דרשני:סימן כו-כהן המחלל שבת בפרהסיא - האם רשאי לישא כפיו (Zvi Ryzman)

סימן כו

כהן המחלל שבת בפרהסיא - האם רשאי לישא כפיו

בבית הכנסת 'שערי תפילה' בלוס אנג'לס, שבו כיהן בזמנו כרב, ידידי רבי שמחה כהן, נהג אחד מכוכבי הבידור המפורסמים בשנות השבעים, זמר האופרה היהודי יאן פירס שהיה כהן, לנסוע לבית הכנסת ביום כיפורים כדי לשאת את כפיו [וזאת לאחר שהתפלל מקודם לכן כחזן בבית כנסת קונסרווטיבי, שם לא נושאים כפים]. והדבר עורר בשעתו פולמוס, היאך מאפשרים למחלל שבת לעלות לדוכן.

חלפו שנים, ובדורינו כאשר יהודים רבים שבים לצור מחצבתם ולמסורת בית אבות, שאלה זו מתעוררת ביתר שאת, היות ולבתי הכנסת מגיעים יהודים הנמצאים בצעדיהם הראשונים לשוב ולהתקרב ליהדות, ובתוכם כהנים, ולמרבה הצער הינם עדיין מחללי שבת - ונשאלת השאלה האם מותר להם לשאת כפים.

- א -

בסוף מסכת מנחות (פי"ג מ"י) שנינו במשנה: "הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר, שנאמר (מלכים ב כג, ט) אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. הרי אלו כבעלי מומים, חולקים ואוכלים ולא מקריבים". ופרש"י (מנחות קט, א) "ואין צריך לומר לדבר אחר, אם שימשו לעבודת כוכבים לא ישמשו עוד בירושלים".

וכן נפסק ברמב"ם (הלכות נשיאת כפיים פרק טו הלכה ג) "וכהן שעבד כוכבים, בין באונס בין בשגגה, אף על פי שעשה תשובה, אינו נושא את כפיו לעולם. שנאמר, אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא. שנאמר (דברים י, ח) לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ. וכן כהן שהמיר לעכו"ם, אף על פי שחזר בו, אינו נושא את כפיו לעולם". וכתב הכסף משנה (שם) "אפילו שב בתשובה לא מהני, דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי. וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו".

וסיים הרמב"ם: "ושאר העבירות אין מונעין". וכן מבואר בדבריו (שם הלכה ו) "כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים, אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצות, או שהיו הבריות מרננים אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק, הרי זה נושא את כפיו ואין מונעים אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים, ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות".

ומפורש איפוא, שכהן העובד עבודה זרה אינו רשאי לעלות לדוכן לשאת את כפיו, כי נשיאת כפים נחשבת כ"עבודה", והואיל וכהן זה נפסל מלעבוד בבית המקדש, הוא גם פסול מעליה לדוכן. מה שאין כן אם עבר על שאר מצוות, אין למנוע ממנו לעלות לדוכן, ואדרבה, היותו עובר עבירות אינו מהווה סיבה שיעבור עבירה נוספת של ביטול המצות עשה של נשיאת כפים, שהוא מצווה בה.

ומעתה יש לברר האם כהן המחלל שבת רשאי לעלות לדוכן, כי לכאורה חילול שבת נחשב כ"שאר עבירות", ש"אין מונעין" ממנו לשאת כפים. או שנאמר שחילול שבת נחשב כעבירה חמורה כעבודה זרה, ואי לכך לא יהיה רשאי לשאת את כפיו.

- ב -

מחלל שבת כעובד עבודה זרה

לכאורה התשובה לשאלה זו מפורשת בדברי הגמרא במסכת חולין (ה, א) "מקבלים קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא". ופירש רש"י (ד"ה אלא) "חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות, דהני חמירי, אלמא מומר לעבודת כוכבים כמומר לכל התורה כולה דמי. האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית".

ומבואר כי מחלל שבת בפרהסיא נחשב "מומר לכל התורה כולה", אשר דינו כעובד כוכבים.

ובטעם הדבר כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות כ, ח) "ולכך אמרו ז"ל שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בעבודה זרה, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה, בחידוש ובהשגחה ובנבואה". שמירת השבת מהווה עדות על הבורא ובריאת העולם, ולפיכך המחלל שבת כופר בבורא ובבריאת העולם והרי הוא כעובד עבודה זרה.

דברי הגמרא במסכת חולין נפסקו להלכה ברמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה טו) "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כעכו"ם לכל דבריהם". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' שפה סעי' ג) "ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ד) "דעון זה חמור כמו עובד עכו"ם, שנעשה בזה מומר לכל התורה".

אמנם בהמשך דברי השו"ע נתפרש כי דינו של מחלל שבת כעובד עבודה זרה הוא רק כאשר חילל את השבת בפרהסיא, אבל "אם אינו מחלל אלא בצנעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל". ובמשנה ברורה (שם) הוסיף: "ודוקא בשרגיל בעון זה, אבל אם חילל שבת בחד זימנא בפרהסיא לא מיקרי מומר. ויש אומרים דאפילו בחד זימנא מקרי מומר". ועוד כתב בביאור הלכה (שם ד"ה או) כי דין מחלל שבת "היינו כשעושה זה בפריקת עול, אבל אם הוא מוטעה בדבר שחשב שמותר לו לעשות כן, מסתברא שאין זה בכלל מומר".

