דרשני:סימן טז-נשיאת כפים בכהן שאינו צם ביום הכיפורים (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן טז

נשיאת כפים בכהן שאינו צם ביום הכיפורים

כותרת הלכות תפילה ברמב"ם היא: "הלכות תפילה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה. בפרקים י"ב-י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד-ט"ו דיני נשיאת כפים. ולכאורה לא מובן מדוע תחת הכותרת "הלכות תפילה" מצורפים יחד דיני תפילה, קריאת התורה ונשיאת כפים. וכידוע הקפיד הרמב"ם מאד על סדר הדברים, וברור איפוא, שכאשר כלל את הלכות תפילה קריאת התורה ונשיאות כפים ביחד, יש דברים בגו.

ונראה שיש ללמוד מכך שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה.

וראיה ליסוד זה מהמבואר בשו"ע (או"ח סימן נה סע' ב) "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש". ובמשנה ברורה (ס"ק ו) הביא בשם הבית יוסף: "והוא הדין בכל דבר שצריך עשרה, כגון נשיאת כפים וקריאת התורה והפטרה בנביא". הרי לנו שדין נשיאת כפים וקריאת התורה שווה לדין התפילה. והיינו כמו שנתבאר שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה. וכל הדינים שיש בהלכות תפילה יש גם בקריאת כפים ונשיאת כפים.

עוד מבואר בשו"ע (או"ח סימן קכח במשנה ברורה ס"ק קו) שאין לכהן להפסיק באמצע התפילה [שמונה עשרה] כדי לישא כפיו, וכך גם ההלכה לענין קריאת התורה (או"ח סימן קד במשנה ברורה ס"ק כט) שאין לכהן להפסיק באמצע התפילה אם קראוהו לעלות לתורה. ונלמד מכך כיסוד הדברים שנתבאר, שנשיאת כפים וקריאת התורה הם חלק מהתפילה, ולכן אין להפסיק מהתפילה לצורך דברים שגם הם חלק מהתפילה, וכהן שעומד באמצע התפילה אין לו להפסיק לצורך נשיאת כפים או לצורך קריאת התורה.

לפי יסוד זה יבוארו כמה מהלכות קריאת התורה ונשיאת כפים.

ב.

כתב הבית יוסף (או"ח סימן תקסו אות ו) וז"ל: "כתב מהר"י קולון בשורש ט (ענף ה) מעשים בכל יום, כשאין הכהן מתענה יוצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה. נראה מדבריו, שאין עומד לקרות בתורה מי שלא התענה", עכ"ל הב"י. ובשו"ע (שם סעיף ו) פסק המחבר: "יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית ציבור מי שלא התענה".

אלא שבמשנה ברורה שם (ס"ק יט) הביא בשם המג"א שיש חילוק לענין זה בין תפילת שחרית למנחה, שבמנחה מי שלא התענה אינו רשאי לקרוא בתורה, אבל בשחרית מותר להעלותו, שהרי קוראים בתורה גם אילולא התענית [הכוונה כאשר התענית היא בימים ב' וה'].

ולענין תפילה לפני העמוד למי שלא התענה, כתב הטור (או"ח סימן תקסו סע' ה) וז"ל: "כתב רב נתן, שליח ציבור שאינו מתענה אינו יכול להתפלל שכיון שאינו מתענה אינו יכול לומר עננו. ואיני יודע למה שהרי אינו אומר ביום תעניתי אלא ביום התענית הזה ותענית הוא לאחרים. ודאי אם אפשר שיהיה שליח ציבור המתענה טוב הוא מאחר, אבל אם אי אפשר נראה לי שיכול להתפלל". ולהלכה פסק המחבר בשו"ע (שם סעיף ה') "בתענית ציבור שליח ציבור שאינו מתענה לא יתפלל".

ולגבי לישא כפיו לכהן שאינו מתענה, כתב הפרי חדש (או"ח סימן קכ"ט) וז"ל: ואם יש כהן בבית הכנסת במנחה שהיה לו שום אונס שלא התענה, לא יעלה לדוכן עם הכהנים המתענים וכו' עכ"ל הפרי חדש.

ולענין בעל קורא שלא התענה, אם יכול לקרוא בפרשת ויחל, הביא בספר פסקי תשובה (סימן רצד) בשם שו"ת באר עשק (סימן כא) שנשאל בזה האם דינו ככהן שאינו מתענה שאין עולה לתורה וש"ץ שאינו מתענה שאינו מתפלל, או ששפיר יכול לקרוא בתורה גם מי שאינו מתענה. והשיב: "מה לנו לעשות פסקי פסקי, ולומר ש"ץ המתפלל אל יתפלל אבל המקריא בתורה יקרא, הלוא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים".

