דרשני:סימן כ-הפסק בברכות (Zvi Ryzman)

סימן כ

הפסק בברכות

א.

נתחבטו גדולי הפוסקים בדורינו בשאלה האם לפי מנהגנו שהנשים מברכות שהחיינו בשעת הדלקת נרות יו"ט, יכולה האשה לענות אמן על ברכת שהחיינו שאומר בעלה לאחר מכן העת הקידוש בליל יו"ט, שכן כיון שכבר בירכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, עניית אמן על ברכת השהחיינו של בעלה בשעת הקידוש הוא הפסק עבורה בין ברכת היין שהיא שומעת לשתיית היין שלה.

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן קא) השיב, שאף שלכאורה היה באמת עדיף שיצאו הנשים ידי חובת ברכת הזמן בקידוש על הכוס, אולם מכיוון שכבר נוהגים מאות בשנים שנשים מברכות שהחיינו בזמן הדלקת הנרות, יש ליישב המנהג ולומר שעניית האמן איננה נחשבת הפסק: "דכיוון דאצל המקדש היא ברכה הצריכה ואינו הפסק לדידיה, אין זה הפסק גם לגבי השומעין היוצאין ממנו, דהם בטלין לדינו לענין שמיעת הברכות ואמירת אמן, ומה שאצלו אינו הפסק גם לדידהו אינו הפסק".

והביא שתי ראיות ליסוד זה: האחת, ממש שכתב הרמ"א (או"ח סימן קסז סע' ו) שאם שמעו המסובים ברכת המוציא מבעל הבית ולאחר שבעל הבית בצע ואכל מהפת, שח אחד המסובים לפני שאכל, אין השיחה נחשבת הפסק, מכיון שכבר יצאו כולם באכילת הבוצע [ואין צריכים כולם לאכול מפרוסת הבוצע, ורק עושין כן לחבוב מצוה, וזו שיטת הרוקח שהביאו הב"י]. ואם כן רואים מכך שהשומעים בטלים לבעל הבית שהוציא אותם ידי חובתם, ואם כבר בצע ואכל אין שיחה נחשבת הפסק, ואם כן הוא הדין בנידון דידן בטלים השומעים למקדש וממילא אין עניית האמן על ידי הנשים שכבר יצאו ידי חובת ברכת שהחיינו נחשבת הפסק.

והראיה השניה שמביא האגרות משה היא מתקנת חכמים לברך "לישב בסוכה" בשעת הקידוש. והרי בשעת הקידוש מוציא ידי חובה את אשתו שאינה מחוייבת בסוכה מכיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ולפי שיטות הראשונים שנשים אינן מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, אם כן "יהיה נמצא שלא היתה האשה ובנותיו יכולות לשתות אם היו עונות אמן, או שהיו צריכין לאסור אותן מלענות אמן, והיה להם להזכיר זה". ומסיים: "אלא ודאי צריך לומר, דעניית אמן אחר הברכות שהמקדש צריך לברכם, אינו הפסק, אף ששיחה וגם אמן על ברכות אחרות הוא הפסק".

אולם בניגוד לדעתו של האגרות משה הנ"ל שיכולה וחייבת האשה לענות אמן על ברכת הזמן של בעלה בעת הקידוש הגם שכבר אמרה קודם ברכת שהחיינו בעת הדלקת נרות יו"ט, כתב בספר יחוה דעת (סימן לד) וז"ל: "ולכאורה יש לדון שאם קדמו הנשים וברכו שהחיינו בעת הדלקת הנרות בערב יום טוב, יש להזהיר אותן שעכ"פ לא יענו אמן אחר ברכת שהחיינו ששומעות בקידוש מפי בעליהן, משום הפסק בתיבת אמן בין ברכת בורא פרי הגפן של הקידוש לטעימה מכוס הקידוש, הואיל וכבר יצאו ידי חובה של ברכת שהחיינו בעת הדלקת הנרות". ומבואר, שלדעתו אין לאשה לענות אמן על ברכת הקידוש של בעלה, משום שיש בכך הפסק.

ב.