על כל פנים נמצאנו למדים מדברי הרמב"ם והשו"ע כי מחלל שבת נחשב כעובד עבודה זרה, רק כאשר חילל שבת בפרהסיא, באופן קבוע, ומתוך פריקת עול.

- ג -

מחלל שבת בנשיאת כפיים

ומאחר ולפי הרמב"ם והשו"ע, מחלל שבת נחשב כעובד עבודה זרה, ולעיל [אות א] הובאו דברי הרמב"ם שכהן שעבד עבודה זרה אינו נושא כפיו, נמצא לכאורה שמחלל שבת גם כן אינו רשאי לשאת כפיו.

אולם אם נדייק בדברי הרמב"ם נמצא שרק כהן שעבד עבודה זרה, אינו נושא כפיו, אבל הרמב"ם לא התייחס ישירות לשאלה לגבי מחלל שבת. וכן מרן השו"ע (או"ח סי' קכח סעי' לז) כתב ש"מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו, ויש אומרים שאם עשה תשובה, נושא כפיו" [והוסיף הרמ"א: "וכן עיקר"], אך לא הזכיר כלל מה דין המחלל שבת, וצ"ע מה דעתם בדין זה, ומדוע לא כתבו במפורש מה דינו של המחלל שבת בנשיאת כפים.

אמנם הפרי חדש (סי' קכח ס"ק לט; הובא גם בכף החיים שם אות ריז) כתב: "אמרינן בפ"ק דחולין דמומר לנסך את היין ולחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה, וכפי זה צריכים לעשות תשובה כדי שיוכלו לישא את כפיהם". ומפורש בדבריו שמחלל שבת דינו כעובד עבודה זרה, ואינו רשאי לישא את כפיו. ואם חזר בתשובה, רשאי לשאת את כפיו כסברת היש אומרים בשו"ע והרמ"א, המתירים למומר לעבודה זרה שחזר בתשובה לשאת כפיו, והוא הדין מחלל שבת רשאי לעלות לדוכן אם חזר בתשובה.

ואילו המשנה ברורה (סי' קכח ס"ק קלד) כתב: "וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם, ולא ישא כפיו". ומשמע שאע"פ שהמחלל שבת חזר בתשובה, אינו רשאי לעלות לדוכן, וכדעת הרמב"ם והדעה הראשונה בשו"ע, שמומר לעבודה זרה אינו רשאי לשאת כפיו אף אם עשה תשובה, והוא הדין מחלל שבת בפרהסיא.

האדר"ת בקונטרס עובר אורח (הובא בסוף ספר ארחות חיים) כתב בסגנונו היחודי בדומה לדברי המשנה ברורה: "ומאד נחרדתי בראותי שאלה מחו"ל אם מי שאינו משמר שבתו בשוק נושא כפיו, אתמהה, מה זו שאלה, ואם נמצא סברות כרסיות להקל בעיקרי תורה כאלו יאמרו התירו פרושים ח"ו".

- ד -

אולם יש פוסקים שחילקו בין דינו של העובד עבודה זרה שאינו רשאי לשאת כפים, לבין דינו של המחלל שבת בנשיאת כפים.

בשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן י) כתב: "ובכלל אין לדמות מחללי שבת למומר עכו"ם לכל דבר. והא ראיה, דבחילול שבת לא נאמר יהרג ואל יעבור. ואדרבה, ילפינן מ"וחי בהם" ולא שימות בהם, דפיקוח נפש דוחה שבת. ורק לענין נאמנות מדמינן מחלל שבת לעכו"ם". לדעת השרידי אש, ההשוואה המבוארת בגמרא ובפוסקים בין מחלל שבת לעובד עבודה זרה נאמרה רק לענין נאמנות, שכשם שאין להסתמך על עובד עבודה זרה, כך אין להסתמך בדיני עדות ונאמנות על מחלל שבת. אבל לענין נשיאת כפים, אין להשוות בין מחלל שבת לעובד עבודה זרה.

ולפי זה, למרות שעובד עבודה זרה אינו רשאי לשאת כפים, אין למנוע זאת ממחלל שבת [וראיה לכך שאין השוואה מוחלטת בין מחלל שבת לעובד עבודה זרה, שהרי דין "יהרג ואל יעבור" שנאמר בעבודה זרה, ודאי לא נאמר במחלל שבת].

גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן לג) נקט, שאי אפשר להשוות לגמרי את דינו של המחלל שבת לדין עובד עבודה זרה, ובנימוק אחר: "והנה מדינא אף שמחלל שבת בפרהסיא הוא כמומר לעכו"ם, ומטעם זה סברי האחרונים דפסול לנשיאת כפים וכדאיתא במשנה ברורה (או"ח סי' קכח ס"ק קלד). אבל יש לפקפק בזה טובא, כי לא כללא הוא לכל הדברים, ואין עתותי עתה בידי להאריך, אך איך שנימא הא לשיטת הרמב"ם שעובד עבודה זרה פסול אפילו עשה תשובה וכי יפסלו גם במחללי שבת ששבו בתשובה, זה ודאי לא ניתן להאמר כלל. ואם כן חזינן שלענין נשיאת כפים אינו כעובד עכו"ם". רבי משה נקט מסברא, שאין להשוות לגמרי את דינו של המחלל שבת לדין העובד עבודה זרה, שהרי לא מסתבר שמחלל שבת שיחזור בתשובה לא יכול לשאת כפיו [כפי שנפסק ברמב"ם ובדעה הראשונה בשו"ע]. ומוכח איפוא, כי דין מחלל שבת שונה מדין עובד עבודה זרה, ואינו כמחלל שבת לכל דבר. ומתוך כך מסיים רבי משה: "וממילא יש להכשירו לנשיאת כפים אף אם לא שב, כמו שכשר בעבר שאר עברות חמורות, שאף קודם ששב הוא כשר לנשיאת כפים, וכמעט שלעניות דעתי זה ברור לדינא, אף שהוא נגד דעת רבותינו האחרונים".

ואף בספר שיעורי הרב (סימן כח) מובא בשם רבי משה סולובייצ'יק, חילוק בין דינו של העובד עבודה זרה שאינו רשאי לשאת כפים, לדינו של המחלל שבת בנשיאת כפים: "והנה מדסבירא ליה להרמב"ם דאף בשעשה תשובה עדיין נוהג פסול זה, הרי מתבאר להדיא דסבירא ליה דאין הפסול בזה מחמת רשעות הגברא ומומרותו, שהרי לאחר שכבר חזר בתשובה בודאי פקע שם רשע ודיני מומר ממנו. אלא ודאי מוכח דסבירא ליה דכמו שמוקצה ונעבד בבהמה מאוס לגבוה, כמו כן לדידן דכל שהכהן עבד עבודה זרה, אפילו בשוגג הרי הוא מאוס לגבוה, ובגלל כן פסול לעבודה. ועל פי דברים האלה היה רגיל הג"ר משה סולובייצ'יק לטעון נגד המשנה ברורה ולומר, דאילו היה גדר הפסול בכהן שעבר עבודה זרה מחמת רשעות ומומרות הגברא, שפיר היה מקום לומר דמחלל שבת בפרהסיא גם פסול, דבמומרות הגברא שניהם שוים, וכדאיתא בגמרא בחולין. אבל מאחר שהוכחנו שאין הפסול בכהן מחמת מומרות הגברא, אלא דדוקא השם הזה של כהן שעבר עבודה זרה הוא דמאיסא לגבוה, אם כן מהיכי תיתי לומר שאף בכהן המחלל שבת בפרהסיא נמי יהיה מאוס לגבוה". ומבואר בדבריו שיש להבדיל בין כהן שעבד עבודה זרה שפסול מעבודה ומנשיאת כפים, בגלל שהוא "מאוס" לגבוה, ולכן גם לא מועיל אם חזר בתשובה [לדעת הרמב"ם], לבין כהן מחלל שבת, שאמנם הוא רשע אך לא נחשב "מאוס" לגבוה, ולכן אין למנוע ממנו לשאת כפים, ככל רשע עובר עבירות שאינו נפסל מלעלות לדוכן.

היוצא מהדברים:

[א] לדעת הפרי חדש, כהן מחלל שבת דינו כעובד עבודה זרה, שאינו יכול לישא את כפיו. אולם אם חזר בתשובה, רשאי לשאת את כפיו.

[ב] לדעת המשנה ברורה, כהן מחלל שבת דינו כעובד עבודה זרה, ואינו יכול לישא את כפיו, אפילו אם חזר בתשובה, וכן נקט להלכה האדר"ת.

[ג] לדעת השרידי אש, האגרות משה ורבי משה סולובייצ'יק, יש לחלק בין דינו של העובד עבודה זרה שאינו רשאי לשאת כפים, לבין דינו של המחלל שבת שרשאי לשאת כפים, וכסברות המבוארות בדבריהם.

ע

- ה -

מחללי שבת בזמן הזה אין דינם כעובדי עבודה זרה

גם לדעת הפוסקים שנקטו כי מחלל שבת נחשב כעובד עבודה זרה, יש מקום להקל בדינם של מחללי שבת בזמנינו, בהסתמך על דבריו של הבנין ציון (ח"ב סימן כג) וז"ל: "והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא, אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם. אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא. ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד, מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה על ידי תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומים ממש לצדוקים דלא נחשבו כמומרים אע"פ שמחללים שבת, מפני שמעשה אבותיהם בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים".

