זה הוא חלק מגזירת הכתוב של "ידות בנזירות" שאע"פ שאומר רק משפט חלקי נחשב כאילו אמר את כל המשפט. ולכן אף שלא אומר את התנאי במפורש נחשב שאמר אף את התנאי בפיו ולא נחשב כדברים שבלב. הרשב"א מקשה עליהם שאע"פ שנחשב ע"י נידות כאילו אמר את התנאי במפורש עדיין הסיבה שכך אנו מפרשים את דיבורו (ולא באופן אחר) היא לפי הדברים שבליבו ולמה לא נחשב כדברים שבלב?
ולכן מתרץ אחרת, שכל דין דברים שבלב אינם דברים זה דווקא במקרה שבו מחשבתו סותרת את מעשיו ודיבורו כמו העושה מעשה מכירה גמורה לבית וחושב במחשבתו לעשות תנאי במכירה. אך במקרה שמחשבתו מצטרפת ומפרשת את דיבורו כמו האומר "אהא" ומפרש במחשבתו שכוונת דיבורו היא שיהיה נזיר - הווין דברים ומחשבתו מצטרפת לדיבורו.

לפי פירוש זה אף אם נאמר שהפגם בדברים שבלב הוא מדין של פגם בקניין כרמב"ם ולא מדין של נאמנות זה יהיה דווקא כאשר הקניין סותר את דיבורו ולא כאשר הוא מפרשו. ולענייננו יש לחקור האם כשאומר שמוכר את הבית ולא מדבר על הגג דיבורו מתפרש שמוכר בדווקא את הבית ולא את הגג ולכן מחשבתו סותרת דיבורו ותחשב כדברים שבלב. או שנאמר באופן אחר שכוונתו לבית ולא מדבר על הגג ומחשבתו מפרשת את דבריו שזה אף לעניין הגג, וצ"ע.

הרמת מציאה

השו"ע (רסט,א) אומר שמי שמוצא מציאה ומגביה אותה יכול להקנות אותה לחבירו אף בלי שיאמר לו שמגביה בשבילו. הסמ"ע, וכן פוסק בקצוה"ח, אומר שאע"פ שלא צריך המגביה לומר לחבירו שמרים בשבילו עדיין עליו לומר בפיו שמרים בשביל חבירו. שאם רק ירים בסתם הרי אלו דברים שבלב ולא יועיל מה שיחשוב להרים לחבירו.

לעומתם, הש"ך אומר שלא צריך לומר בפיו ומספיק שיחשוב בליבו, ומסבירו הנתיבות שהוא פוסק כרשב"א הנ"ל שמחשבתו מצטרפת למעשהו להקנות לאדם אחר ומקשה על הקצות שפסק כסמ"ע. פסק כשיטת הר"ן- ואפשר להסביר בשיטת הקצות שאכן לא פוסק כשיטת הרשב"א וסובר שאין מחשבתו מצטרפת למעשיו ופוסק כשיטת הר"ן. בתחילת פסחים פוסק הר"ן שהרוצה להפקיר חפציו לא מועיל שיחשוב בליבו אלא עליו לפרש בפיו ההפקר. ומשמע שלא סובר כרשב"א שמחשבתו מצטרפת למעשיו אלא כקצות שצריך לומר ממש בפיו ולכן צריך לפרש מחשבתו בהפקר. סתם הגבהה היא לעצמו- אבל אפשר עדיין לומר שהקצות סובר כרשב"א רק שכאן סובר שכאשר מגביה את המציאה נחשב כמגביה לעצמו וע"י מחשבתו רוצה לשנות את מעשהו ולהקנות למישהו אחר ממנו. כלומר שבמקרה זה מחשבתו להקנות לאחר סותרת את מעשיו ובזה אף הרשב"א יודה שלא תופס וצריך שיבטא במפורש בפיו.

בין אדם למקום

דין זה של דברים שבלב הווין דברים קשור לעוד נפק"מ כגון בדינים שבין אדם למקום שבהם אין עניין של חוסר נאמנות לפי שה' יודע מה שבלב האדם. לפי הצד שהפגם הוא בנאמנות לא יהיה צורך לפרש בפיו אבל לפי הצד שהוא פגם בקניין ייתכן שיצטרך לומר בפיו כגון במפקיר חמצו לפני פסח שמובאת מחל' במאירי בפסחים האם צריך לפרש בפיו או לא וניתן לומר שזו שורש מחלוקתם.

אבל אפשר לומר גם צד שלישי שכל שיש פגם בקניין זה דווקא בדינים שבין אדם לחבירו שבמהותם צריך לבטא בשפתיים. אבל קניינים שבין אדם למק ים שזה פגם בקניין יסברו שבקניין כעין זה לא יצטרכו לפרש ממש בפה.