גם בספר שבט הלוי (ח"ג או"ח סימן סט) נשאל האם יכולה האשה לענות אמן על ברכת הזמן של בעלה בעת הקידוש, ובדבריו הוא קובע חילוק נפלא: "ובעניותי נראה דבליל פסח לא הוי הפסק, וכן בליל סוכות יראה דלא הוי הפסק, ובליל שבועות הוי הפסק, ואז באמת לא תענה אמן זה. וטעמא דילי, דבליל פסח, השהחיינו בא על כמה דברים, על היו"ט, על מצות מצה ומרור, על מצוות סיפור יצי"מ ומצות הלילה, והאשה בשעה שמדלקת, לא מכוונת או לא תכוון רק על מצוות הדלקת נרות שבאה מחמת יו"ט, ועדיין יש לה הזכות על השהחיינו של שאר מצוות הלילה. ונהי דלברך פעמים ממש אין מקום לפי מנהג שלנו, אבל אם היא מכוונת לצאת בשהחיינו של הבעל לידי שהחיינו של מצה ומרור וכו' אין עוול בדבר, וא"כ אין האמן עכ"פ הפסק.

וכיו"ב י"ל גם בליל סוכה, דהשהחיינו בא על יו"ט ועל מצות סוכה, והיא מכוונת בהדלקת נרות לצאת רק לידי יו"ט, יש לה הזכות עדיין על שהחיינו של סוכה, ונהי דבידים אין לברך פעמיים, מ"מ שמיעת אמן עכ"פ לא הוי הפסק. ואע"פ שהמדובר כאן מאמן על שהחיינו של מצות סוכה, והם פטורות מטעם זמן גרמא, מ"מ כבר נהגו לברך בין ברכת המצות, בין שהחיינו בשאר מצות עשה שהזמ"ג כמו שופר ולולב וכו'. א"כ יש לה שייכות עם שהחיינו דמצות סוכה, ועכ"פ האמן שלה לא הפסק". ומסיים בשבט הלוי: "איברא בליל שבועות, דליכא רק שהחיינו דיו"ט, והיא כבר יצאה כן, הדין נותן דלא תענה משום הפסק".

והנה לפי דבריו נוכל לדחות את ראייתו של האגרות משה מברכת השהחיינו בליל סוכות ממה שהאשה אומרת אמן על ברכת הבעל אפילו שאין היא חייבת בסוכות בגלל שהוי מ"ע שהזמן גרמא, ומזה הוכיח האג"מ לנידון דידן שיכולה האשה לומר אמן על ברכת שהחיינו בכל ליל יו"ט לאחר שכבר אמרה שהחיינו בעת הדלקת הנרות. שהרי לפי סברת השבט הלוי, אין ראיה מליל סוכות על יו"ט אחר, כיון שבסוכות ברכת השהחיינו היא גם על היו"ט וגם על מצות סוכה, ולכן אפילו שכבר אמרה האשה שהחיינו בעת הדלקת הנרות, היא יכולה לענות אמן על השהחיינו של הבעל, כיוון שיש שתי עניינים נפרדים לומר עליהם שהחיינו, על החג [עליו כבר בירכה], ועל הסוכה שעדיין לא בירכה, ואף על פי שאשה פטורה מסוכה שהיא מ"ע שהזמן גרמא, מכל מקום תוכל לברך, ולכן גם תוכל לענות אמן על השהחיינו שמברך בעלה ולכווין על ענין זה. אבל בליל יו"ט כמו ליל שבועות שאין חיובים אחרים מלבד עצם היום טוב, ועל כך כבר בירכה שהחיינו, עדיין עומדת הבעיה האם האשה יכולה לומר אמן או שזהו הפסק, והראיה מליל סוכות שהביא האגרות משה נדחית.

ובעצם דברי שבט הלוי יש להסתפק מה הדין בשמיני עצרת, האם בקידוש בליל שמיני עצרת, יהיה הדין כמו בליל שבועות, שאין ראוי שתאמר האשה אמן על ברכת הזמן של הבעל בעת הקידוש, שהרי בשמיני עצרת אין כל מצוה מיוחדת, והשהחיינו קאי רק על היו"ט והיא כבר בירכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, ואם כן לכאורה אין לה לענות אמן על ברכת שהחיינו של בעלה מחשש הפסק. אולם מאידך יש לומר שמכיוון שיש ביום זה מצוה מיוחדת של שמחה כמבואר בגמרא (סוכה מח, א) "והיית אך שמח, לרבות ליל שמיני לשמחה", יתכן שהשהחיינו שאומר הבעל בעת הקידוש, יועיל לאשה לגבי מצות השמחה, והברכה שברכה בעצמה היתה על עצם היו"ט, כדרכו של השבט הלוי.

ג.

גם הגרצ"פ פרנק בספרו הר צבי (או"ח סימן קנד) דן בענין זה, וכתב שאפילו אם האשה לא תענה אמן על ברכת הזמן של בעלה, עצם שמיעת הברכה צריכה לכאורה להחשב לה כהפסק. והוכיח כן מדברי התוס' (ברכות כא, ב ד"ה עד) שכתבו "ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק" [באמצע התפילה כששומע את החזן אומר קדיש וקדושה וכיו"ב]. ויוצא לפי דבריהם שאפילו אם האשה לא תענה אמן מ"מ כיון ששמעה את ברכת הזמן של בעלה בין ברכת היין לשתייתו, נחשב הדבר הפסק.