כוונת הבנין ציון לדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ג ה"ג) על ה"קראים" ובניהם: "אבל בני הטועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגדלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע אחר כך שהוא יהודי, וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להרגם". וכמו כן היהודים שגדלו בזמנינו על ברכי חינוך כפרני, דינם כ"תינוקות שנשבו", הנחשבים אנוסים. ואשר על כן, יתכן שדברי הראשונים על מחללי שבת בפרהסיא האוסרים את היין במגעם, נאמרו דווקא על מחללי שבת היודעים מקדושת השבת ומכוונים ביודעין לחללה ולכפור בה ובכל מצות התורה. אולם מחללי שבת בפרהסיא בזמנינו "יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד", ובפרט אותם "שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן", ויש לדונם כ"תינוקות שנשבו" האנוסים, וממילא אינם אוסרים את היין במגעם.

ומתוך כך הסיק הבנין ציון: "ולכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם, תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור".

ועל פי דברי הבנין ציון כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן יד) "שהגאון רבי חיים עוזר [גרודז'ינסקי, ראב"ד וילנא] פתח בזה פתח להתיר והשיב לגיסו הגאב"ד מיוהנסבורג בזה הלשון, על דבר שאלתו בנוגע לביטול נשיאות כפים לפי שהכהנים על רוב מחללי שבת, בצדק העיר כב' תורתו כי על ידי זה יכול לצאת קלקול כי ישכחו לגמרי שהם כהנים [כלומר, וישאו נשים הפסולות לכהונה וגם יטמאו את עצמם למתים], ויש לומר כי הם כתינוק שנשבה בין הנכרים, וכמו שצידד בזה בשו"ת בנין ציון להגאון מוהר"י עטלינגער, שאין מגעם יין נסך מטעם זה, עכ"ל (אחיעזר, קובץ אגרות, שער א, דברי הלכה סימן ס)". ומבואר בדבריו, שבזמנינו ניתן להתיר לכהן מחלל שבת לשאת כפים בהסתמך על דברי הבנין ציון, שמחללי שבת בזמנינו דינם כ"תינוקות שנשבו", שאין דינם כעובדי עבודה זרה.

- ו -

אם נאסור על מחללי שבת לעלות לדוכן עלול להישכח מהם יחוס כהונתם

יחד עם זאת, כשנדייק בדברי רבי חיים עוזר, נמצא כי צירף את דברי הבנין ציון לסברא נוספת להתיר נשיאת כפים למחלל שבת בזמנינו: "כי על ידי זה יכול לצאת קלקול כי ישכחו לגמרי שהם כהנים". והציץ אליעזר הוסיף בסוגריים ביאור בדברים: "כלומר, וישאו נשים הפסולות לכהונה, וגם יטמאו את עצמם למתים". והיינו שאם נאסור על כהנים מחללי שבת לעלות לדוכן, עלול הדבר לגרום שבמשך הזמן יהודים אלו ישכחו שהם כהנים ובסופו של דבר יתכן והם או צאצאיהם ישאו נשים פסולות לכהונה ויעברו על איסור טומאת כהן למת. ולכן כדי "שלא יצא "שכרו בהפסדו", סבר רבי חיים עוזר שעדיף להסתמך על דברי הבנין ציון, שמחללי שבת בזמנינו דינם כ"תינוקות שנשבו" ואין דינם כעובדי עבודה זרה, ולהתיר לכהנים מחללי שבת לשאת כפים, מאשר לאסור להם לשאת כפים ועל ידי זה יש חשש ש"יצא קלקול".

סברא זו מובאת גם בשמו של האדר"ת, בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"א סימן לה) וז"ל: "ראיתי בקונטרס סוכת שלום יצחק (סימן ה) שכבר נשאלה שאלה זו רבות בשנים מהגאון מהראד תאומים רבינוביץ הגאבד דעיה"ק ירושלים תובב"א שאסר למחללי שבת לעלות לדוכן, וכתבו לו שעל ידי זה יש לחשוש לתקלה גדולה להם ולבניהם שיחשבו שהם אינם כהנים ויטמאו למתים וישאו פסולות וגרושות, ועל כן חזר בו וצוה להניח אותם לעלות לדוכן, והביא שם עוד מגאון אחד שפקד להעלותם לדוכן".

אמנם בשו"ת ציץ אליעזר [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ה] התפלא על שמועה זו בשם האדר"ת, שהרי הדברים סותרים למה שכתב האדר"ת בעצמו בקונטרס עובר אורח [לעיל אות ג] שאין להתיר למחללי שבת לעלות לדוכן: "והנה מאד הייתי מתפלא איך יתכן הדבר שזקן ונשוא פנים כהגאב"ד דראגאלא, רבי יעקב רבינוביץ (שהכרתיו כד הוינא טליא) יעיד ששמע מהאדר"ת ז"ל ההיפוך ממה שפוסק במפי כתבו", וכתב הציץ אליעזר את סדר השתלשלות הדברים: "מעיקרא דדינא סבור היה באמת הגאון האדר"ת, כפי שכותב בעצמו בקונטרס עובר אורח, שאסור להעלותם לדוכן, ורק כשהרב רפפורט [הגאבד"ק ספרינגפעלד-מאסס] חזר וכתב לו שיש לחוש לתקלות גדולות שיצאו על ידי זה שלא יתנו להעלותם לדוכן, והוא, שישכח מהם ומזרעם כי כהנים המה ויטמאו ויקחו פסולות וגרושות, אז לקח [האדר"ת, על פי עדות הרב רפפורט] גם הוא זאת בחשבון [כפי שעשה גם הגאון אחיעזר ז"ל בתשובה הנ"ל] ומשום בל ידח ממנו נדח הסכים במקרה ההוא להתיר להם לעלות לדוכן, ומתוך הסתייגות מפורשת וברורה שאבל זולת זה אסור להעלותם לדוכן מעיקרא דדינא [וגם זה עוד לא ברור לאור חרדתו וחריפות דבריו בזה בקו' עובר אורח שם שלא לצדד שום היתר בזה]. ולא הזכיר אפי' להסתמך בזה על הגאון בעל בנין ציון, כפי שהזכיר האחיעזר הנ"ל".

