דרשני:העוסק במצווה פטור מן המצווה (Wikiboss)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

במקרים רבים בש"ס מובא הכלל שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. במאמר זה אסקור את הנושא מכמה היבטים שונים מתוך דגש על הסוגיא בסוכה כה.

מקור

קריאת שמע

בגמ' סוכה כה דורשת הגמ' את הפס' “בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"- שחיוב קריאת שמע הוא דווקא כאשר האדם בשבת שלו או בדרך שלו אך אם הולך לשם שמיים ועושה מצווה אחרת פטור מקריאת שמע וכן משאר המצוות. רש"י מסביר שהגמ' דורשת דרשה כפולה "בשבתך בביתך"- פרט לעוסק במצווה, "ובלכתך בדרך"- פרט לחתן. לדבריו, יש חידוש בדין חתן שאף שהחתן לא עוסק כרגע במצווה ממש מספיק שהוא טרוד בטירדת מחשבת מצווה בשביל לפוטרו ממצווה אחרת.

התוספות גרסו את דרשת הגמרא באופן הפוך: בגרסתם, הגמרא לומדת מ"בשבתך בביתך" פטור חתן, ואילו מ"ובלכתך בדרך" פטור עוסק במצווה. לפי גירסא זו, הם מסבירים שהגמרא לומדת מדרשת מילות הפסוק עצמו שאם האדם יושב לשם שמיים ומחשב חשבונות מצווה כחתן פטור וכן אם הולך בפועל לדבר מצווה ועוסק בה פטור. תוס' מוסיפים שאי אפשר לומר רק את הדרשה של פטור חתן שטרוד במחשבת מצווה וממנה ללמוד ק"ו לשאר מצוות שעושה בפועל מכיוון שלחתן יותר קשה לכוון מחשבתו למצווה ולכן הו"א שיש לו פטור מיוחד.

פסח שני

בהמשך, הגמרא מביאה מקור נוסף ללימוד פטור עוסק במצווה מפטור פסח שני המופיע בתורה שמסבירה הגמ' שהאנשים שנפטרו היו אנשים שהיו טמאים מכיוון שעסקו במצוות קבורת מת (נושאי ארונו של יוסף/קוברי נדב ואביהו/קוברי מת מצווה) ולכן נפטרו מפסח שני לפי שעסקו במצווה.

בגמרא מסבירים שיש צורך בשני הלימודים שיש צד חמור בלימוד מקריאת שמע מכיוון ששם מדובר שבשעת קיום המצווה הראשונה כבר חל זמן חיוב המצווה השניה כמו בחתן שכבר חל חיוב ק"ש בחופתו. מצד שני יש חומרא בפסח שהיא מצווה חמורה שיש בה כרת והו"א שלא תתבטל משום מצווה קלה יותר כמו קריאת שמע.

החולקים על דין זה

הגמרא בהמשך מביאה ברייתא האומרת שחתן והשושבינים וכל בני חופה פטורים מהתפילה והתפילין אך חייבים בק"ש ומסביר רש"י שיטתם שאכן חולקת הברייתא וסוברת שאין דין של העוסק במצווה פטור מן המצווה. הברייתא אינה חולקת- תוס' שם חולקים עליו ומסבירים שאכן גם הברייתא סוברת שיש פטור של הבפמ"ה אך סוברת הברייתא שמכיוון שאפשר לעצור לרגע מהחתונה ולקרוא ק"ש אין לפטור את החתן ממנה.

טעם הפטור

הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ב,א) מסביר על המשנה שאומרת "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתת יודע מתן שכרן של מצוות- שאף שאת העונש של מצוות ל"ת אפשר ללמוד ע"פ עונשם אין אנו יודעים להשוות בין שני מצוות עשה. עפי"ז פירש הרמב"ם שסברת הפטור של העוסק במצווה פטור מן המצווה היא שאין אנו יכולים לדעת האם המצווה שאנו עושים כעת חמורה מהמצווה האחרת או קלה ממנה ולכן א"א להפסיק מעשיית מצווה ע"מ לעשות מצווה אחרת. דברי הרמב"ם קשים לכאו' שמשמע ממנו שאכן אם היינו יודעים את חמורת מצווה אחת לעומת חומרת מצווה אחרת לא היה בהם דין של העוסק במצווה פטור מן המצווה אך מדברי הגמ' בסוכה שצריך גם את הלימוד מפסח שבו יש מצווה חמורה יותר שעל ביטולה עובר בכרת שבשביל ללמד שאף בשביל מצווה שפחות חמורה אין מפסיקים למצווה אחרת.