אכן כבר חילק שם הגרצ"פ בעצמו, דיש לומר שרק אם השומע צריך לצאת ידי חובתו במה ששומע מהש"ץ, אז עצם השמיעה נחשבת כהפסק, ולכן שמיעת הקדושה באמצע שמונה עשרה נחשבת כהפסק מכיון שצריך לצאת ידי חובה ולשמוע אותם, אולם באופן שאין האשה צריכה לצאת ידי חובה, כגון בנידון דידן שכבר בירכה את ברכת הזמן, אין השמיעה לכשעצמה נחשבת כהפסק, ויכולה לשמוע בלא עניית אמן.

וכתב שם עוד: "וכעין זה הערתי בעובדא דהוה בגדול אחד שהיה קשה לו לשתות רוב כוס היין של הבדלה, והיה מזמין איש אחד לשתות היין, ולפעמים היה האיש ההוא בא אצלו אחרי שיצא כבר יד"ח בהבדלה על הכוס, והורה לו אותו הגדול שלא יענה אמן רק על ברכת פרי הגפן ולא על שאר הברכות שכבר יצא בהם, שהאמן על שאר הברכות הוי הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיה. והערתי כנ"ל דיש לעיין אם השמיעה עצמה לא הוי הפסק".

ומביא שם הגרצ"פ שלפי יסוד דבריו שאם השומע צריך לצאת ידי חובתו במה ששומע אז עצם השמיעה נחשבת כהפסק "אמר הגאון רא"ז מלצר זצ"ל לתת טעם גם מבחינת הלכה על זה שנהגו הנשים שלא לטעום מהיין של כוס ההבדלה, משום דאנו חוששים דשמא הלכה כשיטת האומרים דנשים פטורות מהבדלה, ולשיטה זו האמן שהיא עושה על ברכת האור וההבדלה, הוי הפסק בין בורא פרי הגפן שיוצאת מפי הבעל לשתיה".

וכתב הגרצ"פ על דברי הגרא"ז : "ויש לעיין קצת בזה, דהרי סוף כל סוף היא חייבת להבדיל מספק, וגם חיוב מספק הוי חיוב ותו לא הוי הפסק", עכ"ל. אמנם יש להעיר על דברים אלו, שכל זה מועיל רק ביחס לברכת ההבדלה שיש ספק אם נשים מחוייבות בהבדלה, אולם בברכת הנר ודאי אינן חייבות כמו שהעלה להלכה בביאור הלכה (או"ח סוף סימן רצו, ד"ה לא יבדילו לעצמן) בגלל שזו מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן האמן של ברכת הנר הוי הפסק בין שאר ברכות ההבדלה, וצ"ע מדוע עונות הנשים אמן על ברכת הנר ואין זה נחשב הפסק עבורן, גם לפי מש"כ הגרצ"פ.

ד. עוד נראה לדון בראיה שהביא באגרות משה הנ"ל מברכת לישב בסוכה.

דהנה בשו"ע או"ח (סימן תקפג סע' א) כתב הרמ"א: "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם) וכן נוהגין". וכתב המג"א (ס"ק ב) וז"ל: "משמע שאוכל תחילה ואח"כ אומר, שלא להפסיק וכמ"ש סי' קס"ז ס"ז. ובמעגלי צדק כתב שאומר תחילה ואחר כך אוכל, וצ"ל דס"ל דלא חשיב הפסק. וכיוצא בזה כתב הב"ח בסי' תר"ה בשם התשב"ץ לומר זה חליפתי וכו' בין ברכה לשחיטה. דזה מיקרי צורך שחיטה, וכן בסוכה מברכין בין ברכה להמוציא" [בלבושי שרד תיקן: בין אכילה להמוציא]. ומסיים המג"א: "ומ"מ נ"ל דלכתחילה יש לאכול קודם האמירה דאין זה צורך כל כך".