- ז -

מחלל שבת לצורך פרנסתו האם דינו כמחלל שבת בפרהסיא שנחשב כעובד עבודה זרה

בשו"ת מהרש"ג (סימן מט) כתב: "בענין מה שאמרו דמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי, דלא נאמר אלא באם מחלל שבת ועושה אותו כיום חול לגמרי, דהיינו שעושה בו כל מלאכות שיזדמנו לו להנאתו, כחרישה, בישול, ודישה והבערה, דבזה שייך לומר סברת רש"י שנראה שהוא כופר במעשה בראשית, דהיינו בבריאת שמים וארץ, לומר שלא ברא הקב"ה את העולם ולא נח בשביעי. ואף שהוא עושה רק לתאבון, מכל מקום כיון שהוא עושה כל המלאכות לתאבון הרי הוא נראה שהוא כופר, לכן הוא מומר לכל התורה. אבל בדרך משל, מי שיש לו שדות הרבה בשכירות, ופועליו ובהמותיו עובדים בשבת, או אפילו מי שהוא כותב באיזה עסק וזה הוא פרנסתו, אבל חוץ לזה בשאר ענייני שבת הוא שומר שבת, ואין מבשלים אצלו בשבת, וכן אינו מעשן ציגארן [סיגריות] בשבת וכן אין עושה מלאכה אחרת, אף שהיה לו הנאה מעשייתם רק מלאכה זו שנותנת לו פרנסתו, אם כן נראה קצת שהוא חושב בדעתו לומר דצורך פרנסה מיחשב אצלו כמו פיקוח נפש. באיש כזה יש לומר דאין דינו כמומר לכל התורה להיות עושה יין נסך במגעו, שהרי נראה שהוא מאמין במעשה בראשית, והוי קצת כמו שוגג".

ומבואר בדבריו סברא מחודשת, להחשיב את מחללי השבת מחמת אילוצי פרנסה כ"שוגגים", ולא כמחללי שבת בפרהסיא שדינם כעובדי עבודה זרה, היות ואין במעשיהם ביטוי לכפירה בהקב"ה. והא ראיה, שדברים שאינם נוגעים לפרנסתם אינם מחללים שבת, ומוכח מזה שכנראה לדעתם [בטעות] מותר לחלל שבת לצורך פרנסה כי זה נחשב כ"פיקוח נפש", ואם כן הרי הם כשוגגים, ולכן אין לדונם כעובדי עבודה זרה.

אולם כמובן, קשה יהיה להשתמש בסברא זו למעשה, כי מי יודע להבחין בדיוק מה הסיבה שאדם זה או אחר מחלל שבת, והאם חילול השבת קשור לפרנסה או נובע מסיבות אחרות.

- ח -

גם לדעת האגרות משה [לעיל אות ד] המחלל שבת לצורך פרנסה אינו נחשב כמחלל שבת בפרהסיא, כי לדעתו אין להשוות לגמרי את דינו של המחלל שבת לדין העובד עבודה זרה, היות ויש להגדיר את החילוק בין "מחלל שבת בפרהסיא" ל"מחלל שבת בצינעה" על פי דברי חז"ל שדימו את המחלל שבת לעובד עבודה זרה ש"הוא מצד שנראה ככופר, וזה שייך רק באם מצד זה מחלל שבת. אבל אם הוא מצד שאינו עומד בנסיון דהרווחת ממון או למלאות תאוותו אין להחשיבו ככופר, ולכן בצינעא יכול לומר שהוא רק למלא תאוותו. ואף אם לא אמר כלום, תלינן מצד חזקת כשרות, שרק למלא תאוותו ולא מצד כופר". כלומר, מי שמחלל שבת בגלל רצונו להתפרנס, אינו נחשב ככופר בהקב"ה, ולכן אין דינו כמחלל שבת בפרהסיא.

ועל פי זה כתב רבי משה: "ואם כן בפה [דהיינו בארה"ב] שידוע שרוב מחללי שבת הם בשביל תאות הממון, ויש הרבה שהולכים לבית הכנסת להתפלל ואחר כך הולכים לבית מסחרם, אפשר גם שהוא בפרהסיא נדון כבצנעא, שלא יאמרו הרואים כלל שהוא מעשה כפירה, רק שהוא עושה עברה דחילול שבת בשביל תאוה, שאם כן גם לכל דבר אינו כעובד עכו"ם, וכל שכן לנשיאת כפיים".