לעומת הרמב"ם, הט"ז (או"ח קצא) מסביר על הדין בשו"ע האומר שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך שאין זה דין מיוחד בברכות אלא כן הוא הדין בכל המצוות. הט"ז מוסיף שמי שעושה מצווה כך תוך כדי עשיית דבר אחר מראה שאינו מחשיב כ"כ את עשיית המצווה ודורש עליו את הפס' “אם תלכו עמי בקרי"- בדרך ארעי. כך מסביר גם את הפטור של העוסק במצווה פטור מן המצווה שכאשר עושה מצווה עליו להרגיש שאין עליו חיוב של מצווה אחרת ואינו עושה את המצווה באופן ארעי.

האם מחוייב לקיים את המצווה השניה

בגמ' סוכה מסופר על רב חסדא ורבה בר רב הונא שעלו להקביל פני רבם ברגל ובתור שלוחי מצווה פטרו עצמם ממצות סוכה. תוס' מקשה איך ייתכן שפטרו עצמם ממצוות סוכה בלילה אף שהלכו רק ביום שהרי לפי הגדרת פטור שכזו כל מי שלובש ציצית ועושה בכך מצווה ייפטר מכל המצוות? תוס' מסביר שאכן כל שפטרו עצמם כאן היה מכיוון שאם היו מחפשים סוכה אחרת לישון בה היו מתבטלים ממצוות הקבלת פני רבם שהיו עסוקים בה ולכן היו פטורים אך אכן אם היו יכולים לקיים שתי המצוות יחד היו מחוייבים.

ומוכיחים דבריהם גם מדברי הגמ' בנדרים לג: שאומרת שהמודר הנאה מחבירו מותר לו להחזיר לו אבידתו ואין לומר שהמחזיר נהנה ממנו מכך שפטור לתת צדקה לעני כאשר עסוק במצוות השבת האבידה מכיוון שאין זה מצוי שיבוא עני בדיוק כאשר יעסוק באבידה. ומוכיח תוס' שאם הפטור היה שכל עוד עסוק במצווה פטור מאחרות גם כאן לא היה זה בלתי מצוי שיבוא עני בעוד הוא עסוק באבידה אלא יש לומר שהפטור הוא דווקא כאשר עסוק ממש כך שא”א לקיים שתיהן.

הריטב”א גם נוקט כשיטת התוס' אך אומר שפטור זה ממצווה אחת כאשר חלה על האדם מצווה אחרת הוא פטור פשוט שאין צורך לפס' בשבילו. ולכן מחדש שהפס' מלמד שלא רק שאינו חייב במצווה כאשר עושה מצווה אחרת אלא אף אם עושה את המצווה כאשר אינו חייב לא עולה לו בתור מצווה משום שאינו חייב בה.

פטור אף שאפשר לקיים שתיהן אך דווקא אם עסוק במצווה

הר”ן מביא את שיטת תוס' וחולק ומסביר שאין לומר שרק כאשר א”א לקיים שתי המצוות פטור מעשייתן אלא אף אם יכול. הוכחה מהחופרים כוך למת- הר”ן מוכיח כשיטתו מהחופר כוך למת שנאמר בגמ' בברכות יד: שפטור מק”ש אף שדרך החופרים לנוח מעט בזמן העבודה ולא לעבוד ללא הפסק. וכן מביא שם מהמשך הגמ' שאף המשמר את המת מפני העכברים פטור מכל המצוות אף שודאי שיכול לעשות מצוות אחרות בזמן זה. לכן מסביר הר”ן שאכן אף אם יכול לקיים עוד מצווה בזמן קיום המצווה פטור ממנה אך כל זאת דווקא כאשר האדם “עוסק במצווה” ולא רק מקיים מצווה. ולכן אף אם אדם לובש ציצית אינו נפטר מכך מכל המצוות מכיוון שאינו עוסק במצווה אלא רק מקיימה וכן מדקדק מלשון הגמ' העוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן בשומר אבידה שאף שמקיים מצווה כל עוד היא בביתו רק כשעוסק בה ומנערה נפטר מקיום מצוות אחרות ובזמן זה נדיר שיבוא עני לבקש צדקה כדברי הגמ' בנדרים.

