דרשני:חיטה אחת פוטרת את הכרי (עמד)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ישנה הלכה המובאת בכמה מקומות בש"ס (קידושין נח:, שבת יז:) בשם שמואל, ש"חיטה אחת פוטרת את הכרי" לעניין תרומה, כלומר שאע"פ שנתנו חכמים שיעור לתרומה (עין יפה אחד מ-40, בנונית אחד מ-50, ורעה אחד מ-60. (תרומות ד ג), מדאורייתא אין שיעור לתרומה, ואפשר להפריש אפילו כלשהו - חיטה אחת.

יש לדון מה דינו של מי שתרם פחות מהשיעור שנתנו חכמים, האם חלה התרומה כיוון שמדאורייתא אין שיעור, או כיוון שתרם פחות ממה שתיקנו חכמים - אין תרומתו תרומה וצריך לחזור ולהפריש? ואם אכן צריך לחזור ולהפריש, האם לפני שהוסיף יש כאן טבל דאורייתא, או שמא מדאורייתא הכרי תוקן ויש כאן טבל דרבנן בלבד?

דיון בדברי הרמב"ם

הרמב"ם כתב (פ"ג מהלכות תרומות ה"א): "תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר 'ראשית דגנך' - כל שהוא. אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים."

בפשטות אומר הרמב"ם, שרק לכתחילה "לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים", אך בדיעבד אם תרם פחות מכשיעור - תרומתו תרומה. עדיין אפשר לשאול, האם הוא צריך להשלים לכשיעור, או שאינו יכול להוסיף כיוון שהטבל כבר מתוקן וא"א להפריש ממנו תרומה? בדברי הרמב"ם אין רמז לדין זה.

בהמשך דבריו אומר הרמב"ם: "ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה. וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים, עין יפה אחד מארבעים, והבינונית אחד מחמשים, רעה אחד מששים, ולא יפחות מאחד מששים."

שאלה נוספת שיש לדון בה, היא מדוע הוצרך לכתוב ש'לא יפחות אחד משישים'? הרי ברור שאם חכמים קבעו שיעור אסור לפחות ממנו!

דעת הגר"א והמל"מ

דברי הגר"א

הגר"א בשנות אליהו (פאה, א, א) מביא את הירושלמי האומר שלביכורים יש שיעור דרבנן של אחד משישים, ומפרש שאין הכוונה לשיעור ביכורים ממש, כיוון שבמסכת ביכורים (ב, ג) נאמר ש"התרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם... מה שאין כן בבכורים". וכיוון שהשיעור של התרומה הוא דרבנן, ברור שלביכורים אין שיעור כלל, כי א"כ מה ההבדל בינם לבין תרומה?

לכן אומר הגר"א, שכוונת הירושלמי היא לשיעור של תוספת ביכורים, וההבדל בין תוספת ביכורים לשיעור של התרומה מדרבנן, הוא שתוספת ביכורים אינה מעכבת ומי שהפריש ביכורים פחות מהשיעור - יצא ואינו מעכב, ואין לתוספת שיוסיף אח"כ דין ביכורים. אך בתרומה אם הפריש פחות מכשיעור - אין תרומתו תרומה והטבל נשאר עומד בטבלו, והוא צריך להוסיף ודין התוספת כתרומה. (יש לעיין מדוע הוסיף הגר"א שצריך להוסיף ויש לתוספת דין תרומה, הרי זה פשוט כיוון שצריך לתקן את הטבל!)

בשונה מפשטות דברי הרמב"ם, הגר"א אומר שכיוון שתיקנו חכמים שיעור - אין לתרומה הפחותה מהשיעור דין תרומה כלל אע"פ שמדאורייתא היא תרומה והטבל מתוקן. וצריך להבין כיצד חכמים יכולים להפקיע תוקף של תרומה מדאורייתא (אולי באמצעות שמפקירים את התבואה כך שלא יוכל לתרום).

דברי המשנה למלך

המשנה במסכת תרומות (ד, ג) אומרת שמי שתרם ועלה בידו אחד משישים תרומתו תרומה, ואם הוסיף - התוספת אינה תרומה וחייבת במעשרות. ואם תרם פחות מאחד משישים, תרומתו תרומה ויחזור ויתרום כשיעור.

המשנה למלך (פ"א מהלכות מתנות עניים הט"ו) דן בדברי המשנה, ובתוך דבריו אומר המל"מ, שלפי הרמב"ם, כל דבר שיש לו שיעור מדרבנן, ונתן פחות מכשיעור - לא עשה ולא כלום (מהלשון ולא כלום משמע שזה נשאר טבל מדאורייתא). ומי שתרם פחות מכשיעור, מה שתרם אינו תרומה.