ולפי מה שהקדמנו בתחילת דברינו, הלכות אלו מבוארות היטב, ומכיון שנשיאת כפים וקריאת התורה הם כמו תפילה ונחשבים חלק ממנה, לכן כשם שאדם שאינו מתענה לא מתפלל לפני העמוד [וגם בעל קורא שדינו כש"ץ], כך גם מי שאינו מתענה לא עולה לתורה ואינו נושא כפיו.

וכמו כן מצאנו בהלכות תענית: "אין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה אא"כ יש בבית הכנסת עשרה שמתענין" (שו"ע או"ח סימן תקסו סע' ג). ובמשנה ברורה שם (ס"ק יד) כתב:"ולענין קריאת ויחל כשחל התענית צבור בב' וה' אע"פ שדוחין פרשת השבוע לית כאן ברכה לבטלה (דתקנת עזרא לקרות בשני וחמישי) אם כן די כשיש ששה בבית הכנסת קורין ויחל, משא"כ במנחה צריך עשרה בבהכ"נ וה"ה שחרית כשחל באגד"ו צריך עשרה בביהכ"נ דוקא [א"ר ופמ"ג]. וי"א [שערי תשובה] שבתענית צבור של ד' צומות כיון דמדברי קבלה הם אפילו אין שם מתענים רק שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים יכולים לקבוע ברכת ענינו ולקרות ויחל". ובפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק יא) ובכף החיים (ס"ק נב) הביאו שאם אין עשרה מתענים אין נשיאות כפים, וגם אין אומרים "אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו" וכו'.

הרי לפנינו כי שלושת העניינים הללו: תפילת עננו, קריאת פרשת ויחל ונשיאות כפים בתענית שווים בדיניהם, וכאשר אין עשרה מתענים בבית הכנסת אין אומרים תפילת ענינו, אין קוראים פרשת ויחל [לדעת הא"ר והפמ"ג] ואין נושאים כפים.

ג.

בכף החיים (או"ח סימן קכט סע' ה) מביא את דברי הפרי חדש שכהן שלא מתענה אינו נושא כפיו בתענית במנחה, ומוסיף: "וגם אם הכהן הזה קיבל עליו תענית שעות מחצות עד הלילה, ואף דבזמן מנחה הוא בתענית שעות, לא ישא כפיו". וביאור דבריו, כמו שכתב המשנה ברורה (או"ח סימן תקסב ס"ק מז), מכיון שבתענית שעות אומרים "עננו", זהו רק לגבי דין תפילה ונשיאת כפים שהם שווים וישנם בתענית שעות, אולם קריאת התורה אין בתענית שעות ולכן מי שנמצא בתענית שעות לא נושא כפיו. [נמצא מבואר בדעת כף החיים שמשווה דין נשיאת כפים בתענית לדין קריאת התורה ולא לדין תפילה, משום כך כמו שאין קריאת התורה בתענית שעות, כך גם אין נשיאת כפים].

והנה בעצם דברי הפרי חדש, יש לעמוד על שני עניינים: הראשון, הפרי חדש נקט בדבריו דין כהן בבית הכנסת במנחה, והשאלה האם גם בשחרית ביום התענית נאמר אותו דין שכהן שאינו מתענה אינו נושא כפיו. ולפי סברת המג"א שהביא המשנה ברורה [המובא לעיל] שיש חילוק בין שחרית למנחה לענין קריאת התורה שרק במנחה מי שלא התענה אינו עולה לתורה, אבל בשחרית [בימים ב' וה'] מותר להעלותו בגלל שקוראים בתורה גם אילולא התענית, גם לגבי נשיאת כפים יש לומר כסברה זו, מכיון שבשחרית נושאים כפים גם אילולא התענית, לכן גם אם אין הכהן מתענה, יכול לישא כפיו, ואם כן כהן שאינו מתענה בשחרית יכול לעלות לדוכן. ורק במנחה שהנשיאת כפים היא בגלל התענית, בזה יש לומר שמי שאינו מתענה אינו נושא כפיו, וצ"ע.