פטור בכל מקרה

בשיטת הראב”ד (על הרי"ף) משמע שפטור בכל מקרה והעושה מצווה נוספת כאשר פטור ממנה אינו מקבל על כך שכר. בשו”ע פוסק (סימן לח) שכותבי תפילין ותגריהן פטורים מלהניח תפילין בעצמן ומסביר הרמ"א שזהו גם לענין ק”ש ותפילה אך דווקא אם עסוקים במלאכתן ולא יכולים לעשות שתי המצוות בקלות. בביאוה”ל מסביר שהרמ”א פסק כשיטת הר”ן מפני הראיות הרבות שיש לשיטתו והסביר שאכן אף שיכול לעשות שתי המצוות אם לא יכול לעשותן בקלות פטור מהן ואף אם רק נח בשביל שיהיה לו כח להמשיך במצווה כמו החופר כוך למת.

הותרה או דחויה

הקהילות יעקב פירש במחל' שיש לחקור בפטור העוסק במצווה האם נחשבת המצווה השניה כדחויה שאכן מחויב בה אך נפטר מעשייתה משום המצווה האחרת או שנאמר שאינו מחויב בה כלל כאשר עוסק במצווה אחרת. ומסביר שלתוס' נחשב הדבר שהמצווה השניה רק נדחית וממילא אם יוכל לקיים שתי המצוות לא תדחה המצווה השניה ועליו לעשותה. בניגוד אליו לשיטת הר”ן המצווה כלל לא מחוייבת על האדם כאשר עסוק במצווה אחרת וממילא אף אם יכול לעשותה פטור ממנה.

הקה"י מביא מחל' נוספת שהדרישה פסק שמי שהיה עסוק בצרכי ציבור ולכן לא התפלל אין עליו חיוב להתפלל תפילת תשלומין לפי שלא נחשב כאנוס. לעומתו הט"ז הסביר שנחשב עדיין כאנוס ועדיין היה מחויב בתפילה ולכן עליו להתפלל תפילת תשלומין. בקה"י הסביר שחלקו במחל' הנ"ל האם העוסק במצווה נחשב כאנוס כשיטת הט"ז ולכן מתפלל תשלומין או שנחשב שכלל אינו חייב כשיטת הדרישה. במשנ"ב פסק שאינו מתפלל תשלומין כשיטת הדרישה אך הביא שראוי להחמיר ולהתפלל תפילת נדבה.

לכאורה יש להקשות על דברי הקה"י שהר”ן במשך דבריו כותב שאם יכול לקיים את המצווה השניה ללא טורח מחוייב בעשייתה ו"מהיות טוב אל תהי רע” ולפי הסבר הקה”י איך שייך שיאמר שיעשה מצווה שכלל איננו מחויב בה? (אך עדיין אפשר לומר בשיטתו בראשונים אחרים הנוקטים כשיטת הר”ן ולא אומרים תוספת זו).ועוד שהמשנ”ב שפסק מצד אחד כשיטת הדרישה לעיל עדיין פסק (סימן תעה) שמי שעושה מצווה בזמן שעוסק באחרת יוצא יד”ח במצווה ורק הסתפק האם רשאי לברך עליה.

ולכן, המנחת אשר מסביר אחרת מדברי הקה”י. לדבריו, אין המחלוקת תלויה כלל באונס הרגיל, אלא השאלה היא האם האדם נחשב שאינו חייב לקיים את המצווה אך ודאי שעדיין מחויב בה וכל מחל' היא בסעיפי חיוב זה. ואולי אפשר לתרץ שיטת הקה”י שאף לשיטת הר”ן שנחשבת המצווה כהותרה עדיין נחשב האדם כבר חיובא כעין מצווה קיומית. ולכן אם יכול לקיימה ראוי שיקיימה מהיות טוב אל תהי רע וכן אם עשאה יצא בה יד”ח שאף שלא היה מחוייב בה ולא מברך עליה עדיין אם קיימה יצא ידי חובתו.