ומוסיף המל"מ, שאפילו אם הוסיף אחר כך תרומה כשיעור, אין התוספת מצטרפת למה שתרם כבר, ומה שתרם בתחילה הוא טבל גמור וצריך להפריש גם ממנו תרו"מ. ואע"פ שבפאה הדין הוא שמי שהפריש פחות מכשיעור ואח"כ הוסיף, מצטרפות הפאות לכשיעור, בתרומה לא שייך להגיד זאת, כיוון שלא מצינו שום דבר שהוא טבל שהופך לתרומה למפרע.

קושיית ר' מאיר שמחה מהגמרא בקידושין

הגמרא בקידושין (דף נח:) רוצה לתלות את השאלה האם טובת הנאה ממון או לא, במחלוקת תנאים, בעניין הגונב טבלו של חבירו (ואינו בעין, כי אם הוא בעין היה חייב להחזיר את כולו), שרבי אומר שיחזיר לו את כולו, כולל התרו"מ כיון שיכול לקבל מהכהן טובת הנאה בעד התרו"מ, וטובת הנאה ממון, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר שיחזיר לו את כולו חוץ מדמי תרומה ומעשר שבו, כיוון שטובת הנאה אינה ממון.

הגמרא שם דוחה ואומרת שלכ"ע טובת הנאה אינה ממון, ובכל זאת ת"ק אמר שיחזיר גם את דמי התרו"מ, כיוון שמדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי והבעלים היה יכול להיפטר בכל שהוא ולכן כל הטבל נחשב ממון ולא מנכים את דמי התרומה.

בחידושי ר' מאיר שמחה (לבעל האור שמח) שם מקשה, כיצד הדין שחיטה אחת פוטרת את הכרי מדאורייתא מועיל כאן, הרי מדרבנן יש שיעור, ואם לא הפריש כשיעור - החולין נשארו טבל והבעלים לא יכולים להשתמש בהם, ואינם ממון! ולכן מוכיח מכאן האור שמח, שגם לאחר תקנת חכמים מי שמפריש פחות מכשיעור תרומתו תרומה ותיקן את הטבל גם מדרבנן, ולכן יכול לתבוע את הגנב גם על התרומה דרבנן. אך האור שמח אומר ש"לא משמע כן", וגם זה סותר את דברי הגר"א בתחילת מסכת פאה.

ואומר האור שמח, שלשיטת הגר"א צריך לומר, שלמ"ד טובת הנאה אינה ממון, השאלה האם הגנב חיסר את הבעלים, תלויה בשאלה האם אפשר להכריח את הבעלים להוציא מידם את הממון שגנב ולתרום אותו. ולכן ברור שאת החיטה הבודדת שחובה להפריש מדאורייתא לא ישלם הגנב, כיוון שהכהנים יכולים להכריחו לתרום שיעור דאורייתא (האור שמח אומר שכך כתוב בירושלמי). אך את השיעור דרבנן אינם יכולים להכריחו להפריש, כיוון שהוי ממון שאין לו תובעין. ולכן אע"פ שהטבל אינו מתוקן בלי שהפריש שיעור דרבנן, הבעלים יכול לתבוע את הגנב לשלם לו שיעור דרבנן, כיוון שהוא יכול לעכבו אצלו ואין לכהנים רשות להכריחו לשלם.

קושיית האחרונים מהגמרא בשבת

האחרונים (פרי יצחק סי' לד, אמרי בינה תרומות ומעשרות סי' א, ועוד) הקשו קושיה נוספת על שיטת הגר"א והמל"מ, מהגמרא בשבת (דף יז:) שאומרת שטעם הגזירה שגידולי תרומה הרי הם כתרומה, הוא כדי שלא כל ישראל שיש בידו תרומה טהורה יזרענה ויאכל את הגידולים. הגמרא דוחה את ההסבר הזה, משום שישראל החשודים לעשות דבר כזה לא יפרישו את התרומה כלל ויפטרו את עצמם בחיטה אחת כשמואל, וכיוון שהפרישו כשיעור שנתנו חכמים - מאמינים בהם שלא יזרעו את התרומה. ולכן הגמרא אומרת שזה משום תרומה טמאה ביד כהן.

ומכאן מוכח, שהיו יכולים לפטור את עצמם בחיטה אחת, והיו מתקנים את טבלם, שלא כדברי הגר"א והמל"מ שסוברים שמי שתורם פחות מהשיעור שנתנו חכמים לא עשה כלום!

הקושיה מתקנת דמאי

הגמרא בסוטה (דף מח.) מביאה את תקנת הדמאי האומרת שצריך להפריש מעשרות ותרומת מעשר מתבואה של עם הארץ. הגמרא שם לא מדברת על תרומה גדולה, ורבי עובדיה מברטנורא מסביר בתחילת מסכת דמאי שזה משום שעמי הארץ מפרישים תרומה גדולה כי אין לה שיעור, וחיטה אחת פוטרת את הכרי.