עוד יש לדון בדברי הפרי חדש במה שכתב "לא יעלה לדוכן עם הכהנים המתענים", מה הדין אם אין כהנים אחרים מתענים [והיינו כאשר כל הכהנים במקום לא התענו], האם באופן זה כן יכול כהן שאינו מתענה לישא כפיו. ובכף החיים (סימן תקסו ס"ק מו) כתב בדין עליה לתורה לכהן שאינו מתענה: "ומכל מקום נראה דכל אלו יש להחמיר מאחר דאפשר באחר שהוא מתענה", עכ"ל. וגם בדבריו משמע שהטעם שאין קוראים לתורה כהן שאינו מתענה הוא דוקא בגלל "דאפשר באחר שכן מתענה", ויתכן שאם אין כהן אחר כן אפשר לעלות לתורה גם מי שאינו מתענה, וצ"ע.

ד.

עוד יש להקשות על דברי הפרי חדש, דהנה בדברי חז"ל מפורש בכמה מקומות שנשיאת כפים נחשבת כמו עבודה של כהן בבית המקדש: בגמרא (סוטה לח, א) נלמדת ההלכה שצריך לעמוד בנשיאת כפים בעמידה "הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו, מה משרת בעמידה, אף מברך בעמידה". וכן בגמרא (מנחות יח, ב) מובאת ברייתא שמונה "ט"ו עבודות" שבכהונה, ואחת העבודות היא נשיאת כפים. ומפורש בזה שנשיאת כפים היתה נחשבת במקדש לעבודה כשאר עבודות הקדשים.

והנה בספר ליקוטי יהודה על יום הכיפורים (עמ' צג) הביא שהאדמו"ר בעל האמרי אמת נשאל אם כהן גדול שאחזו בולמוס והיה מוכרח לאכול ביום הכיפורים, עבודותיו בבית המקדש כשרות. והביא האמרי אמת ראיה מדברי הגמרא (מועד קטן ט, א) שבזמן חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך אכלו ושתו ביום הכיפורים, וגם הכהן הגדול אכל ושתה [וכמו שנאמר (מלכים א' ח, סב) "והמלך וכל ישראל עמו זבחים זבח לפני ה'"]. ומסתבר בפשטות שגם הקריבו קרבנות של יום כיפור, ומוכח מזה שכאשר מותר לכהן לאכול, מותר לו גם להקריב קרבנות. ואם כן גם כהן גדול שאחזו בולמוס ביום כיפור וחייב לאכול עפ"י הדין, עבודתו כשרה.

ומעתה יש להקשות על דברי הפרי חדש, מאחר והוכיח האמרי אמת שכהן שחייב לאכול יכול לעבוד עבודה בבית המקדש, מדוע שלא נאמר שגם יוכל לשאת כפים, והרי נשיאות כפים היא כמו עבודה בבית המקדש, ומדוע כהן שחייב לאכול בתענית לא יוכל לישא כפיו.

אולם מצינו בספר מכתבי תורה מבעל האמרי אמת (סימן ג) שכתב: "לא אזכור במה שהבאת שאמרתי בענין חינוך בית המקדש בימי שלמה שלא עשו יום הכיפורים, ובודאי היה על פי נביא מוחזק וא"כ אונסא כמאן דעביד וכו'", עכ"ד. ומבואר בדבריו שיש לדחות את הראיה מחנוכת הבית בזמן שלמה המלך, מכיון שאז נעשה הדבר על פי נביא, ואם כן היו בגדר אנוסים לאכול ונחשב לגבם כאילו צמו. אולם אין מזה ראיה שכהן המחוייב לאכול ביום כיפור שעבודתו תהיה כשרה ויוכל גם לשאת את כפיו, ושוב לא יקשה על הפרי חדש.

ובאמת אדרבה, מעצם דברי הפרי חדש שכתב שכהן שלא מתענה אינו נושא כפיו, נפשט הספק האם כהן גדול שאחזו בולמוס יכול לעבוד, שכן מכיון שנשיאת כפים היא כעבודת הכהנים בבית המקדש, אם רואים שכהן שאינו צם לא יכול לישא כפיו, מוכח מזה שגם כהן שאינו צם לא יכול לעבוד עבודה בבית המקדש.

ואולי יש לחלק בין אכילה סתם לבין אחזו בולמוס. וגם לפי מה שנסתפקנו לעיל בדעת הפרי חדש, שמשמע מדעתו שאם אין כהנים אחרים שפיר יכול הכהן לעלות לדוכן גם אם אינו מתענה, נמצא שגם בדין עבודת כהן גדול שאחזו בולמוס, כיון שביום הכיפורים העבודה כשרה דווקא בכהן גדול [וגם דין זה שנוי במחלוקת בעל המאור והרמב"ן בפ"ב ממסכת יומא], זהו כמו מצב שבו אין כהנים שמתענים מלבד הכהן שאינו מתענה, שבזה יש יותר צד לומר שיכול לעבוד.