לימוד תורה ומצווה אחרת

הקה”י הקשה מדברי הגמ' במו”ק הלומדת שאף אדם הלומד תורה חייב במצווה עוברת שהרי העוסק במצווה פטור מן המצוה? ופירש שגדר חיוב לימוד תורה הוא בכל זמן פנוי שיש לאדם וממילא כאשר אין לאדם זמן פנוי כגון שחייב לעשות מצוה או לכל צורך חמור אחר לא חל עליו כלל חיוב לימוד תורה ולכן אין עליו דין של העוסק במצווה פטור מן המצווה.

הנצי”ב (העמק שאלה קסט) פירש שמצוות ת”ת מיוחדת בכך שעניינה לקיים המצוות וממילא לא שייך בגללה לפטור ממצוות שהם תכליתה. בברכי יוסף (לח,ז) פירש שבכל מצווה תמידית אין אומרים עוסק במצווה פטור מהמצווה. אולי כוונתו שלא שייך לפטור ממצווה בשביל שהאדם יוכל לעסוק במצווה אחרת כאשר ממילא הוא עושה מצווה זו באופן תמידי.

במצווה דרבנן

במג”א (סימן עב) הביא שלאחר שקוברים את המת ועושים לו שורה עליהם לומר ק”ש אם יש להם זמן ואפילו פס' הראשון ואם אין להם זמן והתחילו כבר בניחום האבלים פטורים מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה. הפמ”ג הקשה עליו שניחום אבלים זוהי רק מצווה דרבנן ומנין למג”א שמצוה דרבנן דוחה מצווה מדאו' בדין העוסק במצווה פטור מן המצווה. וכנראה שהמג”א למד זאת מהמקרה בסוכה כה על רב חסדא ורבה בר רב הונא שהלכו להקביל פני רבם ולכן פטרו עצמם ממצוות סוכה אף שהקבלת פני רבו ברגל היא רק דרבנן. ובקוב”ש כתב להוכיח כן מהגמ' במנחות המדברת על קצירת העומר שאף לצורך מצווה דרבנן מותר לקצור את העומר לפני קורבן העומר שדרשו “ראשית קצירכם ולא קציר מצוה” אף שזו רק מצווה דרבנן. אין חילוק מהותי בין מצוות דאו' לדרבנן- ובמנח”א כתב להסביר את הסברא שאכן כמו שאין חילוק בין העוסק במצווה דאו' חמורה למצווה קלה ואף הקובר את המת נפטר מקורבן פסח החמור כן נאמר בדרבנן. בפשטות אפשר לחלק בין שתי מצוות מדאו' לבין מצווה דרבנן ודאו' אך אם נאמר שטעם הפטור הוא משום שעליו להתעסק במלאכת הבורא לגמרי ממילא אין חילוק בין חיוב דרבנן לדאו'.

כותבי סת"ם פטורים מכל המצוות

בגמ' סוכה כה מובא שכותבי סת"ם פטורים מכל המצוות וכן פסק בשו"ע.

שיטת הרמב"ם

בב"י הביא שהרמב"ם לא פסק כן מכיוון שהירושלמי (ברכות א,ב) חולק על הגמ' שלנו ומביא מחל' בין חכמים הסוברים שכותבי סת"ם מפסיקים לק"ש אך לא לתפילה ובין ר' חנינא בן עקביא הסובר שאף לתפילה מפסיקים ממלאכתם. וכן מובא נוסח זה בתוספתא (ברכות ה,ו) שמביא שיטת חכמים ורחב"ע ולפניהם את שיטת רבי האומר שמפסיקים לק"ש ולתפילה וכמובא בבבלי (וייתכן שחלקו האם מכיוון שתפילה דרבנן לא מפסיקים או שמפסיקים לה או שבכלל חלקו האם תפילה היא מדאו' או מדרבנן). בירושלמי בביכורים (ג,ו) מובאת שוב שיטת רחב"ע ושם מובא שרבי אחא חשש לשיטתו וכנראה מכאן הבין הרמב"ם שהלכה כמותו שאין מפסיקים לא לק"ש ולא לתפילה.