ולעיל [בסימן הקודם בענין מחלל שבת בפרהסיא] נתבאר כי דברי רבי משה מוטעמים ועולים בקנה אחד עם המתבאר בשיטתו, שגם מחלל שבת ברבים העושה קידוש, כבר אינו נחשב "מחלל שבת בפרהסיא" שדינו כנכרי, בגלל שיש לתלות שחילול השבת כזה אינו נובע מכפירה בה' אלא מתאוות היצר. וכך פסק רבי משה לענין שתיה מיינו מעיקר הדין (אגרות משה יורה דעה ח"ד סימן נח), לענין אכילה משחיטתו (יורה דעה ח"ב סימן ה) ולענין הסתמכות עליו בגיטין (אבן העזר ח"ב סימן כ).

ואם כן נוכל לומר שהוא הדין לענין נשיאת כפים, ובזמנינו אין לפסול מחלל שבת בפרהסיא לעלות לדוכן מעיקר הדין. שכן בעצם עלייתו לעלות לדוכן לברך את עמו ישראל באהבה, הרי הוא כאותו מחלל שבת המתבייש לעשות את מעשיו בפני אדם גדול ש"אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב". כי בעלותו לדוכן לקיים מצות עשה של "כה תברכו את בני ישראל", הוא מעיד שמעשי חילול השבת שלו [ואף שהם בפני רבים] אין מקורם בכפירה בה', אלא יצרו הוא שהתגבר עליו. וממילא שוב אין לדונו כנכרי שפסול לעבודה, היות ומעשיו אינם נובעים מכפירה אלא מתאוות, ורשאי לשאת כפים.

ומכל מקום הסיק רבי משה: "נמצא שלדינא אין לפוסלו, אבל למעשה אפשר יש בזה משום מיגדר מלתא, וראוי יותר שלא להניחם לישא כפיהם כדנהג כב' תורתו כל הימים שהוא שם. אבל אם אמרו לו שיעלה [לדוכן] באופן שיעבור בעשה, מסתבר שצריך לישא כפיו. אך למחות ביד חזקה באלו עיירות שמניחים אותם לישא כפיהם אף שאין רוח חכמים נוחה מזה מסתבר שאין מחוייבין".

- ט -

אולם ידידי רבי צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, מביא בספר נפש הרב (ליקוטי הנהגות עמ' קסז) את דברי הגרי"ד סולובייצ'יק: "בדין מומר לחלל שבת בפרהסיא אשר דינו כעכו"ם ביאר בזה הרמב"ן [הובא לעיל אות ב] דאין זה מפני חומר האיסור דמלאכת שבת, אלא מפני איסור הכפירה הכרוכה בו, דלגבי איסור מלאכת שבת אין מקום לחלק בין עושה בצנעא לבין עושה בפרהסיא. אך מאחר שיש בשמירת השבת משום עדות על ג' עיקרי אמונה דחידוש השגחה ונבואה, ונמצא שהמחלל את השבת ככופר בעיקרים אלו. ואמר הג"ר משה סולובייצ'יק בשם אביו הגר"ח, שזה האיסור של כפירה כשנעשה בפרהסיא יש בו משום מסית".

ועל פי דברי הגרי"ד כתב הרב שכטר: "ונראה דענין זה איננו תלוי בפסיכולוגיה של המחלל שבת, שאנחנו אומדים את דעתו, ומשמע לנו שהוא כופר בעיקרים אלו [כדעת האגרות משה ח"א סימן לג], אלא שחלות שם כפירה יש על איסור חילול השבת, ואפילו באומר להדיא בפיו שהוא מאמין בעיקרים אלו, והוא רק מחלל את השבת לתאבון, ואין לו שיטה והשקפה מסוימת בענין, דבעצמה של עבירה זו איכא על פי דין חלות שם של כפירה".

הרי לנו, כפי שציין הרב שכטר בעצמו, כי הגרי"ד חולק על רבי משה, ובניגוד לדעת רבי משה שדין "מחלל שבת בפרהסיא" תלוי "בפסיכולוגיה של המחלל שבת", והיינו שאנחנו אומדים את דעתו שאם כוונתו בחילול השבת היתה בגלל הצורך להתפרנס ולחיות בכבוד, ולא מתוך מניעים של כפירה בהשי"ת, אין הוא נחשב כעובד עבודה זרה הכופר בבורא. אולם על פי הגדרת הגרי"ד, בכל מעשה חילול שבת בפרהסיא יש דין של "חלות שם של כפירה", ועל כן גם על מי שמחלל שבת לצורך פרנסה יש "חלות שם של כפירה", ודינו כעובד עבודה זרה, ולא יהא רשאי לשאת את כפיו.