ה.

והנה הגרע"א (שו"ת ח"א סימן כד) כתב: "נסתפקתי ועובדא הוי במי שהיה מוטל על ערש דוי בסכנת מות והרופא צוה לו לאכול ביוהכ"פ, והיו מתפללים בחדרו וקראו אותו לתורה, ולא נסתפקתי בזה וציויתיו לעלות, כי בפשוטו הקריאה ביוהכ"פ מחמת קדושת היום, כמו בשאר יו"ט ושבת, ואם כן גם מי שאינו מתענה יכול לעלות. ואך היו רוצים לקרות אותו גם במנחה, ובזה נסתפקתי אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית אלא דבשאר תענית קוראים ויחל וביוהכ"פ בפרשת עריות, ואם כן אינו מתענה אינו יכול לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת, ויכול גם אינו מתענה לעלות וצ"ע לדינא", עכ"ל.

והגאון בעל המרחשת (ח"א סימן יד) תלה ספקו של הגרע"א אם הקריאה ביוהכ"פ במנחה היא מחמת קדושת היום או מחמת תענית, במחלוקת המחבר והרמ"א בשו"ע (או"ח סימן תרכב סע' יב), שלדעת המחבר המפטיר בנביא במנחה ביוהכ"פ חותם בברכת "על התורה ועל העבודה ועל יום הכיפורים הזה". ולדעת הרמ"א אינו אומר "על התורה ועל העבודה" אלא חותם ב"מגן דוד". וביאר המרחשת שהמחבר סובר שקריאת התורה במנחה ביוהכ"פ היא משום קדושת היום ולכן אומרים "על התורה ועל העבודה" וחותמים "ועל יום הכיפורים הזה". אבל לדעת הרמ"א קריאת התורה במנחה של יוהכ"פ הוא משום התענית, ולכן דינו ככל תענית ציבור שאינו אומר על התורה אלא חותם את ברכת המפטיר ב"מגן דוד".

ומוסיף המרחשת שמדברי המרדכי (שבת פ"ב) שכתב שהפטרה במנחה ביוהכ"פ אינה משום קדושת היום אלא כשאר תענית, נראה לדייק שדווקא ההפטרה אינה משום קדושת היום, והיינו משום שלא מצינו הפטרה במנחה, וגם בשבת שחמורה מיום הכיפורים אין הפטרה במנחה, ועל כן ההפטרה ביום הכיפורים היא משום תענית. אבל קריאת התורה במנחה היא משום קדושת היום, שהרי מצינו קריאת התורה במנחה בשבת, ואם כן גם קריאת התורה היא משום קדושת היום. ורק ההפטרה היא משום תענית.

ולפי זה מסיים המרחשת: "לדינא נראה לחלק, דכהן ולוי יוכלו לעלות לתורה במנחה ביוהכ"פ אף אם אינו מתענה משום דהקריאה היא משום קדושת היום, אבל השלישי שהוא גם המפטיר בנביא, אם אינו מתענה לא יוכל לעלות, משום דההפטרה היא משום תענית".

והנה בשו"ת הר צבי (או"ח סימן סח) דן בשאלה: "באיש אחד עשיר גדול ונכבד שיש לו חזקה רבות בשנים לעלות בכל שנה ושנה למפטיר יונה במנחה של יוהכ"פ. והנה זה עתה נודע להם שהוא לוי ושואלים כדת מה לעשות. אם לדחותו ממפטיר זה, או שיעשו עצמם כאינם יודעים ויניחו לו מנהגו לעלות למפטיר. כי הדיחוי יעלה להם בעגמת נפש, ולכן נפשם בשאלתם דאולי רשאים המה לשתוק דגדול השלום".

ולאחר משא ומתן ארוך בענין זה, מסיק הגרצ"פ: "יש דרך לעשות כך, שהאיש הזה יעלה לתורה לוי ואחר כך יעלה לתורה ישראל אחר כפי הדין, אלא שהברכות של המפטיר יונה יברך זה האיש שהוחזק כבר בזה. ויעוין ברמ"א (סימן רפ"ד ס"ד) שכתב, ואם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה יכול אחר לקרוא ההפטרה וברכותיה".