[אגב, מנהג חב"ד הוא שאומרים את היהי רצון אחר הברכה וקודם האכילה, וכ"ק אדמו"ר מהרמ"מ נשאל על טעם מנהג זה, וכתב שראה את חותנו נוהג כן וכן נהגו שאר אדמור"י חב"ד, וביאר בזה: "ומה שנלפענ"ד בזה ובהקדים אשר גם להמג"א רק לכתחילה יאכל ואח"כ יאמר, אבל בדיעבד לא חשיב הפסק, והנה במג"א על אתר הביא אשר במעגלי צדק כתב שאומר תחילה ואחר כך אוכל, וכן הובא בשדה חמד (אסיפת דינים מערכת ר"ה סימן ב ס"ק ד) שכ"כ בחמדת ימים. ואף שאדמו"ר הזקן בשו"ע שלו פסק כדעת המג"א החולק על המ"צ, הרי בכ"מ חזר בו ממה שפסק בשו"ע, וכמו שנראה בסידורו, ובנדו"ד מוכח כך ממנהג בית רבי"].

ועוד כתב בשו"ע או"ח (סימן תעה סע' א): "ואומר זכר למקדש כהלל". והקשה בביאור הלכה שם: "הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה, והמחבר בעצמו מסיים שאין להסיח כדי שתעלה ברכת אכילת מצה ואכילת מרור לאכילת הכריכה. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך". ומסיים הביאור הלכה: "ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחילה לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו וכו' וצ"ע".

והנראה בביאור הדברים, על פי סוגיית הגמרא (מד, א) "אמר רב טול בריך טול בריך אין צריך לברך". ופרש"י: "הך שיחה צורך הברכה היא ולא מפסקא". ובתוס' (ד"ה הבא) כתבו: "וכן הלכה, אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה, צריך לחזור ולברך, אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כגון טול ברוך". ומתבארים בזה שני טעמים שונים ברש"י ותוס'. לפי רש"י אין "טול בריך" נחשב הפסק מכיון שהוא "צורך הברכה", ואילו לפי תוס' הטעם בגלל שזה "שייכא לסעודה".

מעתה לפי ביאור התוס' שכל דבר ששייך לסעודה אינו נחשב הפסק, יש לומר שפסק השו"ע "ואומר זכר למקדש כהלל", היינו כשיטת התוס' שכל דבר ששייך לסעודה אינו נחשב הפסק, ולכן מכיון שאמירת "זכר למקדש כהלל" שייכת לסעודת ליל הסדר בעת שאוכלים כזית כורך, שפיר כתב המחבר שאמירה זו לא נחשבת הפסק בין הברכה לכריכה.

והנה האגרות משה הוכיח ממה שנשים אומרות אמן על ברכת לישב בסוכה של הבעל הגם שאינן חייבות בסוכה ואין זה הפסק, שבכל מקום שהמברך מחוייב בברכה, מכיון שהוא חייב אין זה נחשב הפסק גם לגבי השומע. אמנם לפי שיטת התוס' שבכל דבר שהוא ענין השייך לסעודה אינו הפסק, יתכן לדחות ראיה זו שכן יש לומר מכיון שברכת לישב בסוכה היא כעת צורך הסעודה, אין זה נחשב הפסק לאשה.

והאגרות משה שהביא את הראיה, יש לומר שנקט כשיטת רש"י הנ"ל ש"טול ברוך" לא הוי הפסק כיון שהוא צורך הברכה, ולפי זה ודאי שברכת לישב בסוכה אינה צורך הברכה עבור האשה, והיה זה צריך להיות הפסק בעצם, אך כיוון שהוא צורך הברכה עבור הבעל שמברך, זה גורם שאין זה נחשב הפסק עבור האשה השומעת מהבעל, וכפי שייסד מכך האגרות משה שכאשר למברך אין זה הפסק שוב אין זה הפסק גם עבור השומע אפילו שהוא לא צריך לשמוע ברכה זו.

ה.

ידועה המחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש מהו גדר ברכת אירוסין, האם היא ברכת המצוות, כדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק ג הלכה כג), או ברכת השבח, כדברי התוס' (פסחים ז, א ד"ה בלבער) והרא"ש (כתובות פרק א סימן יב). והקשה הגר"ש קוטלר, שלפי דברי זקנו הגרא"ז מלצר [שהביא בהר צבי הנ"ל] שהטעם שאין נשים שותות מההבדלה בבגלל שהאמן שעונות כאשר אינן מחוייבות חשיב הפסק בין הברכה לשתיה, בשלמא לפי שיטת הרא"ש ניחא כיצד הכלה יכולה לענות אמן על הברכה, מכיון שחיוב השבח הוא גם על החתן וגם על הכלה. אולם לפי הרמב"ם שברכת אירוסין היא ברכת המצוה המוטלת על החתן לאומרה, אלא שכדי שלא לבייש את מי שאינו יודע נהגו שהרב מברך בעד כל החתנים מכח הדין ש"יצא מוציא", אם כן יוצא שכלפי הכלה עניית האמן על הברכה צריכה להחשב הפסק, וכיצד הכלה יכולה לענות אמן. וטען הגר"ש קוטלר, שממנהג העולם שנותנים לכלה לשתות מכוס של אירוסין לכאורה רואים שלא כדברי זקנו.