גם כאן משמע שלאחר שהפריש עם הארץ חיטה אחת, הטבל תוקן ואין צריך להפריש שוב תרומה גדולה. אמנם היה אפשר לתרץ שתיקנו דמאי רק בספק טבל דאורייתא, ולאחר שהופרשה חיטה אחת הטבל תוקן מדאורייתא, ורק מדרבנן זה טבל. אך ליתא, כיוון שכל תקנת דמאי היא בטבל דרבנן, ומדאורייתא אין צריך להפריש מן הלקוח, שנאמר "זרעך" (ב"מ פ"ח ע"א, ועיין בשטמ"ק שם שהקשה כעין זה ותרץ בענין אחר).

אך בכל זאת אין זו קושיה, כיון שיש טעם נוסף לכך שא"צ להפריש תרו"ג, שעמי הארצות נזהרים בתרומה גדולה כיוון שהיא חמורה ויש עליה עוון מיתה, ובתרומת מעשר אינם חוששים כי טועים לחשוב שא"צ להפרישה קודם שהפריש מעשר ראשון (ר"ש חלה ד, ו, ורע"ב גם הזכיר את שני הטעמים).

הקושיה מהמעשה של רבן גמליאל בספינה

ישנה משנה (מע"ש ה, ט) המובאת בקידושין (דף כ"ז) ובב"מ (דף י"א), המספרת שרבן גמליאל והזקנים היו באים בספינה, ור"ג הקנה לרבי יהושע ולרבי עקיבא את המעשר הראשון והשני כי לא עשר אותם לפני צאתו וחשש שבני ביתו יאכלו טבל (יש פירוש אחר בראשונים שמדובר שהגיע מועד הביעור).

התוספות בשני המקומות שואלים מדוע רבן גמליאל לא הפריש גם תרומה גדולה.

שיטת התוספות בקידושין

התוס' בקידושין (ד"ה מעשה) מביאים שיש מפרשים שכיוון שחיטה אחת פוטרת את הכרי מדאורייתא, ר"ג הפריש חיטה אחת קודם שיצא מביתו כדי לצאת ידי "איסורא דאורייתא", ולכן לא היה צריך להפריש בספינה. אך דוחים התוספות פירוש זה, כיוון שעדיין קשה מדוע לא חשש ר"ג ל"איסורא דרבנן", ולכן מפרשים פירוש אחר.

נראה מדברי תוס' שנשאר איסור טבל מדרבנן לאחר הפרשת חיטה אחת, ורואים זאת מכך שכתבו שהפריש חטה אחת להנצל מאיסור דאורייתא והקשו שנשאר איסור דרבנן. ולכאורה אם ההפרשה חלה, שוב אין כאן איסור דרבנן אלא חיוב דרבנן להפריש כשיעור (אא"כ נאמר שההפרשה מדאורייתא מהני ונשאר איסור מדרבנן), וגם לא מובן מדוע כתבו להינצל מאיסור דאורייתא ולא כתבו להינצל מאיסור טבל, אלא ודאי סברו שנשאר איסור טבל מדרבנן.

שיטת התוספות בבבא מציעא

לעומת זאת, התוספות בבבא מציעא (ד"ה עישור), מתרצים ש"תרומה גדולה טרם שנסע הפרישה ונתנה, לפי שקלה היתה להפריש, דחטה אחת פוטרת את הכרי וניטלת באומד". ולכאורה מהתוספות בב"מ משמע, שגם לאחר תקנת חכמים, בדיעבד חיטה אחת פוטרת את הכרי.

אך התוספות הוסיפו בסוף דבריהם את המילים "וניטלת באומד". החכמת מנוח מבאר שכוונתם היא שהסיבה שתרומה ניטלת באומד לא מדוייק, היא שאע"פ שתיקנו חז"ל שיתרום אחד משישים, לא תיקנו למדוד, כיון שמעיקר הדין שמדאורייתא אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי. ולכן ר"ג היה יכול לתרום מהר לפני צאתו תרומה גדולה כדין שקבעו חכמים, כי לא צריך למדוד.

הגרש"ז במנחת שלמה על הש"ס, מקשה על החכמת מנוח מדברי הר"ש במסכת תרומות, שאומר שתרומה ניטלת באומד כדי שהבעלים יוסיפו על השיעור שקבעו חכמים, ולא אומר שזה בגלל שמדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי!

ומבאר הגרש"ז, שבאמת הטעם הוא כדי שיוסיף על התרומה, אך כוונת התוספות היא שכיוון שמדאורייתא אין שיעור, לא חששו חכמים שיפחות מהשיעור והתירו להפריש מאומד, ולכן ר"ג יכל להפריש מהר לפני שיצא לדרך, ומתורצת הקושיה על הגר"א והמל"מ.