לא ייתכן לומר שאין לרמב”ם כלל דין של העוסק במצווה פטור מהמצווה שהרי הרמב”ם הביא דין זה גם לענין הולכים לדבר מצווה הפטורים מסוכה וגם לענין הלומד תורה שפטור מלשאת אשה משום שעוסק במצווה? אין דין עבפ"מ במצווה תמידית- הנצי”ב (העמק שאלה קסט) פירש שלשיטת הרמב”ם במצווה תמידית לא שייך הכלל של העוסק במצווה. הדין של עוסק הובא בשביל לתת לאדם אפשרות להתרכז במצווה העומדת לפניו. אך כאשר יש כותבי סת”ם שכל רגע שיש הם רוצים לכתוב משום פרנסתן לא שייך לפטור אותם משום שאז לא יעשו אף מצווה אחרת ולכן אין בהם דין זה.

על שיטת הנצי”ב יש להקשות הרמב”ם שהוזכרו לעיל בהלכות אישות (טו,ב) שמי שלומד תורה רשאי להמנע מלשאת אשה משום שהעוסק במצווה פטור מהמצווה ומשמע שאף במצווה תמידית כמו תלמוד תורה יש דין עוסק במצווה? נראה לתרץ ע”פ דברי שולחן ערוך הרב, שהסביר שיש שני חלקים בלימוד תורה ידיעת התורה ולימוד התורה. לימוד התורה היא מצווה תמידית שחלה על האדם ללמוד ללא קשר מה הוא לומד. מצוות ידיעת התורה מחייבת את האדם ללמוד את כל התורה כולה (בדרך קצרה). וממילא הרמב”ם דיבר על החלק הראשון של תלמוד תורה שאינו מצווה תמידית והוא דוחה את תלמוד תורה ולאחר שילמד את התורה ויקיים חלק זה במצווה יתחתן ולא יוכל לפטור עצמו ע”י החלק השני של לימוד התורה משום שהיא מצווה תמידית.

השרידי אש (ב,סו) תירץ לחלק שמכיוון שכותבי סת”ם רגילים בעבודתם ואינם טרודים בה הם נחשבים ככונס את האלמנה שאף שעושה מצווה אינו טרוד בה ולכן אין בו דין של עוסק במצווה. כותבי סת”ם רגילים בעבודתם ואינם נחשבים כטרודים בה כך שלא יוכלו לקיים מצוות אחרות לשיטת הרמב”ם.

אין מחל' בין הירושלמי לבבלי- הרא”ש והטור הבינו שאין מחל' בין הירושלמי לבבלי אלא שהם מדברים במקרים שונים. הבבלי שאומר שפטורים מכל המצוות דיבר במקרה שנצרכו לכתוב סת”ם דווקא עכשיו כגון שמי שכותבים לו מפליג עכשיו בספינה וכדו' ואילו בירושלמי מדובר במקרה רגיל שאינם פטורים משאר מצוות.

הנצי”ב מפרש שאף הר”ן הסובר שאף מי שיכול לקיים שתי המצוות פטור מהמצווה האחרת כשעוסק במצווה מודה שבמצווה תמידית חייב להפסיק למצווה אחרת ומחלק בין הבבלי לירושלמי. בשו”ע פסק כשיטת הר”ן וכן ברמ”א והוסיף שאם צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק”ש פטורים ממנה. בבאוה”ל הביא שיטת הלבוש שהכוונה בצריכים לעשות מלאכתן היא שהקונה צריך לפרוש בספינה עכשיו וא”א להשתהות בכך. הבאוה”ל הקשה עליו שהרי לשיטת הר”ן בכל אופן פטור ולכן מפרש בשיטת הרמ”א שמספיק שחושב שיבואו לו קונים רבים ומותר לו להתעסק בכתיבה. נראה להסביר שיטת הלבוש ע”פ הסבר הנצי”ב הנ”ל שאף לשיטת הר”ן במצווה תמידית יש צורך לעשות שתיהן אם יכול וחייב להפסיק ולכן פירש הלבוש שמדובר שהקונה פורש בספינה.