ולכאורה אפשר להביא ראיה לסברת הגר"ש קוטלר, מדברי הנודע ביהודה (אבן העזר סימן א) אם הרב מסדר קידושין יכול לברך בנישואי חרש, שלא שייך לומר שמוציא את החתן בברכתו מדין שומע כעונה שהרי איננו שומע, וכתב הנוב"י בתוך דבריו: "ואם היה מקום לומר שגם הכלה שייכא בברכת האירוסין ומוציא המסדר את הכלה" וכו', הרי מפורש בדבריו שאמנם ברכת האירוסין לא שייכת לכלה.

ולכאורה לפי דברי הפוסקים שהבאנו עדיין קשה קושיה זו. לפי האגרות משה שבכל מקום שהמברך מחוייב בברכה, מכיון שהוא חייב אין זה נחשב הפסק גם לגבי השומע, כל זה כאשר היא שומעת את הברכה ממי שמוציא אותה, כגון בקידוש ששומעת מבעלה שמוציא אותה, אז שייך לומר שמכיון שהמברך מחוייב בברכה ולגביו אין זה הפסק גם לגבי השומע אין זה הפסק. אולם בברכת אירוסין, הרב המברך את הברכה אינו מוציא אותה אלא את הבעל, ואם כן עניית האמן על ידה צריכה להיחשב הפסק.

גם תירוצו של השבט הלוי, שיכולה לענות אמן על השהחיינו כאשר יש שתי עניינים נפרדים לומר עליהם שהחיינו, ואז אומרים שעל ענין אחד, על עצם החג כבר בירכה, ועל הענין השני, כגון ישיבת סוכה או מצות מצה ומרור וסיפור יצי"מ בפסח, יכולה לכוין בעניית האמן - פשוט שאין בכך תירוץ על השאלה בברכת אירוסין ואין שום סיבה שהכלה תענה אמן על ברכת האירוסין כי הברכה נתקנה רק לחתן. וכמובן שלפי פסק היחוה דעת שאין לנשים שברכו שהחיינו בעת הדלקת הנרות בערב יום טוב לענות אמן אחר ברכת שהחיינו ששומעות בשעת הקידוש, כך גם צריך להיות הדין בברכת אירוסין, ולא תענה האשה אמן על ברכת האירוסין.

אולם נראה ליישב את המנהג שנוהגים גם האשכנזים וגם הספרדים שהכלה עונה אמן על ברכת האירוסין על פי דברי הר"ן פ"ב דקידושין (טז, ב בדפי הרי"ף) שהוכיח מדברי הגמרא שגם באשה נאמר "מצוה בה יותר מבשלוחה", כיון שיש גם לאשה מצות פרו ורבו "מפני שהיא מסייעת יש חלק במצות פרו ורבו כיון שאי אפשר לקיים את המצוה בלי האשה". ואם כן יש לומר שגם במצות הקידושין (אשר לדעת הרמב"ם בספר המצות מצות פרו ורבו ומצות קידושין הן שתי מצוות נפרדות) יש לאשה חלק שהרי כמובן אי אפשר לקיים את מצות הקידושין בלי האשה, ומעתה שפיר יכולה האשה לענות אמן על ברכת האירוסין כי המצוה היא לא רק על הבעל אלא גם עליה.

ו.

בשולי הדברים יש להעיר, דהנה במשנה בברכות (לד, א) מבואר שהש"ץ לא יענה אמן אחר הכהנים בברכת כהנים מפני הטירוף. וכתבו התוס' שם: "תימא תיפוק ליה דמפסיק בתפילה אם עונה אמן". ותירצו: "וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא, ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפילה הוא". ולכאורה מבואר בתוס' חידוש גדול, שעניית אמן באמצע התפילה לא נחשבת הפסק. וזה לכאורה לא כמבואר לעיל מכל הפוסקים שעניית אמן כשאין צריך לשמוע ולצאת בברכה זו נחשב כהפסק.

אלא שיש לחלק בפשטות, שברכת כהנים היא חלק מהתפילה, ולכן צריך החזן שהוא ישראל לענות אמן עם שאר הקהל הישראל. וזוהי כוונת התוס' במה שכתבו "שצורך תפילה הוא", וזהו דין מיוחד הנוגע אך ורק לברכת כהנים, משא"כ באופנים דלעיל, שאינו צריך לצאת בברכה זו אז עניית אמן לכאורה יכולה להיחשב כהפסק.