- י -

רבי אהרן וואלקין, אב"ד פינסק, דן גם הוא בשו"ת זקן אהרן (או"ח סימן יב) "בדבר שאלתו בצעירי עמנו המחללים שבת בפרהסיא, וכמו כן נכשלים באביזריהו דגילוי עריות, במה שהולכין שלובי יד עם הבתולות ועוברים על חיבוק ונישוק, האם נצרך למחות בכהנים מהם שלא יעלו לדוכן לישא כפיהם, ובשגם שלא ניחא להו לאנשי הקהילה לקבל ברכות מפי מתעבים כאלו, פה המתגבר במאכלות אסורות איך ישא שם שמים לברך גוי קדוש". והוא "מצדד קצת להקל מפני כמה טעמים":

[א] חדא, דאפילו מחלל שבת גמור דאמרינן בו דהוי כמומר לכל התורה, כתב בנועם מגדים [דף ע"א] דהכוונה היינו שאין לו נאמנות לכל איסורין, ורק מדרבנן הוא כעכו"ם, אבל לענין כהונה נוהגין בו קודש". כלומר, מחלל שבת נחשב כמומר רק מדרבנן, ולכן רבנן שהחשיבוהו כמומר, לא פסלו אותו מחמת זה מדיני הכהונה.

[ב] "ועוד דהא הפרי חדש ושארי אחרונים סוברים דאינו כעכו"ם כי אם כשהוא מחלל שבת באיסורי דאורייתא, אבל באיסורי דרבנן לא הוי כעכו"ם, וחולקים על התוספות (עירובין סח) דאפילו בדרבנן דינו כעכו"ם. ואם כן לשיטת התשב"ץ שהביא בשם העיטור דמחלל שבת דאורייתא ליתא אלא בעבודת קרקע, ובהצטרף לזה מה שהעלו האחרונים דמחללי שבת באיסור לאו גרידא ולא בדבר שיש בו חיוב מיתת בית דין, לא הוי מומר לכל התורה. ולפי זה כל מחללי שבת דידן אי אפשר לחושבם למחללי שבת דאורייתא, דרוב המלאכות אינם בעבודת קרקע, וגם אינם מחייבי מיתות בית דין".

[ג] "וגם בשו"ת חוט השני כתב דכיון דעבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר, ומיחשב רק שוגג".

ולכן מסיק הזקן אהרן: "מכל הלין טעמי נ"ל שהפורצים אשר בזמנינו שרגילים בזה, אין להרחיב הפירוד להרחיקם לגמרי, וכיון שבאים לבית הכנסת ורוצים לישא כפיהם לא יגרשום בחזקה, ואולי ישימו אל ליבם בברכת כהנים כשחותמים בשלום, לתקן ולהיטיב דרכיהם".

- יא -

אולם בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן כ) דחה את כל הטעמים שהביא הזקן אהרן:

[א] "מה שכתב שלענין כהונה נוהגים בו קודש, אמנם זה לא יועיל לענין נשיאת כפיים, שהוא נפסל מזה מחמת החילול שבת שדינו כעובד עבודה זרה, ונפסל מלעלות לדוכן אף אם ננהג בו קדושה". גם אם התקנה שכהן מחלל שבת נחשב כמומר היא מדרבנן ואין בכוחה לבטל את דיני קדושת הכהונה שיש לכהן מהתורה, אין זה שייך כלל לנשיאת כפים, כי גם אם יש בכהן מחלל שבת קדושת כהונה מהתורה, לא יהיה באפשרותו לעלות לדוכן, כי נשיאת כפיים אינה נובעת מדיני הקדושה שיש לכהן אלא זוהי "עבודה" שאינה כשרה בכהן המחלל שבת.

[ב] "ומה שכתב שרק בעבירות מן התורה, יש לענות שהיום מצוי שעוברים על חילול שבת דאורייתא, כיון שמחללים שבת על ידי מכוניות. ומה שכתוב שרק עבודת קרקע היא מן התורה, סתימת הפוסקים אינו כן". והוסיף: "ולענין מה שכתב שאין למנוע ממנו מצות המוטלות עליו, יש להשיב שכיון שחז"ל אמרו שהעובר על זה פסול לעלות לדוכן, אם כן אין זה מצוה המוטלת עליו, והוא הדין למחללי שבת".

ובסוף דבריו כתב האבני ישפה, שגם קשה להסתמך להתיר למחלל שבת בזמנינו לשאת כפים על פי דברי הבנין ציון "שהוא כתינוק שנשבה, דכבר רבו הפוסקים המחמירים בזה, ובפרט בזמנינו שגרים בארץ ויודעים הענין של שבת כי הוא מפורסם".

- יב -

סיכום דברי הפוסקים למעשה

האוסרים. לדעת הפרי חדש והמשנה ברורה, כהן מחלל שבת אינו רשאי לשאת כפים. ואם עשה תשובה, לדעת הפרי חדש, רשאי לעלות לדוכן, אך לדעת המשנה ברורה לא יעלה לשאת כפיו, וכן נקט האדר"ת בדבריו בקונטרס עובר אורח.

וכן משמע בדברי שו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קסו) שנשאל בנדון "עליה לתורה וצירוף למנין ונשיאת כפים ליהודי לא דתי". והשיב: "צירוף מומר לתיאבון יש לומר דמותר, אבל לא מחלל שבת". ומתבאר בדבריו שאין להעלות לדוכן [גם בזמנינו] כהן מחלל שבת, כי הוא לא נחשב כ"מומר לתיאבון". ודבריו מתאימים למתבאר לעיל [אות ט] בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק שבכל מעשה חילול שבת בפרהסיא יש "חלות שם של כפירה", ולכן גם למי שמחלל שבת לצורך פרנסה יש "חלות שם של כפירה", ודינו כעובד עבודה זרה.