ואמנם דבריו תלויים במה שדן המרחשת אם קריאת התורה ביום הכיפורים קשורה להפטרה. שכן בדברי הגרצ"פ מבואר שברכות ההפטרה אינם קשורות לעליה לתורה, ואע"פ שהעולה לקריאה הוא ישראל, יכול הלוי לומר את ברכות ההפטרה, ואילו לפי המבואר לעיל בדברי המרחשת, בסברות המחבר והרמ"א והמרדכי, מבואר שכל ענין ברכות ההפטרה תלוי בעליה לתורה.

ובעצם מה שהביא הגרצ"פ מדברי הרמ"א בסימן רפ"ד, יש לעיין, מכיון שבדברי הרמ"א שלפנינו כתוב: "ואם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה יכול אחר לאומרה", והרמ"א כלל לא הזכיר את תיבת "וברכותיה" כמו שהביא הגרצ"פ וביסס מזה את דבריו, וצ"ע.

ו.

= לאור כל האמור, על דרך הספק אם הקריאה ביוהכ"פ במנחה היא מחמת קדושת היום או מחמת תענית, יש להסתפק לגבי נשיאת כפים בנעילה, האם כהן שאינו מתענה יכול לשאת כפיו בתפילת נעילה. ויסוד הספק הוא, האם נשיאת כפים של נעילה היא מחמת התענית או מחמת היום, ונפקא מינה אם כהן שאינו מתענה יוכל לשאת כפיו בנעילה, שכן כמו שנתבאר לעיל, רק בתפילה שהנשיאת כפים היא בגלל התענית, בזה יש לומר שמי שאינו מתענה אינו נושא כפיו. ולכן רק אם נאמר שהנשיאות כפים היא מחמת התענית, כהן שאינו מתענה לא יוכל לשאת כפים [וכמו הצד בספקו של הגרע"א שאם קריאת התורה מחמת התענית אזי מי שאינו מתענה לא עולה לתורה], אבל אם הנשיאת כפים היא מחמת היום יש לומר שיוכל לשאת כפים גם מי שאינו מתענה [וכמו הצד בספקו של הגרע"א שאם קריאת התורה מחמת היום אזי גם מי שאינו מתענה יכול לעלות לתורה]. =
= וביאור צדדי הספק, דהנה בשו"ע (סימן קכט סע' א) כתב: "אין נשיאת כפים אלא בשחרית ומוסף, ובנעילה ביום שיש בו נעילה כמו ביום הכיפורים, אבל לא במנחה משום דשכיחא שכרות באותה שעה שמא יהא הכהן שכור. וגזרו במנחה של תענית אטו מנחת שאר ימים, אבל בתענית שאין בו נעילה הואיל ותפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה היא דומה לתפלת נעילה ואינה מתחלפת במנחה של שאר ימים, הלכך יש בה נשיאת כפים". ומפורש בזה שיסוד ההלכה שבכל תענית יש נשיאות כפים במנחה, ובתענית שמתפללים נעילה, הנשיאת כפים היא בנעילה הוא שהנשיאת כפים שלא בתפילת שחרית ומוסף היא בגלל התענית. ואם כן, גם נשיאת כפים בתפילת נעילה ביום כיפור יסודה מטעם זה, כלומר מחמת התענית. וממילא מי שאינו מתענה לא יוכל לשאת כפיו. =
= אולם מצד אחר תפילת נעילה הוא מחמת היום, מכיון שיש ימי תענית מסויימים שקבעו בהם תפילת נעילה, ומובא בספר "נפש הרב" (עמ' ר') בשם הגרי"ד סלובייצ'יק שגדר תפילת נעילה אינו תפילה חדשה וחמישית, אלא בחינת תוספת של ריבוי תפילות הכוללת את כל התפילות הקודמות, כלשון הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ז) "וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה" [ואמר הגרי"ד, שתפילת נעילה היא תוספת וריבוי על התפילות שכבר התפלל, ולכן אם לא התפלל שחרית ומוסף ומנחה ובא רק לנעילה אין לו להתפלל, כי גדר תפילת הנעילה הוא ריבוי התפילה, ובלי שהתפלל מקודם תפילות היום אין מקום שיתפלל עתה נעילה]. נמצא שתפילת נעילה באה מחמת היום, שביום זה תיקנו ריבוי תפילות. ואם כן לפי זה יש לומר שיוכל לשאת כפים גם מי שאינו מתענה [וכמו הצד בספקו של הגרע"א שאם קריאת התורה מחמת היום אזי גם מי שאינו מתענה יכול לעלות לתורה]. =