האוסרים לעלות לדוכן אך אין מוחים ביד המקילים. כן נקט האגרות משה כמובא לעיל [אות ח] "למעשה אפשר שיש בזה משום מיגדר מלתא, וראוי יותר שלא להניחם לישא כפיהם, ואף אם ליכא כהן אחר, דלמיגדר ודאי רשאים הבית דין. אך למחות ביד חזקה באלו עיירות שמניחים אותם לישא כפיהם, אף שאין רוח חכמים נוחה מזה, מסתבר שאין מחוייבים".

המתירים לעלות לדוכן רק מחמת שמחללי שבת בזמנינו נחשבים כתינוקות שנשבו. בשו"ת אבני ישפה (בהמשך דבריו המובאים לעיל אות יא) הביא בשם הגרי"ש אלישיב "שרשאי לעלות לדוכן כיון שיש פוסקים שסוברים שדינו כתינוק שנשבה, ואע"פ שאין הלכה כמותם, אבל עכ"פ המחלל שבת יכול לסמוך עליהם ואין אנו צריכים למחות בידו כיון שבא לסמוך על הפוסקים המתירים ואין אנו מקילים אלא נמצא הוא מיקל לעצמו. אמנם כל זה דווקא אם יש לתלות שהוא כתינוק שנשבה, אבל בענינינו שידוע שעושה בשאט נפש לא שייכת הסברא הנ"ל, ובודאי שיש למונעו שלא יעלה, ואם עלה בכח אין לענות אחריו אמן".

המתירים לעלות לדוכן לכתחילה רק כשיש כהנים נוספים. בשו"ת קנין תורה בהלכה (בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ו) פסק: "נראה לפע"ד פשר דבר, שכשיש כהנים כשרים יראים העולים לדוכן, לא ימנעו את המחלל שבת מלעלות, שלא להרחיקם לגמרי, ומחשש הנ"ל שלא יצא מחמת זה תקלה ח"ו, שיחשבו שעל ידי זה הם מותרים בכל איסורי כהונה ח"ו הם ובניהם. וגם דבכהאי גוונא לא איכפת להו לציבור כל כך, כיון שיש כהנים אחרים כשרים שמתברכים על ידם, ממילא אין כאן משום כבוד הציבור. אמנם אם אין בבית הכנסת כהנים כשרים רק זה אחד המחלל שבת, דבלאו הכי יש דעות בטור דאין אחד חייב כלל לעלות לדוכן כמבואר, על כן אם אפשר לסדר שיצא כהן זה מבית הכנסת קודם רצה, מה טוב".

וכן מסקנת הציץ אליעזר (בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ה) "מעיקרא דדינא נראה לפענ"ד דבדרך כלל יש להורות לאסור להעלותם לדוכן, ולהחמיר בזה ביותר עד שיעשו תשובה. ובפרט כשבאים בגבולנו, בבתי כנסת החרדים לדבר ד'. ובמקום שיגרום למחלוקת, כשהדעות בבית הכנסת מחולקות, ולא כולם ישמעו לקול רבם, ישתוק לגמרי, ואם עולים מעצמם הכהנים המחללים ש"ק לא יאמר שירדו. וצריך שעל כל פנים יהא כהן אחד כשר מבלעדיו שיעלה גם כן לדוכן. ורק אם המדובר על מקום כזה ועל כהנים כאלה שיש חשש מבוסס שאם לא יעלו לדוכן בבואם לבית הכנסת בימים נוראים וברגלים, וכדומה, ישכח מהם ומזרעם שהמה בכלל כהנים, ויטמאו למתים, וישאו לנשים פסולות וגרושות [דבר שעל זה עוד נזהרים כעת] אזי משום בל ידח ממנו נדח יש להתיר להעלותם לדוכן ולהסתמך על כמה צדדי ההיתר שיש לצדד בזה, אשר יש בהם כדי סמיכה בשעת הצורך ומקום דחק רוחני כזה, ואין להאריך יותר".

ומתבאר בדבריהם, שמחמת החשש שכתוצאה מכך שנאסור על מחללי שבת לשאת כפים, הם יתרחקו לגמרי מהיהדות, יש להתיר להם לעלות לדוכן, אך לכתחילה עדיף שיהיו גם כהנים אחרים המברכים את הציבור, אמנם אם נמצא בבית הכנסת רק כהן מחלל שבת, אם לא יוכלו לשכנעו לצאת מבית הכנסת לפני רצה, אין למנוע ממנו לעלות לדוכן.

וכן פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ז או"ח סימן טו) "מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר, אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבית הכנסת ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים".

המתירים לעלות לדוכן לכתחילה. בספר שיעורי הרב (סימן כח) כתב: "ולמעשה היה נוהג הג"ר משה סולובייצ'יק, לעורר אף את הכהנים שהיו מחללי שבת לישא את כפיהם בכדי שלא תשתכח מהם דין נשיאת כפים".